רק האהבה תנצח

גם כשנאבקים על הארץ, אסור לנו לשכוח שישנם יסודות שאסור להרוס כי הם יפילו הכול על כולנו. בטווח הארוך הפחד יזרע פילוג במשפחה, ולא יאפשר לנו להמשיך לחיות יחדיו

הגיע מועד הפירעון של התביעות שהוגשו בבג"ץ לפני שנים. החלטת בג"ץ ועוד החלטת בג"ץ, וכמו שרפות בשדה קוצים בקיץ לוהט אנחנו מנסים לכבות את האש ולא תמיד עומדים במשימה. הורסים כאן בתים – אתמול, היום ומחר. ישנה כאן יותר מדי הריסה ופחות מדי בנייה, והרוחות סוערות, ובצדק. אנחנו נמצאים בעיצומו של מאבק ארוך שנים מול ארגוני השמאל, שפונים לבג"ץ בדרישה להרוס את מה שבנינו בעמל ובאהבה רבה. מאבקים רבים מתנהלים בשטח, והם נעים על הציר שבין "באהבה ננצח" לבין "בהפחדה ננצח".

בשבוע שחלף ראיתי מקרוב את שני סוגי המאבקים, ובשניהם סיימנו עם בתים הרוסים. אבל לא הייתי יכולה שלא לתהות אם רק בתים נהרסו במסגרת המאבק הזה, ומתוך הכאב הגדול התברר לי שלא רק על הבטון ועל הלבנים אנחנו צריכים להגן.

עצרת הגאווה בירושלים לאחר הדקירה צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ישנו כאן מאבק מסוכן, ואנחנו חייבים לנהל אותו בחוכמה ומתוך הבנה עמוקה של השלכותיו. המאבק הזה אינו מתנהל מול אויב חיצוני, ומתנהל בתוך הבית פנימה. זה מאבק בין תפיסות עולם, זו מלחמה אמונית של עם השב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות וסוחב איתו עדיין את ספיחי הגלות, זה מאבק של חזון מדיני. ישנם שני צדדים, ולכל אחד מהם יש הרבה מאוד תחמושת ולוחמים. אבל זה מאבק בין אחים, ולכן משמעותו של ניצחון במאבק תמיד תהיה גם הפסד.

לאה ורחל הן שתי אחיות, ויש להן כל הסיבות שבעולם לכעוס. האחת מנוצלת, נדחפת בעל כורחה לזרועותיו של זה שלא רצה בה; השנייה רומתה על ידי אביה ואחותה, שמשתפת איתו פעולה. היא נבגדת ונרמסת, ההבטחות שניתנו לה לא התקיימו וההסכמים שנחתמו איתה הופרו, אבל היא ואחותה אינן כועסות.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

תחושת העוול, הבגידה וחוסר הצדק עלולים להוביל אותנו למאבק כועס, שבמסגרתו נרצה להשתמש בכל כוחנו כדי לנצח. אבל למאבק כזה יש מחיר כבד: אובדן שליטה, הפחדה ואיומים, מאזן אימה, התבצרות, יריקות על חיילים, זריקת אבנים, מעצרים, זרנוקי מים ושבירת רגליים וידיים. זה מאבק שהסיכוי לנצח בו גדול, כי אף אחד לא רוצה לראות מלחמה - בטח לא מלחמת אחים - אבל זה ניצחון שהוא הפסד.

לאה ורחל מבינות שהן קודם כול אחיות. הן אינן נאבקות אחת בשנייה, אלא חוברות יחד. התשובה שלהן למעשי המרמה של אביהן היא בניית ביתו של עם ישראל. הן לא שוקעות בכעס ובאשמה, כי אם ממשיכות בענווה גדולה. הן מבינות שלכל אחת מהן יש תפקיד במהלך הגדול הזה, ובצניעות מדהימה מוותרות על האגו וממשיכות קדימה. רחל ולאה, וכמוהן גם יוסף, מלמדות אותנו שבמאבק בין אחים אפשר לנצח רק באהבה.

מאבקי ההפחדה אכן מפחידים, ואולי בעזרתם נצליח להציל כמה בתים, אבל כשבבית חיים יחד בני משפחה שמפחדים אחד מהשני אי אפשר לקיים חיים נורמליים. בטווח הרחוק הפחד הזה יהרוס אותנו כמשפחה, ולא יאפשר להפוך את חבלי המולדת של העם שלנו לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. בכל הזדמנות נמצא את עצמנו עסוקים באינסוף קרבות, כשכל צד נאבק על חייו ועל תפיסת עולמו. זהו מאבק של הישרדות ולא של גאולה, של אגו ולא של ענווה.

אז איך נאבקים? בהרבה סבלנות ואהבה, ובעיקר מתוך הבנה שיש כאן דרך ארוכה ושאם אנחנו באמת לא מפחדים, אז יש לנו ממי ללמוד. ננשום עמוק, לא נכעס, נאיים, נכאב או נזעק, ונעשה הכול כדי לא לפרק את הבית - בעקשנות ועם הרבה תפילות.

בסוף, כשניאלץ לראות בכאב כיצד הורסים רק לשם ההרס, בלי שום היגיון וכאשר מנגד ישנה לא מעט שמחה לאיד, גם אז לא נתייאש. נרים את הראש ונסתכל קדימה, נבין שיש לנו אחריות על הבית, ושישנם יסודות שאם נהרוס אותם הם יביאו לקריסת הבית - ועל כן אין באמת צורך להיאבק עליהם.

אז איך כן נאבקים? בהרבה ענווה, עם הרבה סבלנות, הרבה אהבה, ובעיקר הבנה שיש כאן דרך ארוכה. ואם אנחנו באמת לא מפחדים אז יש לנו ממי ללמוד. נושמים עמוק, לא כועסים, לא מאיימים, כואבים, זועקים, עושים הכל כדי לא לפרק את הבית, בעקשנות ועם הרבה תפילות. וגם כשבסוף נאלצים בכאב לראות איך הורסים רק בשביל להרוס, בלי שום היגיון בהריסה, ואיך מנגד יש לא מעט שמחה לאיד - גם אז לא מתייאשים. מרימים את הראש ומסתכלים קדימה, מבינים שיש לנו אחריות על הבית, מבינים שישנם עמודי יסוד שאם נהרוס אותם הבית יקרוס, ועליהם באמת צריך להיאבק.