"מאיר אטניגר הוא קורבן קל, אז מתעסקים איתו"
ניצה כהנא, דודתו של מאיר, זועמת על הציבור הדתי־לאומי שלא מחה על מעצרו המנהלי: "זו עצלות של המערכת" ומבהירה: דרכו אינה דרכנו
צו המעצר המנהלי שהוצא למאיר אטינגר השבוע היה כמעט צפוי. לאחר שכל הכותרות כבר הכתירו אותו כמנהיג התארגנות מחתרתית חדשה, ולאחר כל הקישורים העקיפים והפחות עקיפים שנעשו בינו ובין הפיגוע במשפחת דוואבשה בכפר דומא, זה היה רק עניין של זמן. ובכל זאת, עיתוי הצו הצליח להפתיע את משפחתו של אטינגר. העובדה שבזמן שהוא כבר היה בדרכו לבית המשפט לדיון בנוגע להארכת המעצר, הגיע לפתע צו מעצר מנהלי לחצי שנה שייתר את הדיון והשיב אותו בחזרה לכלא ללא הצגת ראיות - נראתה להם מוגזמת.
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
צווי המעצר החתומים בידי שר הביטחון משה (בוגי) יעלון ובהמלצת השב"כ, ניתנו ביום ראשון לאטינגר ולאביתר סלונים, שהופרדו למאסר בשני בתי סוהר שונים. "מדובר בהליך שמייצר הרגשה קשה ולפיה כל ההליך בבית משפט הוא למראית עין עד להבשלת צו המעצר המנהלי", אמר עורך הדין של אטינגר מטעם ארגון 'חננו', אהרן רוזה.
ד"ר ניצה כהנא, אשתו של הרב ברוך כהנא, היא דודתו של אטינגר. השבוע, היא מתארת, קיננה בה תחושה קשה ביותר מול הקלות שבה ניתן הצו, ולא פחות מזה - מהקלות הציבורית שבה התקבל הצעד המשפטי הדרסטי של מעצר מנהלי למשך תקופה ארוכה, ללא כל מחאה.
"הוריו של מאיר, טובה והרב מרדכי, גרים לידינו בירושלים. כולנו במשפחה גרים קרוב זה לזה", היא אומרת. "מאיר היה תמיד ילד מאוד רוחני, מאוד למדן. לא שובב במובן הפרחחי של המילה, אבל מאוד עצמאי בדרכו, כבר מילדות". הוא הבן שביעי מבין 12 ילדים במשפחתו, למד בתלמוד תורה 'מורשה' והחל להיות פעיל בגבעות כשעבר ללמוד בישיבת 'דורשי ייחודך' ביצהר. "מגיל צעיר הוא בלט מאוד ביכולות הלמדניות שלו, והיה חבל להורים שהוא לא המשיך בכיוון הזה", היא מספרת.
ד"ר כהנא הייתה בעבר פעילה בתנועת ׳מנהיגות יהודית׳, ששאפה להכניס את משה פייגלין לכנסת. "כשמאיר רק התחיל בדרכו במאחזים, בגיל 17, היו לי שיחות איתו בתור פעילה פוליטית. ניסיתי לשכנע אותו שההשפעה על המצב במדינה עוברת דרך עשייה פוליטית", היא מספרת. "לא דרך מגורים בכל מיני מערות, כאלו שבכל פעם מחדש באים והורסים להם והם בורחים. הייתה באותה תקופה דאגה לגביו במשפחה, אפילו ברמה הכי פשוטה של דאגה - איך הוא, כנער צעיר, מסתדר טכנית בחיי היומיום באמצע השומקום שבו הוא התגורר. זה היה קשה להורים שלו וגם לחמותי, סבתא שלו. אבל אחר כך כבר השלמנו עם זה שזו הדרך שלו. בשנים האחרונות לא היו לי איתו שיחות עומק השקפתיות".
המורשת של הרב מאיר כהנא משמעותית במשפחה?
"בהחלט, אבל כל אחד לקח את זה למקום קצת אחר. אצל ההורים של מאיר, המורשת היא בעיקר לימוד התורה. הם חזקים מאוד בקטע הלמדני והתורני. יש אחים שעוסקים יותר בהוצאת הספרים של הרב כהנא לאור. אני מעריכה שמאיר קרא את הספרים של סבא. עם זאת, הדרך של מאיר היא ממש לא משהו שאפיין את המשפחה שלו".
איך הרגישו במשפחה לאחר שפורסם כי הוא נחשד כעומד בראש התארגנות מחתרתית?
"זה בהחלט הגיע לנו בהפתעה. בתקופה האחרונה התחושה הייתה שבמידה מסוימת זה נגמר. שהתקופה של המעצרים מאחוריו. הוא ואשתו עברו לגור בצפת, התארחנו אצלם פעם אחת, הוא עבד בבנייה בכל מיני מקומות. אבל אני לא יכולה לומר שהרגשתי שהוא לגמרי התרחק מהעניין הזה של נוער הגבעות.
"עם זאת, ברור לנו לגמרי שמה שקורה עכשיו עם כל המעצרים זה מעין ניצול הזדמנויות במערכת, מול הדרישה הציבורית לפעול נגד 'הטרור היהודי' במירכאות. בעיניי, מאיר הוא קורבן קל, אז מתעסקים איתו. אני מניחה שיש לשב"כ אינטרס לנטרל כמה שיותר את נוער הגבעות, אז הם פשוט שמים את כולם במעצר מנהלי. בטח שזה יותר קל ככה, הרי אם המשטרה פשוט תעצור את כל מי שחשוד במשהו בכל תחום - תהיה לה הקלה משמעותית בעבודה. רק שזה לא אמור להתנהל כך במדינת חוק.
"גם את צעדיו של חמי, הרב כהנא, הצרו בכל מיני אופנים מנהליים, אז אנחנו מכירים את השיטה הזו כבר הרבה זמן. אבל אם חשבנו שהמדינה שלנו הולכת ומתפתחת מהבחינה הדמוקרטית, עכשיו רואים שזה רק הולך ונהיה יותר גרוע. היד היום קלה על ההדק הרבה יותר מאשר בעבר בכל הנוגע למעצר מנהלי של יהודים. מעצר מנהלי הוא שבירת כל הכללים של זכויות אדם. בנוסף, מעצר מנהלי הוא בעיניי עצלות של המערכת".
המשפחה קיבלה באופן קשה את המעצר?
"הוא ישב כבר די הרבה במעצר ובמאסר, כך שבמובן הזה קצת פחות קשה, אבל יש בהחלט תחושה מאוד קשה של שרירות לב של המערכת. מבחינתי, מעצרים מנהליים הם צעד קל של מערכת עצלנית שעושה מה שנוח לה. יש לי הרבה טענות לחטיבה היהודית בשב"כ. הם משתמשים במעצר המנהלי באופן מובהק ככלי פוליטי, במקום להשתמש בו רק ככלי סופי בהחלט, שמפעילים אותו כשכלו כל הקִצים ואין שום ברירה אחרת".
מרגיז אותך שבציבור הדתי־לאומי אין מחאה נגד המעצרים המנהליים האחרונים?
"כן, אבל אני מכירה את הציבור שלנו. זה רק מוכיח לי שהוא עדיין מפחד מהצל של עצמו. אנחנו כל פעם רוצים למצוא חן בעיני כולם ושכולם יאהבו אותנו. אנחנו מקבלים את זה שהזכויות שלנו הן לא כמו של אחרים. מעצר מנהלי הוא הפרה קשה של זכויות אדם, והציבור מוכן לקבל את ההפרה הזו. כשיש פיגוע דריסה למשל, אז יש כעס ויש כאב, אבל אף אחד לא דורש לעצור מנהלית את כל השכנים של המחבל, למרות שברור שהם הרבה יותר קשורים למעשה שלו מאשר במקרה הזה".
כשכהנא מדברת על הכאב שבא בעקבות פיגוע דריסה, לא מדובר במילים תיאורטיות. היא דודתו, אחות אמו, של שלום יוחאי שרקי הי"ד שנרצח בפיגוע דריסה בירושלים באפריל האחרון.
"הדרישה שלנו שדברים כאלו לא יקרו לעולם שוב, ונקיטת כל האמצעים האפשריים לשם כך, מתקיימת רק במקרה כמו האחרון - שבו אולי יהודים הרגו ערבי. אבל החד־משמעיות הזו לא קיימת כשקורה הפוך. לאחר שנרצחים יהודים, לא נשמעת כאן דרישה ציבורית אמיתית שאומרת באופן מופגן והחלטי שאנחנו צריכים לעשות הכול כדי שיהודים לא יירצחו יותר ברחובות. גם אחרי ששלום יוחאי נרצח הייתה תחושה כללית שזה נורא, אבל לא הייתה הזעקה הזו, ולא ההחלטיות שנוריד את הכפפות ונעשה הכול כדי למנוע. שוב ושוב יהודים מתים, זה חוזר וקורה, ואין דרישה שמופנית אל השלטון".
ד"ר כהנא מנסה להסביר מאין לדעתה מגיע חוסר הזעקה. "אנחנו עדיין לא מרגישים צודקים כאן. יש איזו מחשבה שהארץ היא כנראה של האויב, הצדק כנראה איתו ואתה לא יכול להילחם נגד הצדק. הדם של היהודים לא אדום מספיק בשבילנו, וזה מאוד כואב לי. כבר נהיה מקובל שלאחר שהורגים יהודים אומרים שזה מפגע בודד, ואז יש עוד מפגע בודד ועוד אחד, ואף אחד אפילו לא מתרגש. אבל כשזה הפוך, כל רסן מותר. זו תסמונת גלותית של חוסר הערכה עצמית".
מה לדעתך היה הרב כהנא אומר על החשדות נגד נכדו מאיר?
"שחבל".
כי?
"כי אדם צריך לפעול למען מטרה שאפילו ברמה היפותטית היא ניתנת להשגה. חמי בהחלט אהב אנשים שעומדים על דעתם ומוכנים לפעול למען דברים שהם מאמינים בהם, בלי לשים לב לפוליטיקלי קורקט או למה שאומרים מסביב. אבל אני לא חושבת שהוא היה בעד שבירת המסגרות. גם כשפעלו נגדו בצעדים מאוד לא דמוקרטיים, הוא אף פעם לא היה מוכן לשבור את הכלים".
כהנא מדגישה כי אינה יודעת "מה מאיר עשה או לא עשה. אני לא יודעת במה הוא היה מעורב אם בכלל. אבל באופן כללי - מה שהוא עשה הוא בעיקר מחאה. לא ממש דרך שיכולה להביא אותו למטרה מסוימת. אני לא חושבת שחמי היה הולך לשם, כי בנוסף, היה לו מאוד אכפת מכך שאנשים לא ישבו סתם בבית הסוהר".
ולגבי תחושת האכזבה המוחלטת מהמדינה שעולה מהדברים שמאיר כתב בבלוג שלו?
"זו לא הגישה השלטת אצלנו. ברור שיש ביקורת בעניינים נקודתיים, אני לא חושבת שיש מישהו שאין לו ביקורת כזו. כשרואים דברים במדינה שנעשים בצורה לא נכונה, לא ראויה, לא צודקת ולא ישרה יש בהחלט ביקורת ומחאה. אבל גם אצל חמי היה ברור שמדינת ישראל בפני עצמה היא נס גלוי ודבר נפלא. הוא חשב שצריך להחליף את ההנהגה, אבל הייתה אצלו הפרדה ברורה בין עצם קיום המדינה לבין מי שמנהיג אותה. במדינה דמוקרטית מתוקנת, אדם שחושב שצריך להחליף את השלטון, מנסה לעשות זאת בכל דרך חוקית אפשרית, וגם המדינה מצדה נזהרת מאוד בצעדים הדורסניים שהיא מפעילה מולו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם