אמו של הנרצח בפיגוע: "אני פשוט לא מבינה למה"
למודי שכול מגיל צעיר, קברו השבוע אליעזר ושרה רוזנפלד בן נוסף, מלאכי, שנרצח בפיגוע בבנימין. בפתיחות נדירה הם מספרים על הילד האהוב שחיבר את כל המשפחה ועל התפילה להצליח להשתקם
כשהם בני יותר מארבעים, ולאחר שאיבדו את בנם יצחקי, טייס שנהרג במהלך טיול בנחל צאלים ושנקרא על שם דודו יצחק, שנפל 24 שנה לפניו בעת שירותו הצבאי, נולדו לבני הזוג רוזנפלד שני בני הזקונים שלהם – אביה ואלישי. "אמרתי אז לאליעזר: 'תראה, עשו בשמיים מבצע – מחזירים אחד ומקבלים שניים'", מספרת שרה רוזנפלד. השבוע, כשנהרג בנה השני מלאכי בפיגוע ירי חשה רוזנפלד שאלוקים התקזז איתה. לקח שני בנים והעניק שניים תחתיהם.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רק לפני שלושה שבועות היא חשה לראשונה שמחה שלמה. 13 שנה אחרי שבנה הבכור יצחקי נהרג, והיא השלימה עם חיים שהם "כמו כלים שלובים, שעצב ושמחה מתערבבים בהם תמיד יחדיו", ארגן בנה מלאכי שבת משפחתית לרגל 36 שנות נישואין להוריו. "זו הייתה שבת של אושר מזוקק, של נחת ושמחה אמיתית", משחזרת שרה. "בסעודה שלישית דיברתי מול כל המשפחה ואמרתי להם: 'אהובים שלי, אני עומדת ומסתכלת עליכם ופעם ראשונה מאז שיצחקי איננו אני מרגישה רגש שלם של שמחה בלי עצב'. לא חשבתי שאחווה את הרגש הזה שוב. לקח לנו 13 שנה להעפיל אל ההר הזה כדי שיזרקו אותו ממנו שוב לתהום".
ביום רביעי השבוע המה הסלון של משפחת רוזנפלד מאדם. בסלון, שהורחב לאחרונה כדי שיוכל להכיל את השמחות וההתכנסויות המשפחתיות, ישבו זה לצד זה בני משפחה, חברים של מלאכי וקצינים מחיל האוויר שעדיין שומרים על קשר עם המשפחה. שעה קלה אחרי שקברו את בנם השבוע ישבו בני הזוג רוזנפלד לשיחה עם nrg. המומים ודואבים הם סיפרו על הילד שהיה ואיננו עוד, ועל ההחלטה, למרות הכול, להמשיך את מנגינת חייהם.
שניהם למודי שכול. אליעזר, האיש שייסד את להקת 'הניגון שבלב' וזכה לשמח עם הקלרינט והחליל שלו אלפי זוגות ביום חתונתם, איבד את אחיו יצחק בנסיבות טרגיות. שרה איבדה את אמה ביום שבו נולדה אחותה הקטנה, ונותרה יתומה מאם בגיל חמש וחצי. גם אביה נפטר בגיל צעיר. שניהם לא נתנו לעצב לחלחל למשפחה שהקימו. במהלך השנים נולדו להם שבעה ילדים.
הם היו מראשוני המתיישבים ביישוב כוכב השחר, ובנו משפחה שמחה, מגובשת ומאושרת לתפארת. גם ברגעים הקשים השבוע אפשר היה לראות את האהבה והחיבה בין בני המשפחה. הם התרפקו זה על זה והתחבקו ממושכות. בעוד אליעזר משמח כמעט מדי ערב חתן וכלה בחלילים שלו, שרה למדה עבודה סוציאלית והשלימה תואר שני. עבודת המאסטר שלה עוסקת במשפחות שכולות שנולדו להם ילדים לאחר האסון. היא מנהלת את מרכז 'גוונים', מרכז טיפול ותמיכה במשפחה במועצה האזורית מטה בנימין.
שרה זוכרת רגע אחרון של אושר מושלם. היה זה בערב פסח תשס"ב. יצחקי בדיוק חזר מהטייסת. במערכת השמע הביתית התנגן הדיסק החדש שאליעזר והלהקה הוציאו, והילדים כולם נגררו לריקוד משותף ושמח. "הסתכלתי על כל הטוב הזה ואמרתי לקדוש ברוך הוא, אם אי־פעם היו לי תלונות עליך אני חוזרת בי. אני לא מאמינה כשאני רואה את כל הטוב הזה. אין לי איך להגיד לך תודה, הלב שלי לא מכיל את כל האושר הזה". ימים ספורים לאחר מכן נהרג יצחקי.
בני הזוג מבטיחים להמשיך ולדבוק בחיים, גם אחרי האסון הנוסף שפקד את חייהם. שרה: "אני אומרת לעצמי מה שאמרתי לעצמי אחרי שיצחקי נהרג - יש לי עוד ילדים ואני לא יכולה להתפלש באבל של עצמי. כשאמא שלי נפטרה סיגלתי לעצמי מנטרה של אמונה ושמחה. אי־אפשר להמשיך ולדבוק בעצבות. אני מקווה שגם הפעם יהיו לנו הכוחות להתמודד עם האסון באותה דרך".
"יש שאלות קשות", אומר אליעזר גלויות. "מה לא עשינו טוב? מה עוד צריך לעשות כדי להתרומם ולהיבנות מהאסון הזה? אבל ההנצחה הכי גדולה שלהם תהיה בבנייה וביצירה. נמשיך את שירת חייהם".
מלאכי, בן 25 במותו, עמד בימים אלו לקראת סיום המטלות האחרונות במסלול פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה) למצטיינים באוניברסיטה העברית. בזכות הצלחתו המטאורית הוא כבר התקבל לעבודה כיועץ בחברה כלכלית גדולה, עבודה שהיה אמור להתחיל בה בתקופה הקרובה. עוד לפני שנולד החליטה שרה שתקרא לבנה מלאכי. אליעזר התנגד, אבל שרה אהבה את ספר מלאכי מהתנ"ך. בחדר הלידה, אחרי שעות של צירים, כשההתינוק היפהפה הגיח סוף־סוף לעולם, הסתכל עליו אליעזר ואמר: "מלאך, נקרא לו מלאכי".
מגיל צעיר התבלט מלאכי בשכלו האנליטי. הוא היה יכול לשבת שעות עם שני פקקים ולבנות עולם ומלואו, מספרים ההורים. כשהיה בן חמש הם שמו לב לכך שהוא קורא שמות אנשים ומיד אחריהם מציין מספר; הוא היה מתרגם את השמות לערך הגימטרי שלהם מבלי שידע אפילו לנקוב במילה גימטרייה. בהמשך היה כופל מספרים גבוהים זה בזה ללא קושי. כשאמו שאלה אותו איך הוא עושה זאתֿ, הוא הסביר: "כמו שאת מסתכלת קדימה ורואה את הנוף בחדר, כך אני מסתכל קדימה והמספרים פרושים לפניי כמו שדה גדול, וכך אני רואה את התשובה".
כשהיה בן 12 וחצי השתנו חייו כשאחיו הבכור נהרג. בין יצחקי למלאכי הפרידו שלוש אחיות, ומתחתיו היו שני אחים. הוא הפך באחת לבן הגדול במשפחה, ולנער שלקח אחריות על שאר אחיו. "עד שיצחקי נהרג מלאכי היה הילד שמדבר פחות. ככל שהוא גדל הוא הפך להיות איש מדבר ומשתף, 'שר החוץ' של המשפחה, זה שיושב ומדבר עם הדודים בכל שמחה ויודע להתייחס לכל אחד".
מלאכי למד בישיבה התיכונית 'תורה ומדע' שעל יד מכון לב, וכשהגיע זמנו להתגייס פנה, כמו אחיו הגדול, לקורס טיס. באמצע המיונים התגלתה בגופו מחלת הקרוהן, מחלת מעיים שגרמה לו כאבים והובילה בהמשך לניתוחים ולאשפוזים, והוא נאלץ לפרוש מהמיונים. אף שיכול היה לקבל פטור משירות צבאי הוא בחר לשרת ביחידה 8200, שבה הוציא לפועל את כישוריו. בגלל המחלה נאלץ לקצר את שירותו, ואז ניגש לבחינה הפסיכומטרית. הציון הגבוה שקיבל, 793, לא הפתיע את סובביו. "לא רק שהוא קיבל כזה ציון, כשיצא מהבחינה הוא גם ידע להגיד מה הייתה הטעות שלו", מספרת שרה.
לצד זאת מדגישים ההורים ובני המשפחה שלא היה מדובר ב'חנון' שמקדיש את כל עתותיו ללימודים. מלאכי היה
הרוח החיה בין חבריו, זה שדאג לארגן את משחקי הכדורסל והפוקר המשותפים ולפתוח עוד קבוצת וואטסאפ לעוד מעגל חברתי שסבב אותו. אך מעל הכול הייתה חשובה לו המשפחה. הוא היה הרוח החיה והמגבשת בין שמונת אחיו, וידע גם לקחת פיקוד כשצריך. בקיץ האחרון, כשהלחימה בעזה הייתה בעיצומה, התחולל מאבק בבית משפחת רוזנפלד בנוגע לשירות הקרבי של הבן מאיר, לוחם בפלס"ר גולני, בפאתי עזה. בסופו של דבר היה זה מלאכי שקיבל את ההחלטה להוציא את אחיו החוצה.
"מלאכי אמר לי: ‘אמא, אל תהיי גיבורה, תחזירי לי את אח שלי הביתה עכשיו. המשפחה שלנו לא תשרוד אסון נוסף. אנחנו לא מרים פרץ‘. אחרי יומיים התקשרתי לקצינת נפגעים וביקשתי שתחזיר אותו הביתה. ביקשתי ממאיר סליחה שאנחנו מוציאים אותו. הוא לא דיבר איתנו. זה היה זוועת עולם של קיץ. השנה הזמנתי לכולנו צימר לחופשה משפחתית בשבוע הבא, ותראי מה קרה לנו בקיץ הזה".
בין האם לבנה שרר קשר מיוחד. מלאכי נהג לשתף את אמו בפתיחות בכל ההתלבטויות שלו. מדי ערב, כששרה שבה מהעבודה ואליעזר כבר יצא לנגן, היו השניים יושבים יחד, שותים תה ומדברים על היום שחלף.
אחרי הפיגוע, כשחבריו של מלאכי הגיעו לבית החולים לחזק את ידי המשפחה בשעות שבהן הוא היה נתון בין חיים למוות, שרה זיהתה את כולם אף שאת חלקם לא פגשה מעולם - רק לפי סיפוריו של בנה. "הוא יחסר לי עד כלות", אומרת שרה ונאנחת. "אני חוזרת על אותן מילים שאמרתי שיצחקי נהרג".
אליעזר רוזנפלד בחר במוזיקה כדרך חיים כשהיה בן עשרים, לאחר שאחיו יצחק, הגדול ממנו בשנתיים, נהרג בנסיבות לא ברורות שהוגדרו על ידי צה"ל כתאונת ירי. שני האחים גדלו בבית של ניצולי שואה. אביהם היה בעל תפילה שהביא איתו מרוח הימים שלפני המלחמה, "שירים מוצלים מאש". שני האחים נהגו ללוות את אביהם בשירה כשהוא עבר לפני התיבה. לאחר מות אחיו החליט אליעזר להגשים חלום ולנגן באופן מקצועי. שנתיים בדיוק אחרי מות אחיו נולד לשרה ולאליעזר בנם הבכור. הם בחרו לקרוא לו יצחק מנחם, יצחקי. בבוקר התקיימה הברית, ואחר הצהריים נערכה האזכרה לאח.
לימים התגלה כי הדוד והאחיין שנקראו באותו שם חיו בדיוק אותו מספר ימים – 8,055. "זה מסעיר אותי מאוד", אומר אליעזר. "אם שני בחורים נהרגים בדמי ימיהם וחיים אותו מספר ימים. זה לא סתם".
במהלך השנים ניתבה המשפחה את הכאב והשכול לעשייה חיובית. אליעזר הקים גמ"ח הלוואות לזכר אחיו. לזכר
יצחקי הבן הוקם גמ"ח ספרי לימוד ביישוב כוכב השחר, המאפשר לקבל ספרי לימוד במחירים מוזלים. גם באמצע חתונה יכול אליעזר לקבל שיחת טלפון על "ספר חשבון לכיתה ב' חלק 2" שחסר למישהו, ולדאוג שהספר יגיע.
כאנשים מאמינים יש לכם שאלות לאלוקים?
"אני זוכרת שכשמצאו את הגופה של יצחקי זה היה בשבת, והשכן בא להודיע לנו. צעקתי אז לאלוקים: 'על ההורים שלי סלחתי לך, אבל על יצחקי לעולם לא'. אבל אז הבנתי שיותר משהקב"ה צריך אותי, אני צריכה אותו. הדת עוזרת לי בחיי היומיום, והקב"ה הוא אל מכיל ומטיב".
אליעזר: "אפשר לראות בעין שאלוקים בחר את הבנים שלנו. כשהנחל סחף את יצחקי והוא נהרג היה איתו עוד חבר שנסחף למקום יבשה ונותר בחיים. גם עכשיו היו שלושה רכבים שעשו את דרכם לכוכב השחר ורק הרכב האמצעי של הבן שלי נפגע, וגם מהרכב הזה הוא היחיד שנהרג. השאר נפצעו קל. אפשר היה לצאת משני המקרים האלה, והילדים שלי לא יצאו. באיזשהו מקום זה לא הוגן - עד שאתה לומד לאכול ולשתות אחרי שכול ולהמשיך לחיות ולשמוח, שוב מגיע השכול".
"אני חיה באהבה וקרבה עם הקדוש ברוך הוא מגיל צעיר", אומרת שרה. "כשאמא שלי נפטרה וכולם היו עסוקים באבל אני החלטתי שאלוקים הוא סבא טוב ודיברתי איתו. גם עכשיו ההתדיינות שלי היא לא מול הערבים אלא מולו. אני אומרת לו: 'אם עשית אותנו בני אנוש עם הבנה מצומצמת, תן לנו הבנה למה זה קרה לנו פעמיים'. רק אלוקים יודע כמה אהבתי אותם. אני חסרת הבנה, וזה מתסכל אותי נורא. בשעות שמלאכי עוד היה פצוע אמרתי לעצמי שגם אם הוא יישאר פצוע קשה אנחנו נטפל בו ונשקם אותו, אבל מול המוות את מרגישה חידלון גדול. את לא יכולה לעשות כלום".
יצחקי נהרג בחול המועד פסח, ואת תקופת ספירת העומר שלא חוגגים בה חתונות ניצל אליעזר להתאוששות, ואחריה שב להופיע. גם הפעם תקופת האבל נופלת על שלושת השבועות שבהם הלהקה אינה מופיעה באירועים, אבל לאחריהם ברור לרוזנפלד שימשיך לעמוד על הבמה, לשמח חתן וכלה. "אחרי יצחקי, להתחיל לנגן זה היה כמו לעמוד על אש, השירה בערה בי", אומר אליעזר.
"מה שמחזק אותי זו האמונה שיש תכלית לעולם ויש צידוק הדין, אחרת אתה יכול להתמוטט. מה שנותן לי כוח זו אשתי שיש לה תעצומות נפש אדירות והיא אישה מדהימה, וכמובן הילדים והנכדים. הזמן, כמו שאומרת הקלישאה, מרפא קצת את הכאב. אך מעל הכול הנגינה נותנת לי כוח. מאז שאני זוכר את עצמי אני שר".
גם בהלוויה בחר רוזנפלד ללוות את בנו אהובו בשני שירים שלא הותירו עין יבשה בקרב המלווים. "ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה בוודאי גם שם נמצא השם יתברך", שר האב בהספדו יחד עם הקהל הממרר בבכי, ובדרכו האחרונה ליווה את בנו בשירת 'טוב להודות לשם'.
"הנגינה שלי באה מעומק הנשמה בגלל יצחקי, ועכשיו אני שואל את אלוקים מה לא היה מספיק עמוק בנגינה. לא הייתה מספיק נשמה בניגון שהיית צריך את הצעקה שלי ואת התחינה היותר עמוקה? אין לי תשובות". מאז שיצחקי נהרג אליעזר עומד על הבמה, מנגן מעמקי נשמתו, ובעיניו הוא מחפש בקהל את יצחקי. עכשיו הוא יחפש גם את מלאכי, הבן יפה התואר, הצנוע והחכם, שחייו נגדעו באחת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם