המעגל הסגור של נתניהו
אופן ניהול המו"מ עם חברות הגז הטבעי מסמן את העדפת האינטרס הטייקוני על האינטרס של האזרח
אז למי להאמין? לעיתון שמתאר את "שוד הגז" או לזה שטוען שמדובר ברוב מהומה על לא מאומה? לעיתונאים שנשבעים שטובת הציבור לנגד עיניהם, או לפרשנים שבדרך כלל מגדפים את רה"מ בנימין נתניהו אבל עכשיו מפרגנים לו? ל"הגז הוא של כולנו" או ל"הגז יישאר באדמה"? ובכלל, האם באמת חשוב להבין מה המחיר המדויק – עד הסנט האחרון – של יחידת חום ביחס לעלות הייצור שלה, ומה הפער באחוזים בין התשואה הפנימית של מיזם אנרגיה לבין מיזמים דומים בעולם? או שאולי כל זה מסך עשן שנועד להגיד: "עשינו בשבילכם את כל המתמטיקה ותאמינו לנו – זה שוד"?
הקרב על הגז ירד לפרטים הכי קטנים כדי לבסס את הטענה שעושים כאן סיבוב על חשבון משאבי הציבור. הבעיה היא שלפעמים כשיורדים לרזולוציות האלה מסתכנים בשכחת התמונה הגדולה, וברזולוציה הזו רוב הדיון סבב את המחיר שבו יימכר הגז לחברת החשמל ומשם לצרכנים - ובמקביל בזהות החברות שיחזיקו בבעלות על מאגרי הגז. גם במרכז השאלה הזו עומד הרצון ליצור בין החברות תחרות שתוביל להוזלת הגז, כך שבעצם גם היא מעלה את התהייה כמה נשלם על אחד המוצרים הכי בסיסיים בסל הצריכה שלנו, שאי אפשר להימנע ממנו: חשבון החשמל.
''מוכרים אותנו לטייקונים''. הפגנת האלפים בתל אביב
צילום: אמיר מאירי
אפשר להתווכח אם המחיר שנקבע, 5.4 דולרים, רע בהרבה מהמחיר שהמדינה דרשה עם כניסתה למשא ומתן, 4.8 דולרים. אפשר לשאול גם אם היה אפשר להגיע למחיר שתואר כאידיאלי מבחינת הצרכנים, שלושה דולרים. הטענה שמשמיעים המבקרים היא שגם במחיר הנמוך מהשלושה, ליזמים - חברות הגז - יש רווח מכובד בהחלט. אבל יותר מעניינת הטענה שמנגד. מה בעצם תשובת הממשלה? הרי ברור שנתניהו-שטייניץ-ששינסקי היו רוצים לראות מחיר נמוך יותר ולהיטיב עם הצרכנים. אז למה לא?
ישנו כמובן טיעון "הגז יישאר באדמה", אבל כבר כמה שנים שהוא יוצא ממאגר 'תמר'. אם זו הייתה מטרת-העל של המדינה, היא לא הייתה מסכימה לדחות את הקמת הצינור הנוסף. לכן נשארנו עם הסיבה השנייה: הפחד לכאורה מתגובת החברות. מילא המחאה של יצחק תשובה המקומי, שרוצה כבר לראות רווחים מקידוחי חייו; הסכנה האמיתית עלולה להגיע מ'נובל אנרג'י'. לחברה האמריקנית יש עסקים בצפון, מרכז ודרום אמריקה, וגם באירופה, אפריקה וסין. יש לה ממה להעשיר את הקופה בזמן שהיא גוררת את ישראל להליכים משפטיים ברחבי העולם.
למה "פחד לכאורה"? כי ה"פחד" הזה דווקא מסתדר עם האידיאולוגיה הכלכלית של בנימין נתניהו, שמבקשת ליצור תנאים נוחים לחברות בינלאומיות, וזאת כדי לעודד אותן להשקיע כאן. ומה נעשה כשיגיעו לכאן אותן חברות בינלאומיות? כמובן, נוריד להן מסים כדי שעוד חברות בינלאומיות יגיעו לכאן, וחוזר חלילה. לאן המעגל הזה הולך? באיזה שלב ישתפרו חייהם של תושבי ישראל כתוצאה מההגירה הזו?
השיטה הזו מזכירה את המרדף אחר שיעורי הצמיחה, מתוך מחשבה שמתישהו, באיזה נצח מדומיין, הם יחלחלו גם כלפי למטה. ההיסטוריה מראה שהיא לא. בעשורים האחרונים השכר כאן נשחק, המחירים עלו והפערים התרחבו בלי קשר לשיעור הצמיחה. המדינה מרעיפה על היזמים הטבות תוך כדי הצהרה שכולנו נהנה מכך בסופו של יום. ובכן, היום איננו כלה.
ההליכה לקראת תשובה ושותפיו באה לידי ביטוי לא רק במתווה עצמו, אלא גם בדמות חסינות מפני שינויים במשך 15 שנה, דיונים בלי פרוטוקולים וחזרה על דף המסרים של 'דלק' ו'נובל אנרג'י'. חוץ מזה, מה נתניהו היה אומר על מי שבאמצע משא ומתן מסביר כמה חשוב כבר להגיע להבנות עם הצד השני? אה, נכון. הוא כבר עשה את זה. ישראל טענה שההצהרות של ברק אובמה במהלך המשא-ומתן עם איראן לא דרבנו את שלטון האייתוללות להתפשר, אלא להפך. יצחק תשובה הוא אמנם לא עלי חמינאי, אבל האינטרס של המיליארדר הישראלי מנוגד לאינטרס של הישראלים. ככל שהרווח שלו גדל, הרווחה של כל השאר הולכת וקטנה. בשורה התחתונה של מתווה הגז, ולא פחות מזה בדרך שבה השיחות נוהלו, אינטרס הרווחים גבר על אינטרס הרווחה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם