ראשי » חדשות » בארץ

מפעל חייהם: חוות בודדים בדרום במלחמת קיום

כשדודי דהן החליט להפוך את חורבת זעק לאתר תיירות מזמין ומשגשג, במו ידיו, הוא לא תיאר לעצמו שייאלץ להפוך את ביתו לחורבה. חוות הבודדים שהקים, בעידוד הרשויות הוכרזה כבלתי חוקית ונהרסה עד היסוד וחוואים בודדים אחרים כבר מדברים על סיומה העגום של השליחות הציונית

אתי ודודי מסתובבים בין ההריסות, במקום שבו עמד עד לפני שבועות אחדים הבית שבו התגוררו. בערימה גדולה מונחות פלטות העץ ששימשו כרצפה לסלון, לחדר העבודה ולמחסן. האבק הרב הסתיר את הדמעות שמחו בזמן שהבית הלך ונעלם, וכעת הומור מאופק מחפה על תחושת הייאוש. "פה היה המטבח ופה חדר העבודה", מצביעה אתי על גל אבנים שלא מסגיר דבר, ומרימה ידית מהקרקע. "בדרך כלל אני לא מכניסה אנשים לחדר השינה שלנו", היא צוחקת, "אבל את מוזמנת פנימה".

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

המדינה לא שלחה לכאן בולדוזרים; בני הזוג קיימו את צו בית המשפט והחריבו במו ידיהם את ביתם. את ימי בין המצרים העבירו דודי ואתי, בני 56, תחת השמש הקופחת, בעבודה מאומצת של שליפת אבן אחר אבן. מי שלפני 13 שנים, בעידוד רשויות המדינה, התיישב בעתיקות חורבת זעק שבצפון הנגב, שיקם את אתר הארכיאולוגי והקים חווה פורחת – מצא עצמו כעבור זמן מואשם בביצוע עבירות בנייה ופלישה לקרקע. במסגרת הסכם פשרה, שקיבל תוקף משפטי בחודש מרץ האחרון, נאלצו בני הזוג להרוס את ביתם שנבנה באופן לא חוקי. כמו כן נאלצו לפרק את הדיר והלול, המחסן ומגדל המים ולפנות את הקרקע.
 
"סיימנו את ההריסה בתחילת השבוע שעבר, קצת אחרי הדד־ליין", משחזרת אתי בתכליתיות אופיינית. "נדרשו לכך שבועיים של עבודה רצופה מבוקר עד ערב. הגיעו לכאן כמויות של אנשים שעזרו לנו לפרק את הבית - מתנדבים מארגון 'השומר החדש', חברים, קרובי משפחה ובני נוער. זו הייתה עבודת פרך, הבית היה בנוי כולו מאבן, ועבדנו כאן עם קונגואים, פטישים, מסורים ודיסקים. עשינו הכול בצורה מאוד מסודרת.

"כל הצמחים סביב הבית נשארו בשלמותם, הכול היה נקי. עבדנו כמו חמורים, לא הרמנו את העיניים עד שסיימנו בתשעה באב, לכבוד חורבן הבית. ביום האחרון, כשאף אחד כבר לא יכול היה לעמוד על הרגליים, הגיעה קבוצת חיילים מקורס קצינים שנתנו את הפיניש". בכעס אצור היא מוסיפה: "עברנו את השבועיים האלו בגב זקוף, אבל זו טראומה מאוד גדולה בשבילנו".

בית האבן, שהתפרס על פני 120 מ"ר, נבנה במובנים רבים באותו האופן שבו דודי פיתח את האתר, ושבגינו הוא משלם היום את המחיר. בשנתו הראשונה בשטח הציב במקום מכולה, ולאחר מכן התחיל להרחיב אותה ולבנות משני צדיה את בית האבן, כשהוא מוסיף עוד חדר פה ועוד מרפסת שם. ביום ראשון השבוע הגיעה משאית ופינתה גם את המכולה שממנה התחיל הכול. דודי מעיד כי חש שחרור לאחר שסיים לפרק את הבית – לפרק, לא להרוס, הוא מדגיש. "אני סוחב את התביעות המשפטיות האלה כבר שמונה שנים וחצי, כבר אין לי כוח, אני רוצה להגיע למשהו. לא באתי לפה להיתבע או לתבוע, באתי להרים פרויקט התיישבותי יפה, להתעסק בתיירות ולעבוד עם אנשים מהנשמה ומהלב. אני לא מחפש מלחמות על שררה, כסף, הון ושלטון, בכלל לא מתקרב לזה. בסוף הרגשתי שהבית תקוע להם כמו עצם בגרון, ואולי אם נשחרר את זה ונפרק את הבית, הקנאה הזאת תעבור".

באופן חריג דחה בית המשפט עד ליום ראשון הקרוב את הריסת דיר העזים ולול התרנגולות. אם לא יקרה נס, בעוד ימים אחדים גם בעלי החיים יישארו ללא מחסה. בני נוער מהיישוב שומריה השכן מסייעים כעת בפירוק מה שנותר מהמבנים, תחת פיקוחו של דודי, שמודע היטב לקו הסיום המתקרב. למרות ההרס המוחלט, הוא ואתי מסרבים לחשוב על האפשרות לעזוב את השטח ולעבור למקום אחר. לאחר שמילאו את חלקם בהסכם ונותרו ללא קורת גג, יש בפיהם של שני החוואים המאוכזבים רק בקשה אחת: שיאפשרו להם להישאר בחלקת האדמה שאותה טיפחו בעשרים אצבעותיהם, ויתנו להם לחכור אותה – אם לא למגורים, לפחות כדי לרעות בה את העזים שלהם.

סיפור הקמתה וחורבנה של חוות זעק הוא מסכת ארוכה של זגזוג וחוסר אחידות מצד הרשויות, כאשר האחת מעודדת לבנות והאחרת דורשת להרוס, זו נצמדת לפירוש דווקני של החוק וזו רומזת שחוקים יכולים להשתנות. גם בית משפט השלום בבאר־שבע, בפסק הדין שחרץ את גורלה של החווה, הודה כי "במקביל לרצונן של רשויות המדינה לאכוף את חוקי התכנון והבנייה, הן נותנות באותה עת יד לפעילות בלתי חוקית".

לצד זאת, תיאור השתלשלות האירועים כפי שהוא מובא בפסק הדין, מראה כי דודי דהן היה מודע היטב לעובדה שמעשיו אינם עולים בקנה אחד עם החוק. יהיו שיאמרו כי החוואי פשוט זלזל בחוקי המדינה; אחרים יאמרו כי בתמימותו סבר שמדובר בעניין פרוצדורלי בלבד, שעתיד להיפתר תוך כדי תנועה. כך או כך, הרס החווה משקף את מה שעלול לקרות לרבות מחוות הבודדים, שגם מקימיהן האמינו כי המדינה לא תצא כנגד שליחיה להפרחת השממה.

במקום ששימש עד לאחרונה כמרפסת ביתם, לצד הטרסות המטופחות ותחת ענפי גפן משתרגים, יושבים אתי ודודי ומגוללים בכאב את סיפורם. שני אנשי עמל צנומים, מחוספסים, שניכר כי אריכות הדיבור זרה להם, ושהיו מעדיפים בזמן הזה להוציא את העדר למרעה או לארח קבוצת ילדים באתר העתיקות. מאז פירוק הבית הם מצטופפים בקרוואן זעיר ששטחו 9 מ"ר, באדיבות ארגון השומר החדש המסייע להם רבות. "כולם הבטיחו לנו הרים וגבעות, אבל זה לא קרה", נאנחת אתי. "עכשיו אנחנו פה ואין לנו לאן ללכת".

חלקת האלוהים הקטנה והמבודדת שלהם נמצאת במרחק שעת נסיעה בלבד מתל־אביב, בתפר של צפון הנגב עם שפלת יהודה, בין הקיבוצים להב ודביר והיישוב שומריה. נוף הבראשית של גבעות לכיש מקיף מכל עבר, והרעש היחיד שמפר את השקט הם הדים מרוחקים מאימוני צה"ל. רק פיסות הבית הסדורות בערימות מעיבות על הנוף השלו. קשה שלא להתאהב במראה הנשקף מכאן: גבעות חבל לכיש החשופות לצד יערות קק"ל הנושקים להרי חברון. בחורף הגבעות מוריקות בפריחה מרהיבה, ובקיץ המרחבים הצהובים של סְפר המדבר נפרשים לכל עבר.

חוות זעק הוקמה כחוות בודדים תיירותית. פעילותה מבוססת על עקרונות ירוקים כמו שימוש בחשמל מפאנלים סולריים, הפרדת אשפה ואגירת מים. מבקרים רבים מהאזור ומכל רחבי הארץ פוקדים את חורבת זעק, האתר הארכיאולוגי הניצב בראש הגבעה, שם ניתן למצוא בין היתר שרידי כפר יהודי קדום ומחילות מסתור מתקופת מרד בר כוכבא. ילדים ומבוגרים כאחד נהנים לזחול בכוכי ההיסטוריה היהודית, להלך בין בורות המים ולבקר במערת בית הבד. כאן שוכן גם חאן האירוח של החווה - אוהל כנעני שנטוי מעל מבנים עתיקים – ובמרכזו יקב בוטיק בתוך מערה, שכנראה משחזרת היום את ייעודה מלפני אלפיים שנה. ביקב מייצר דודי באהבה יינות אדומים - מרלו, קברנה סוביניון ופורט מתקתק.

חורבת זעק היא כיום אתר ארכיאולוגי מוכרז, שמור ומטופח, השייך לרשות העתיקות, אך לא זה מה שמצא דודי דהן כשהגיע למקום לראשונה עם רעייתו הקודמת דורינה. אחרי שהתגוררו תקופה ארוכה בתל־אביב, החליטו השניים לעזוב את חייהם הקודמים לטובת הגשמת חלום על חווה משלהם. "המון שנים ניסיתי להקים מיזם כזה ולא מצאתי קצה חוט, עד שבשנת 2002 שמעתי ברדיו שמדינת ישראל ומשרד החקלאות פותחים את החוות למעוניינים להתיישב", מספר דודי - סיפור הדומה במידה רבה לזה של יתר חוות הבודדים. "פניתי למשרד החקלאות, ושם הפנו אותי לנציג המועצה האזורית רמת הנגב, שטיפל בנושא החוות. המתנו ובינתיים עברנו מבדקי התאמה דרך תנועת 'אור', שבהם נמצאנו מתאימים".

באותה תקופה הסתובב דודי בין המוסדות השונים – קק"ל, מנהל מקרקעי ישראל ומשרד החקלאות - ודן על אופציות לשטח שבו יוכל להתיישב. אילו היה ממשיך בתהליך ומצטרף לחוות "דרך היין" שברמת הנגב, בהחלט ייתכן שהיה יושב כיום תחת גפנו. בניגוד לשאר החוות ברחבי הארץ, אלה שבדרך היין זוכות לחיבוק חם מראש המועצה שמואל ריפמן, נמצאות בהליכי תכנון מתקדמים, ויושבות פחות או יותר לבטח. אלא שבעוד דודי ממתין, פנה אליו יצחק צדק מחוות "אלה", שהחזיק בחוזה מול מנהל מקרקעי ישראל ביחס לשטח חורבת זעק, וביקש ממנו להתיישב במקום לצורך שמירה על הבקר שלו.

היו אלה ימי האינתיפאדה השנייה, האזור היה רגיש מבחינה ביטחונית בשל קרבתו לקו התפר, וצדק סבל באופן קבוע מגנבות בקר וציוד חקלאי. דודי, שקיבל את הרושם כי ישיבתו נצרכת יותר באזור זה, נענה לאתגר. בתחילת אפריל 2003 הוא הגיע לשטח עם מכולה ועדר עזים, ובתוך זמן קצר קיבל ממשרד החקלאות "היתר לשימוש חריג" לצורך לינה באתר. עד מהרה התאהב במקום, והיה נלהב להתחיל במשימתו הבאה: פיתוח חורבת זעק כאתר תיירות.

"הרגשתי שמצאתי עולם ומלואו, ושאלתי את עצמי מה הלאה", מספר דודי. "באיזשהו שלב ניגשנו למועצה ובנינו יחד תוכנית לפיתוח החווה, פרוגרמה תיירותית בתמיכת משרד החקלאות. הייתי מגיע למפגשי תיירנים, והמועצה אף הפיצה פרסומים שבהם אני הוצגתי כיזם של האתר. במקביל נפגשנו עם רשות העתיקות, ששלחה מפקח מטעמה, והתחלנו יחד בשיקום ושימור של האתר ומתחם האירוח. הכול כמובן היה מכספי הפרטי ועל חשבוני.

"אחרי חודשיים־שלושה הבנו שבמערה שנמצאת פה כנראה ייצרו בעבר יין ושמן זית. אמרתי: נחזיר עטרה ליושנה. פניתי לרשות העתיקות והם אישרו את הפרויקט. המערה הייתה כולה סתומה, ובמשך חצי שנה עמלנו פה בעבודת ידיים, בעזרת מתנדבים, להוציא את כל הפסולת. היום היקב הזה מייצר 2,000 בקבוקים בשנה, שנמכרים למטיילים המגיעים לפה. שיקמנו את מערת בית הבד, מערת מסתור ובור מים, ונטענו 500 עצים בבוסתנים. כל השנים לא קיבלתי מים בתעריף מוזל לחקלאות כי לא היו לי האישורים, אז השקינו אותם במים לפי תעריף של צריכה ביתית".

טביעת אצבעותיו של דודי ניכרת בכל מקום בחווה, החל מהניקיון והסדר המופתי ועד שלטים בשלוש שפות המכווינים את המטיילים. בתצהיר שהגיש לבית המשפט הוא כתב: "כל ההשקעות האדירות במקום, בכספי ובמימוני הפרטי במיליוני שקלים, נעשו כאשר אין כל כוונת רווח מאחורי הקמת האתר אלא מפעל חיים ואהבת הטבע. (...) הבאתי לפיתוח אתר תיירותי היסטורי חשוב ביותר למדינת ישראל, והכול במו ידיי וביזע רב. לא ניתן להשוות את מראה המקום ההרוס והנטוש טרם השקעותיי למראהו היום".

הכול היה נראה ורוד באותם ימי ראשית: לדברי דודי, מנהל מקרקעי ישראל (שמאז הפך לרמ"י - רשות מקרקעי ישראל) בירך על היוזמה, וכמוהו גם רשות העתיקות, קק"ל ומשרד החקלאות. המועצה האזורית בני שמעון צעדה יד ביד עם המתיישבים בבניית התוכנית התיירותית, והעניקה רישיון עסק וחיבור למים. התוכנית עברה בוועדה המקומית, אולם אז התחילו הבעיות הפרוצדורליות, וגם היחסים עם הגורמים השונים עלו על שרטון. הבעיות החמירו כאשר צדק פרש מהפרויקט, ודודי המשיך בכוחות עצמו – אף שהחוזה הנוגע לקרקע לא נחתם מולו.

"הרגשתי שזהו, הכול תקוע, לא מתקדם", מספר דודי. "רציתי לקדם ולפתח, אבל ראיתי שתוקעים במכוון מקלות בגלגלים, מבטיחים ולא מקיימים. בכל פעם צץ סיפור אחר, ואני כבר התחלתי להתרושש, לא יכולתי לשבת סתם ככה. שנים עבדתי, פיתחנו את היקב והמערה, הקמנו חדרי אירוח, אך הגענו למבוי סתום. בין לבין הגדלנו קצת יותר את הבית, ובנינו שירותים כדי שיהיה נוח לציבור המטיילים שהיו מגיעים. ואז יום אחד הגיעו לפה מרשות העתיקות והתנפלו עליי, וכך כדור השלג התחיל להתגלגל עד לבית משפט. מישהו החליט שאפשר לקחת מקום מוכן וגמור, ולסלק אותי, כי למה שדודי יהיה פה. יש יד מכוונת שלא רוצה שאהיה כאן".

בשנת 2006 הגישה פרקליטות מחוז דרום, בשם הוועדה לתכנון ובנייה של המועצה האזורית בני־שמעון, כתב אישום נגד דוד ודורינה דהן. על פי הנאמר בו, השניים פלשו למקרקעי ציבור אשר מעולם לא הוקצו להם, ועשו במקום כבשלהם. הם אמנם פנו בשנת 2003 לרשות העתיקות בבקשה להקים מרעה עזים, אך במרוצת השנים עברו לגור במקום, פתחו אתר תיירות, פלשו לקרקע והקימו מבני מגורים, צימרים לאירוח ומגדל מים, תוך שהם מפיקים רווחים נאים, ומבלי שישלמו דמי שימוש למנהל. במקביל נפתח הליך אזרחי של מנהל מקרקעי ישראל נגד דודי דהן, בגין פלישה למקרקעין.

גם היום, דודי סבור שנפל קורבן לסיפור קפקאי. "הביאו אותי לכאן, אמרו לי: בוא, תקים מיזם תיירותי. זו לא הייתה המצאה שלי. אני יכול להראות מכתבים, אפילו מסמך של פנייה מקיבוץ להב לחוות אלה, בבקשה שיבואו אנשים לפתח פה. וזה לא שאחר כך אמרו 'קאט' ועצרו הכול. כל הזמן אמרו לי - תשמע, תראה, נסתדר, נדבר. השאירו אותי על אש קטנה. גם אחרי שהוגשה תביעה, לא אמרו לי 'לך מפה' אלא המשיכו לדבר איתי.

"אני מרגיש ששיקרו לי. אם ידעתם שאתם לא יכולים לתת לי את המקום, בשביל מה החזקתם אותי? בשביל מה סיפרתם לי סיפורים? עכשיו אני כבר תקוע, לא יכול לצאת. שמתי פה את כל רכושי. חשבתי לוותר, אבל אני מחובר למקום הזה בנשמה. הכול מעשה ידיי, כל אבן פה הרמתי בידיים שלי, את כל הטרסות האלה אני סידרתי".

ההליכים המשפטיים התמשכו כאמור על פני שנים רבות, עד שבספטמבר 2014 הרשיע בית משפט השלום בבאר־שבע את דודי דהן בעבירות של בנייה ושימוש במקרקעין ללא היתר. אף שהתביעה דרשה להשית על הנאשם קנס שגובהו בין 160 אלף ל־800 אלף שקלים, הסתפק השופט בקנס של 120 אלף שקלים, או שמונה חודשי מאסר תמורתו. לצד זאת קבע כי יש להרוס בתוך תשעה חודשים את כל המבנים שבחווה. ההליך האזרחי הסתיים בפשרה שלפיה דודי דהן יהרוס את המבנים, ישלם לרמ"י קנס נוסף כדמי שימוש על השנים שבהן החזיק בקרקע, ויוכל לחכור מכאן והלאה שטח של 150־200 דונם לרעייה, אך לא להתגורר במקום.

תלאותיהם של בני הזוג דהן אופייניות במידה רבה לכלל חוות הבודדים שהוקמו ברחבי הארץ, כמאה במספר. הן עלו לקרקע בעידוד מוסדות המדינה, אשר ראו משמעות סביבתית ואסטרטגית בהתיישבות חוואים בנקודות הללו. הגופים השונים זירזו ודחפו להתחיל בהקמה מיד, תוך שהם מבטיחים להסדיר בהמשך את ההליך הבירוקרטי הסבוך.

אלא שבמרוצת השנים לא קיבלו בעלי החוות, מסיבות טכניות או מהותיות, את האישורים שהובטחו להם. רבים מהם גילו כי בעיני המדינה, הם כבר לא חלוצים שבאו להפריח את השממה, אלא פולשים ועבריינים. הם נאלצו לצאת לקרבות מתישים וחסרי סיכוי מול מערכות המשפט ורשויות התכנון. רק כמה חוות בודדות הצליחו להשיג את האישורים המיוחלים, ובעליהם של השאר מצאו עצמם בהליכים פליליים ואזרחיים שונים.

במצוקתם פנו החוואים אל המחוקקים. במהלך כהונת הכנסת ה־18 וה־19 נחלצו לעזרתם כמה ח"כים, שהובילו תיקון לחוק הרשות לפיתוח הנגב, במטרה להקל את הסדרת החוות שבצפון הנגב. התיקון, שעבר בשנת 2010, הסמיך את השר לפיתוח הנגב והגליל להקים ועדה מקצועית בין־משרדית, שתמליץ אילו חוות יוסדרו בדיעבד.

אלא שכאשר ניסו להסדיר את מעמדן, נתקלו החוות בקשיים בשל לאקונה בחוק המתוקן. לשון החוק קבעה כי הוועדה תוכל לקדם חוות שיש להן "היתכנות תכנונית" - אך על המינוח הזה נשתברו קולמוסים רבים. חברי הכנסת ישראל חסון, רוברט אילטוב וזבולון כלפה יזמו תיקון נוסף, אשר מטרתו הייתה להקל את הפרשנות.

מתנגדי המהלך, דוגמת ארגון "במקום", טענו כי הצעת החוק הורָתה בחטא, וכי היא נועדה להדיר את האוכלוסייה הבדווית בנגב מן ההסדר, תוך הכשרה בדיעבד של התיישבות ובנייה בלתי־חוקיות, ועקיפה של מדיניות התכנון הארצית.

אף שזכה לתמיכת הממשלה הקודמת, התיקון הנוסף נעצר עוד לפני הקריאה הראשונה, עם ההכרזה על הקדמת הבחירות למרץ 2015. כעת מבקש חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' להמשיך במקום שבו הפסיקו קודמיו. לאחרונה הגיש סמוטריץ' הצעה לתיקון דומה, ובוועדת חוקה, חוק ומשפט נערך דיון מיוחד בנושא חוות הבודדים.

בין אם יתוקן שוב החוק ובין אם לאו, לחוות זעק ולחוות נוספות שאינן מחזיקות חוזה מול מנהל מקרקעי ישראל, אין כל אפשרות להגיע לטיפולה של הוועדה הבין־משרדית. החרב שהונפה מעל חוות זעק, וצו הריסה נוסף שניתן לחוות יערן שבהרי ירושלים, אילצו את המתיישבים הבודדים להחליט לאן פניהם. ביום חמישי שעבר התאספו כעשרים חוואים ותומכים בחאן זעק, ועל כוס תה צמחים ואבטיח מתוק החלו בדיונים על אופן המאבק הרצוי. חלקם ביקשו להודות באמת המרה ולהפנים כי הרשויות רואות בהם פולשים ופושעים, אחרים לא היו מוכנים לשמוע על כך.

"רשות מקרקעי ישראל הצהירה בריש גלי על כוונתה לפנות את כל חוות הבודדים בארץ, וצריך להבין שהמקרה שלנו מייצג את כולן", אומרת אתי. "החוות האלה הן חלק מהיופי של מרקם החברה והגיוון הישראלי. הן נותנות מענה לאנשים שחוזרים אליהן שוב ושוב – להתארח במחיר צנוע וסמלי, להיטען, להתמלא, לנוח ולקבל כוחות נפש. בעבור כל האורחים שלנו, זה גם הבית שלהם. אנחנו ממש מרגישים שאנחנו מופקדים על המקומות האלה. את רוב האנשים מהחוות לא מעניין להחזיק בעלות על הנדל"ן, רק להיות במקום ולתת את השירות שלהם, לעשות וליצור. אנחנו רוצים להישאר כדי להפעיל ולתחזק את האתר, זה הכול".

כפי שמספרת אתי, במשך השנים הפכה חוות זעק לבית עבור אלפי מטיילים שנמשכו לזריחות ולשקיעות המרהיבות ולקסם שבבדידות. במרוצת השנים פקדה את האתר אוכלוסייה מגוונת - החל מתלמידי בתי ספר אנתרופוסופיים, עבור בקבוצות של בני נוער בסיכון, וכלה בצועדי שביל ישראל, שמתדפקים בכל סתיו על דלתם של אתי ודודי דהן, המופיעים ברשימות "מלאכי השביל". כולם מתקבלים בזרועות פתוחות, וזוכים לסיור אישי בתוך המחילות הקדומות ולטעימות ביקב הבוטיק. בני הזוג דהן גם עומדים בקשר עם הפקחים השונים, ומעבירים דיווחים על שרפות, ציד לא חוקי ומעבר של שב"חים דרך הגדר הסמוכה.

"מכיוון שהאתר מלא בבורות ומערות, העין שלנו פקוחה כל הזמן להשגיח על הסביבה", אומרת אתי. "יום אחד שמנו לב לרכב שעלה לאתר, וכבר מתחילה לרדת החשכה והוא לא יורד. דודי הלך לבדוק מה קורה שם, וכשהוא הגיע למעלה הוא שמע קול מבוהל. הוא התקרב לבור המים ושמע קריאות 'הצילו, הצילו'. מתברר שמטייל ביקר בבור, והחבל נקרע לו. כשדודי מצא אותו, הוא כבר היה כחול מהקור. דודי כל כך דאג לו, שהוא אפילו לא חזר הביתה להביא חבל, רק מיהר לשלוף אותו משם.

"במקרה אחר כמה חיילים הגיעו לאתר בלילה גשום, עם מכנסיים קצרים וגופייה, רועדים מקור. זה היה בנר אחרון של חנוכה. עלינו אליהם עם תה וסופגניות, עשינו הדלקת נרות ואמרנו שהם החנוכייה האנושית שלנו, כי הם היו שמונה. או אישה בת 60 שהגיעה לבדה, בערב שבת, בלי סלולרי. היא לא ידעה לומר מה היא עושה כאן, אבל אירחנו אותה בשבת בלי שאלות מיותרות. יש לנו המון מקרים כאלו. לא מזמן הגיעה אישה מחיפה עם שני ילדים קטנים. לפני כן היא שלחה לנו מייל, סיפרה שהיא במצוקה, הילדים שלה סובלים בבית הספר והיא מחפשת מקום להיות בו. רק אחר כך נודע לנו שהיא חולת סרטן.

"מעבר לכך, אנשים עוברים אצלנו תהליכים עמוקים, ונרפאים היה כאן חייל משוחרר, שסבל מהלם קרב מאסיבי בעקבות מלחמת לבנון השנייה. הוא הגיע לשבועיים התנדבות, ונשאר בסוף ארבעה חודשים. הוא יצא מהחווה מוכן לחיים, בועט ומלא מרץ".

גם היא עצמה הגיעה לחווה במסגרת מסע של חיפוש עצמי. "גדלתי בירושלים והתגוררתי ברמת־גן", מספרת אתי. "התעסקתי בהנחיית סדנאות, טיפולים וייעוץ, העולם האלטרנטיבי. ב־2010, בעקבות זעזוע אישי בחיים שלי, עזבתי הכול וחיפשתי מקום שבו אוכל להתנתק ולהירפא. בסוף באתי להתנדב בחווה. כשאני אומרת שאנשים נרפאים כאן, אני מתכוונת גם אליי", היא אומרת, ומעדיפה לא להכביר מילים.

דודי דהן אומר כי הוא כבר מותש. שנים על גבי שנים של התמודדות עם הליכים משפטיים נתנו בו את אותותיהם. הניסיון להישאר בקרקע כרועה, בתמורה להריסת הבית, הוא מבחינתו הניסיון האחרון לפני שיוותר על מפעל רב־שנים של תיירות ושימור טבע. בתשעת החודשים שעברו בין פסיקת בית המשפט לבין ההריסה בפועל הוא ניסה לעשות כל שביכולתו על מנת להכשיר את הבנייה ופנה לכל הגורמים הרלוונטיים, אבל פסק הדין התלוי ועומד נגדו הרתיע אותם ויצר מעגל קסמים שאי אפשר לפרוץ.

יחד עם זאת, מאבקו של דודי להיאחז במקום קיבל לאחרונה רוח גבית חזקה מצד גורמי מקצוע. אלה טוענים כי כל עוד לא הושלמה ההסדרה התכנונית של האתר ולא הוצא מכרז להפעלתו, יש לאפשר את המשך פעילותם של בני הזוג דהן. הח"כ לשעבר ישראל חסון, שבינתיים התמנה למנכ"ל רשות העתיקות, שיגר בחודש יוני מכתב למנהל מרחב הדרום ברשות מקרקעי ישראל, ובו כתב כי הרשות אינה מתנגדת לאפשר לדודי דהן להתגורר בחורבת זעק באופן זמני, ואף רואה תועלת רבה בנוכחותו שם.

"כמי שמכיר היטב את תרומתו ורצונו של מר דוד דהן לשמירה על אתר העתיקות חורבת זעק, והפיכתו מחורבה מוזנחת ופרוצה לאתר מוסדר ומעניין הפתוח לכל מבקר ומטייל ללא תשלום, אני מברך על כך שוועדת ההשכרות של מרחב הדרום אישרה למר דהן להמשיך ברעייה במקום", כתב חסון. "מיקומו הייחודי של האתר, סמוך לגדר ההפרדה ובאזור מועד לגניבות וונדליזם, מחייב תשומת לב מיוחדת מפני חשש לפגיעה בו. נוכחותו של דודי כשומר באתר, לפחות במשך תקופת הביניים עד לגיבוש פתרון של קבע, תסייע רבות לשמירה על אתר העתיקות".

לעמדת רשות העתיקות הצטרף עמי אוליאל, מנהל מרחב הדרום בקק"ל. גם שר החקלאות אורי אריאל ביקש מהמועצה האזורית בני־שמעון לשקול בחיוב את דחיית מועד ההריסה של מבני החווה, על מנת לאפשר מציאת פתרון קבע: "משרד החקלאות רואה בחיוב את המשך פעילותו החקלאית של מר דהן במקום, בכפוף להוראות המקצועיות של רשות העתיקות ובתיאום מלא עם קק"ל והרשויות", נאמר במכתבו של השר לראשת המועצה, סיגל מורן.

"אין ספק כי בדחיית מועד ההריסה יש משום סעד מן הצדק לאנשים אשר נענו לקריאות המדינה לבוא וליישב את הנגב, תוך הקרבה של משאבים כספיים ונפשיים. נוכח מורכבות הנושא אבקש לתאם בהקדם דיון בהשתתפות כל הגורמים הנוגעים בדבר, ובינתיים להקפיא את המצב על מנת למנוע צעדים בלתי הפיכים אשר יפגעו בחבל ארץ חשוב זה".

לצד התמיכה הזו מקבלים אתי ודודי עידוד ממקור נוסף - עקורי עצמונה המתגוררים בשומריה. הללו, שחוו לפני עשור הרס וחורבן של בתיהם, לא יכלו לעמוד מנגד כששכניהם עוברים חוויה קשה דומה. במכתב שעליו חתמו מרבית תושבי היישוב, והופץ לגורמים שונים ובהם ראשת המועצה, נאמר: "בעוד אנחנו מציינים עשור לגירוש מבתינו, כמטחווי קשת מכאן רשויות המדינה החריבו בית בחורבת זעק, ושואפות למחות כל זכר של ההתיישבות הזאת. אנו איננו יכולים להחריש! חורבת זעק הינה פנינת חמד, המהווה לנו, לילדינו ולקבוצות מגוונות בחברה הישראלית יעד לטיולים ולמפגש חי עם מימוש החזון הציוני בזמננו. אתי ודודי המתגוררים במקום עושים מלאכתם נאמנה. (...) במידה שיתממש האיום להרס המקום, הם יישארו ללא קורת גג וללא מקור פרנסה".

ועדת ההשכרות במחוז דרום של רשות מקרקעי ישראל אמנם אישרה לבני הזוג חוזה רעייה מחודש, אבל מעמדם החוקי לוט בערפל, והחששות עדיין מנקרים. טרם ברור האם החוזה יתייחס לשטחה של חורבת זעק, והאם תינתן להם אפשרות ללון במקום שעליו הם מיועדים לשמור.

"אנחנו מקווים שלא יזרקו אותנו ארבעה ק"מ מכאן סתם בשביל הפרינציפ, כפי שנרמז לנו", אומר דודי. "כשאני יושב מולם אני אומר לעצמי 'מה זה, מתעללים בי'". אתי: "אומר זאת בעדינות, לתחושתנו יש מולנו המון שרירותיות, המון שררה, המון פוליטיקה והמון אגואים מנופחים. מהצד השני יש פה גורם אנושי, בן־אדם שבא ונתן את הכסף שלו, את החיים, את הבריאות. ינקו את הנשמה שלו עד תום. את כל הכסף שלנו שתלנו פה, ועכשיו את כל היופי וההדר והטרסות והצמחייה וכל מה שפיתחנו, הם רוצים לתת למישהו במכרז. אומרים לנו שאנחנו צריכים לצאת כי אנחנו מפריעים, ושאם נרצה – נוכל להגיש בקשה משלנו למכרז".

הוא נאנח ומוסיף: "אני לא יודע למה המדינה לא רוצה ליישב את המקום הזה. כשיש מישהו שרוצה ומוכן לתת מעצמו, מרביצים לו שיברח מהר. יש שלטון של פקידים,  שמזיזים את המדינה איך שהם רוצים. זאת אטימות ושרירות. לתחושתנו ישנה קליקה שמעוניינת במקום הזה לעצמה, לתת אותו לקרובים לצלחת".
 
"העמדה שלנו ברורה מאוד", אומרת אתי. "אנחנו פה אם מאפשרים לנו. אם ימשיכו למרר לנו את החיים, נצטרך ללכת, ואני מקווה שלא נגיע לזה. אנחנו כבר ממש התרוששנו. כל מה שנשאר לנו זה קצת משאבים נפשיים.
"רשות מקרקעי ישראל והמועצה האזורית טוענות שחובתן לדאוג לטובת הציבור ורווחתו, ושאנחנו פולשים פושעים, אבל עובדה שכל הגופים המקצועיים רוצים שנישאר כאן. אמרתי לפקידה ברשות: 'תראי את המכתב של שר בישראל, מכתב חם. הם רוצים אותנו פה. זה האינטרס הציבורי'. והיא אומרת לי: 'כן, אבל אנחנו בעלי הבית'.

"אני מתאמצת לא להגיד מילים קשות, אבל העוול שאני מרגישה הוא אסטרונומי. הם שכחו שהם לא באמת בעלי הבית, הם רק מופקדים על שמירת האדמות של כולנו. האתר הזה היה כולו פסולת ואשפתות עד שדודי הגיע לכאן. המקום היה תחנת מעבר לשב"חים, והמערות שימשו להם כמחסנים. היום האתר נקי ומצוחצח, הבורות סגורים, באים לפה אינספור מטיילים שמשתמשים בשירותים ובמים באתר שאנחנו מתחזקים על חשבוננו. אז מהו האינטרס הציבורי?"

תגובתה הרשמית של רשות מקרקעי ישראל, כפי שנמסרה לנו בכתב, התייחסה להקמת חוות זעק כעבריינות לכל דבר. "מדובר בפלישה למקרקעי ציבור בתחום שטח המהווה אתר ארכיאולוגי, עבירה פלילית שדינה עד שנתיים מאסר בפועל", נאמר בתגובה. "למחזיק בשטח מעולם לא היה הסכם עם הרשות, והוא תפס את הקרקע הציבורית ללא היתר ובניגוד לחוק. לפיכך הוגשה נגדו תביעה משפטית לסילוק יד מהקרקע. לאחר סיום הדיון בתביעה, נחתם הסדר פשרה שלפיו הפולש יפנה את השטח בעצמו. לפי פסק הדין היה על הפולש לפנות את הקרקע עד 1 ביולי, אך בינתיים הוא אינו עומד בהוראות פסק הדין.

"מדובר בקרקע בייעוד יער ואתר ארכיאולוגי, האסורה לבנייה, אך הפולש הקים עליה מבנים בלתי חוקיים וביצע בה שימושים עסקיים כגון יקב בלתי חוקי ומתחם אירוח ולינה. נזכיר כי רמ"י היא הגוף המנהל את קרקעות המדינה, והמלצות או חוות דעת של גופים אחרים אינן יכולות להחליף חוזה עמה".

פנינו אל ישראל סקופ, ראש החטיבה לשמירת הקרקע ברמ"י, ושאלנו אם הרשות אינה מכירה בכך שההקשר שבו פעל דודי דהן הוא רחב יותר מעבירות בנייה גרידא, וכי יש אינטרס ציבורי בנוכחות האנושית בנקודות מסוימות בשטח. "בוודאי שמדובר פה במקרה הרבה יותר סבוך מאשר רק פלישה לקרקע", אומר סקופ.

"יש להפריד בין המקרה הזה לבין בעלי חוות אחרים, שחלקן הוכשרו בהחלטת ממשלה. הנקודה החשובה היא מיהו הגורם שמקצה מקרקעין ונותן היתרים במדינת ישראל: רמ"י היא היחידה שמוסמכת לכך. לדהן מעולם לא היו זכויות במקרקעין, והוא לא קיבל אישור מרמ"י להקצאה. הוא נכנס לשטח כשומר, בהסכם בינו לבין חוות אלה, ובאישור של משרד החקלאות ואישור ראשוני של רשות העתיקות. יש לפניי קרוב ל־ 400 מסמכים, ובאף אחד מהם לא מוזכר שיש התחייבות של רמ"י להקצות לו קרקע.

"נכון שדהן וגורמים נוספים לחצו וניסו להוביל תוכניות, והמִנהל אכן אמר שאם תהיה תוכנית תקפה - נשקול זאת. לצערי עד היום אין תוכנית, וגם אלו שקודמו נעצרו משום מה. אין ספק שהמשפחה השקיעה מכספה וממרצה במקום, וזה לא דבר של מה בכך, אבל היה עליה ללכת ולבדוק. למה אחרי תביעה משפטית, וכשאין המלצה תכנונית, הם המשיכו לבנות? לא ייתכן שמישהו ייצא נשכר כשהדרך שלו הייתה לא חוקית".

ואולי יש מקום להתחשב בעמדתם של גורמים מקצועיים אחרים, ולתת לדהן היתר רעייה באזור חורבת זעק, על מנת שימשיך לתרום לציבור בשמירת העתיקות?
"בהסכם הפשרה צוין כי בכפוף לעמידתו של דהן בהתחייבויותיו לפנות את הקרקע מהמבנים והציוד, תקצה לו ועדת ההשכרות קרקע למרעה. דהן לא עמד בהסכם, ומשכך הוועדה לא התכנסה, וכעת יש החלטה שגם לא יקצו לו קרקע כזו.

"צריך לשאול את כל כותבי המכתבים מדוע הם תומכים במי שיש נגדו פסק דין חלוט שעליו לפנות את המקום. האם אחד המבנים קיבל היתר אי פעם? היה לו חוזה כלשהו? האם בית המשפט עיוור? וממתי מכתבי תמיכה הם במקום זכות במקרקעין? "תפקידי לנהל את השמירה על מקרקעי ישראל על פי החוק. האינטרס הציבורי היחידי הוא לשמור על קרקעות מפני פולשים. לגורמים שונים יש אינטרסים שונים, וזה בסדר, אך אין בסמכותם להקצות קרקעות".

מהמועצה האזורית בני־שמעון נמסר: "תחילה נציין כי מעולם לא נראה 'אישור' רשמי כלשהו לעלייה על הקרקע בחורבת זעק, מטעם גוף כלשהו. חורבת זעק לא הייתה ולא תהיה חוות בודדים. היא מיועדת להיות חווה תיירותית, שבה מותר לפי החוק להקים מגורי שומר בשטח של מקסימום 20 מ"ר. אכן, המועצה ניסתה במהלך השנים לסייע לדהן על מנת לקדם תב"ע למקום כחווה תיירותית. לצערנו הרב, פעולותיו הבלתי־חוקיות במקום סיכלו את המאמצים לסייע, וגרמו לנו ולשאר הגופים למשוך את ידינו משיתוף פעולה עמו. בשורה התחתונה, ההחלטה היא לא בידי המועצה האזורית; דודי דהן חתם מרצונו החופשי על הסכם פשרה עם רמ"י ובו התחייב לפרק את כל המבנים. צר לנו כי דהן, החליט להטעות את מי שניסו לסייע לו בעבר".

מרשות העתיקות נמסר: "הרשות רואה בפיתוח חורבת זעק נכס לאומי. לאורך השנים חשבה הרשות כי יש מקום לבודדים, עמותות וגופים ציבוריים לקחת חלק בפיתוח ושמירה על המורשת התרבותית של ארץ ישראל. אנו מקווים שלאחר סיום הפינוי, תשקול רשות המרעה בחיוב לאפשר לבני הזוג לרעות במקום".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg