למרות טראומת היציאה מעזה: התנתקות נוספת אפשרית
כמו ב-2005, כך גם היום: מעזה יורים, המזרח התיכון בוער באש קנאית, והתנתקות נוספת נראית רחוקה ולא סבירה למימוש. אבל כל זה יכול להשתנות, ומהר
פינוי גוש קטיף וההתנתקות מרצועת עזה בשנת 2005 היא בעיני רבים עדיין טראומה לאומית. השפעותיה השליליות על ביטחונה של מדינת ישראל ברורות כשמש והומחשו שוב בקיץ הקודם. תוצאותיה עדיין הרות אסון למפונים, שחלקם לא השתקם עד היום. לכן, בעיני רבים, כישלון ההתנתקות מהווה חיסון נגד כל התנתקות או מהלכים של פינוי ישובים בעתיד. "היה לא תהיה (שוב)". מי, כך אפשר לחשוב, יעלה על דעתו לעשות מהלך כזה שוב, כשהמשמעויות ברורות כשמש וכשמפונים פוטנציאליים רבים מאוד הפנימו היטב את גורלם במקרה שייעקרו מבתיהם. אבל, אין טעות גדולה מזו.כדי להמחיש זאת, נשוב לקיץ 2003. ישראל עדיין הייתה תחת הרושם של מבצע "חומת מגן" שהתקיים ב-2002. הירי מתוך עזה אל יישובי גוש קטיף ועוטף עזה נמשך כל העת. וראש הממשלה אריאל שרון הכריז כי "דין נצרים כדין תל-אביב", ודחה מכל וכל אפשרות לנסיגה ישראלית מהרצועה. אבל אז משהו קרה, ובמחי נאום אחד, המדיניות הישראלית השתנתה מקצה לקצה. תוך קצת יותר משנה, ההתנתקות הייתה לעובדה מוגמרת ואלפי אנשים איבדו את בתיהם.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מה אפשר את ההתנתקות אז? כיצד זה לא היו שותפים רוב אזרחי המדינה לכאב המפונים ולחששות הביטחוניים? דומה שברובד העמוק, הגורמים הם ניתוק הציבורי מהמתיישבים וחשש בציבור מניתוק מהעולם.
ההתיישבות ברצועת עזה נתפסה כמפעל פוליטי של צד אחד במפה הפוליטית, ולא כחלק בלתי נפרד מישראל. במובן הרגשי, פינוי ההתיישבות בגוף קטיף לא נגע ברוב אזרחי המדינה. גם התמונות הקשות מגוש קטיף והפגנות הכתומים, לא חלחלו ללב בציבוריות הישראלית.
בצד זאת, הבידוד הבינלאומי של ישראל לאחר מבצע "חומת מגן" מול ראש ממשלה שנתפס לוחמני ומסוכן, רק הלך וגבר. בעיני רבים, ההתנתקות הייתה הדרך לחזור ללב הלגיטימציה הבינלאומית. יכולתו של שרון, כמי שנחשב מצביא המלחמות ומפעל ההתנחלות, לחזור לחיק החם של הקהילה הבינלאומית, המחישה את הפוטנציאל של מדינת ישראל לזכות סוף סוף, בקצת אהדה.
כאז כן היום. מעזה יורים. המזרח התיכון בוער באש קנאית, והתנתקות נוספת נראית מאוד רחוקה ולא סבירה למימוש. אבל כל זה יכול להשתנות, ומהר.
הלחץ הבינלאומי על ישראל הולך וגובר, והוא צפוי לגבור עוד בתקופה הקרובה. החלטות מסוימות של האיחוד האירופי, כמו גם חרם וולונטרי מצד גורמים עסקיים, יכול להגיע לידי פגיעה של ממש בכלכלה הישראלית. בידי האיחוד גם מנופי לחץ מכאיבים אפילו יותר. תארו לעצמכם מה תהיה תגובת הישראלים אם תוטל עליהם חובת קבלת ויזה בכל נסיעה לאירופה, רק בגלל ההתיישבות ביהודה ושומרון.
גם במישור הפוליטי הפנימי הנסיבות יכולות לאפשר התנתקות נוספת. כיום, רק מפלגה אחת בכנסת מתנגדת באופן אידיאולוגי ונחרץ להקמת מדינה פלסטינית ולפינוי יישובים. שאר המפלגות תומכות במהלך כזה או תומכות בו באופן מוצהר אך חלקי. בנסיבות פוליטיות מסוימות, פינוי חלקי של ישובים ביהודה ושומרון, כחלק מתכנית מדינית, אינו בלתי אפשרי. גם את המהלך החדש, העתידי, אפשר לצבוע בצבעים ביטחוניים ורודים ולעגן בסידורי ביטחון.
מעט דברים השתנו במובנים המהותיים. רוב הציבור הישראלי לא מרגיש אמפתיה גדולה יותר כלפי מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, ודאי כשמדובר במה שנקרא "התנחלויות מבודדות" שמועדות להיות מפונות תחילה. מצד שני, רוב הציבור הישראלי, מעוניין גם היום ללגיטימציה בינלאומית. קמפיין ה-BDS, גם אם לא פוגע בכיס של כל ישראלי, מכביד. אם הפגיעה הכלכלית תהפוך למוחשית וקונקרטית, הנכונות של רוב הישראלים לשאת אותה תהיה מוגבלת ביותר.
לכן, בשילוב של נסיבות בינלאומיות ופוליטיות, התנתקות נוספת, למשל מ"התיישבות מחוץ לגושים" יכולה לקרות. גם הפעם, רוב הציבור הישראלי יתמוך בה או יהיה אדיש לה. את המשמעות של תרחיש כזה צריכים להפנים כל הצדדים. וצריך לקוות שאם אכן תתרחש התנתקות נוספת, מערכות השלטון יפיקו את הלקחים ולא יהיו לה השלכות כה הרות אסון לביטחון המדינה ולאלו שיפונו.
הכותב הוא הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם