התקרבנות עצמית
במקום לעסוק במתקפות על הציבור הדתי או בגינוי החריף יותר לטרור יהודי מאשר לזה ערבי, על הציונות הדתית לשאול את עצמה היכן טעתה, ואיזו גישה נדרשת לה בעתיד
היה רגע אחד טהור, רגע אצילי, בכל השבוע האלים והמכוער הזה: היה זה הרגע שבו הוריה של שירה בנקי ז"ל ספדו לה והדגישו כי "אין לנו ריב עם אנשים עם כיפות או עם זקנים. הריב שלנו הוא עם חוסר הסובלנות, השנאה וקידוש המטרה שלך על חשבון הכאב של האחר". זה היה רגע אחד של אהבת אדם צלולה וטהורה, בשבוע שבו אפילו האבל האנושי הבסיסי על תינוק שנרצח בדם קר התחלף מהר מאוד - מהר מדי - בהתנצחות הפוליטית הרגילה והמאוסה.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ההתלהמות הקבועה במקרים כאלה נגד כלל מחנה הציונות הדתית, והמתיישבים בפרט, אכן מאוסה. בצד הקפדה מעניינת שלא להאשים באופן גורף את כלל החרדים בפשעו של ישי שליסל, נשמעו הקולות המאשימים את כלל החינוך הציוני-דתי, או את כלל המתיישבים, בפשעי הרוצחים מהכפר דומא, שנכון לרגע כתיבת הדברים כלל אינם מזוהים. בתקשורת נשמעו טענות כאילו מנהיגי הציונות הדתית ורבניה לא גינו כלל את המעשה, זמן רב לאחר ששורה שלמה של רבנים ומנהיגים פוליטיים התייצבה ובפיה בגינויים חריפים מקיר לקיר.
שוב חזר גם הקשקוש הקבוע על "הכיבוש" כגורם לכל עוולות החברה הישראלית – מהרצח בדומא ועד להתנכלות לקשישים. כאילו אנשי הציונות הדתית, "תומכי הכיבוש", הם הבולטים ביותר מבין מבצעי עברות הרצח והאונס בכלל החברה הישראלית, וכאילו בארצות מערביות שבהן אין "כיבוש" - אם כי כמעט כולן ניהלו "כיבוש" אכזרי במיוחד במשך מאות שנים - לא נעשות עברות רצח ואונס.
עדינה בר שלום מבקרת את משפחת בנקי במהלך השבעה
צילום: באדיבות המשפחה
מנגד צריך לומר שגם ההתקרבנות העצמית של אנשי הציונות הדתית, ובמיוחד בשבוע הנוכחי, לא הייתה מלבבת. עוצמת העיסוק בדחיית ההתקפות משמאל - על אף שזו מוצדקת כאמור כשלעצמה - יצרה רושם כאילו הקורבנות העיקריים של השבוע הזה היו בכלל אנשי הציונות הדתית ורבניה, ולא שירה בנקי ומשפחת דוואבשה.
גם הטענות על כך שהשמאל עסוק הרבה יותר בגינויי טרור יהודי מאשר טרור ערבי אינן ממין העניין. עובדתית מובן שהטענה הזו נכונה, ולמעשה גם הימין מגנה ביתר חריפות טרור יהודי מאשר טרור ערבי, מכיוון שאת האחרון אין טעם לגנות, אלא בעיקר צריך להילחם בו. טבעי גם שהגינוי לטרור יהודי יהיה נמרץ יותר - לא משום שטרור יהודי חמור יותר, אלא משום שטרור הנעשה על ידי בני עמך מבייש יותר מזה שנעשה על ידי אחרים. האם באמת היינו רוצים שהרף המוסרי שלנו יהיה כמו זה של חמאס, ולחלופין של דאעש, ועד שלא נגיע לתהומות הבהמיות של הארגונים הללו נפטור את עצמנו מביקורת מוסרית מכיוון ש"אנחנו טובים יותר"?
יתרה מכך, בצד הדיפת ההכללות נגד כלל הציבור הדתי, ישנו מקום לחשבון נפש של החברה הדתית לגווניה - לא על עצם העובדה שרוצחים בודדים יצאו מקרבה, כי הרי בכל מגזר יש רוצחים, אלא משום שכמעט כל פשעי השנאה והטרור היהודיים נעשים על ידי יהודים דתיים, בין אם נגד מוסלמים, נגד נוצרים או נגד יהודים אחרים. החברה הדתית מוכרחה לשאול את עצמה איזה יסוד בעייתי בזהות הדתית יוצר את המצב הזה.
תשובה אפשרית אחת היא שהאימה מהמתירנות הליברלית של ימינו הציבה חלקים נכבדים משלוש הדתות המונותיאיסטיות בקוטב הפוך – מקום המבקש לדחות את הזהות המודרנית-ליברלית באופן מוחלט - על קרבה ועל כרעיה, וגם על הטוב והחיוני שבה - ולסמן כיעד נגדי את החזרה לעולם דתי קמאי, שכביכול כולו טוב.
הבעיה אינה רק במיעוט הקיצוני המטפח באופן פעיל את הרומנטיקה הקיצונית הזו, אלא גם ברוב הדומם, שהאינסטינקטים שלו אמנם אינם כאלה, אבל הוא שותק – הן משום שאינו רוצה "לשחק לידי הליברלים", ובעיקר משום שגם הוא גדל על הרעיון שקיום התורה ככתבה וכלשונה הוא הזהות הדתית "האותנטית", וכל חריגה מכך מהווה "רפורמה" מסוכנת.
נדרשת אפוא בדחיפות גישה שאינה מסתפקת רק בהימנעות סבילה מהתנהגות קיצונית, אלא כזו המטפחת תפיסה רעיונית וחינוכית נגדית; יש צורך בגישה האומרת במפורש שפעולת העתק-הדבק מפסוקי המקרא לחיי ימינו נובעת מתפיסה צדוקית-קראית מסוכנת; אנו זקוקים לגישה המזכירה לנו שדרכם של חז"ל הייתה פרשנית, והרשתה לעצמה לקחת אפילו פסוק מפורש הגורס "עין תחת עין" ולהפוך אותו בקלילות לציווי המתייחס רק לפיצוי ממוני.
בלי טיפוח גישה כזו, הברירה שתישאר בידי אנשים דתיים ומסורתיים בעלי רגישות מוסרית תהיה להפוך לקיצונים חשוכים או לנטוש את העולם הדתי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם