"חינוך לרצח יהודים": הצצה לטלוויזיה הפלסטינית
מחבלים מתראיינים באולפן, האסירים מוצגים כקדושים מעונים, וישראל מוגדרת כפושעת מלחמה. כתבנו זפזפ בטלוויזיה של הרשות הפלשתינית, וגילה אילו סיפורים מוצאים את דרכם לצופה
המסעדה של כרים ברמאללה ריקה מאדם. "רק בשעות הצהריים המאוחרות יתחיל הבלגן", הוא מסביר. "אנחנו בחודש רמדאן. רוב האנשים ישנים עכשיו. אחרי הצהריים יגיעו הטבחים ויתחילו להכין את האוכל לקראת עוד לילה של חגיגות שבירת הצום". מסך הטלוויזיה השטוח במרכז המסעדה פתוח על ערוץ אל־ג'זירה. לבקשתי, כרים פותח את המגירה שמתחת לקופת התשלום ומוציא משם את השלט. הוא מעביר את התחנה לערוץ הטלוויזיה הפלסטיני הרשמי, ואנחנו יושבים יחד לצפות בתוכניות.
עוד כותרות ב-nrg:
- ההצגה "הזמן המקביל" תעלה מחדש - במימון בל"ד
- האו"ם לנתניהו: לקדם את פיתרון שתי המדינות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לא נעים לשתות כשכרים בצום, לכן את הקפה של הבוקר שתיתי בבית. דרך המחשב עלעלתי בעיתון ׳אל־חיאת אל ג‘דידה׳, ביטאון הרשות הפלסטינית, כדי להבין לאן נושבות הרוחות. בעמוד הראשון הופיעו פניו של האסיר חאדר עדנאן ששובת רעב כבר יותר מ־50 יום. הוא מאושפז בבית החולים אסף הרופא. בכתבה הבאה שר האסירים הפלסטיני עיסא קראקע מאשים את ישראל שהיא מבצעת פשעים נגד האנושות בכל הקשור לטיפול באסירים. ערב לפני כן, בטלוויזיה הפלסטינית, שידרו מסיבת עיתונאים מיוחדת שבה פסק קראקע: "השב"כ החליט להרוג את עדנאן".
עוד קראתי על חידוש צו שימנע מהשייח׳ ראאד סלאח להתפלל במסגד אל־אקצה. מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל נחשב אחד הלוחמים הגדולים על המסגד, ובראיית הפלסטינים הוא מייצג רבים שמנועים מלהגיע להתפלל. זה לפחות מה שכרים מסביר לי, כשאני מספר לו על הידיעה. "תחשוב כמה צעירים פלסטינים לא יכולים להגיע למסגד. כמה לא מכירים בכלל את ירושלים", הוא אומר.
מכה קטנה בכתף של כרים, והוא מבין את הרמז. הוא מגביר את הווליום ואנחנו צופים בכתבת הטלוויזיה הפלסטינית שבחרה לבקר בבית יתומים בעזה. בהקדמה לביקור היא מסבירה לצופים שיצאה לשטח כדי לבחון איך עובר הרמדאן על היתומים שאיבדו את הוריהם בהפגזות "צבא הכיבוש הציוני".
הכתבת מבקשת מהצלם להתמקד בשלטים שמסמנים את שמות החדרים, ונכנסת לחדר הראשון, 'העיר ירושלים'. היא מראיינת נער ביישן שעונה לשם ח׳ליל. "בשנה שעברה היינו במלחמה. הצום היה קשה", הוא מספר. "אנחנו מקווים שהשנה יהיה יותר טוב. שלא יהיו הפגזות של הכיבוש".
הכתבת עוברת חדר, והמצלמה שוב מתמקדת בשלט מעל דלת הכניסה. הפעם השם הוא ‘העיר יפו‘. "יפה מאוד שכתבו את שמות הערים הפלסטיניות, שהילדים יזכרו את המקומות שעלינו לחזור אליהם", אומרת הכתבת ופונה לילד ג'יבריל, שלבוש בחולצה של מנצ'סטר יונייטד. הוא מספר על התחביב שלו לשחק כדורגל, ועל המשפחה שיש לו ברמאללה ושאותה לא פגש כבר יותר משלוש שנים. הכתבת משתתפת בצערו. "אנחנו עם אחד", היא אומרת. "הגדה ועזה צריכות להיות מחוברות יחד".
אנחנו לוקחים הפסקה מהשידור. כרים פונה למטבח, אני מתכתב בוואטסאפ עם רסמי, תושב בלאטה שבשכם. השעה מוקדמת, ואני מתפלא שהוא ער בכלל. "יש לך מזל", הוא כותב לי. "ברמדאן אני הולך לישון בכל יום בחמש בבוקר ומתעורר בערב, לפני שבירת הצום".
אתה צופה בטלוויזיה הפלסטינית? אני שואל אותו. "אחי", הוא עונה, "היום הכול בפייסבוק ובטוויטר". הוא שולח לי קישור לסרטון, ואני מתחרט שפתחתי. על המסך מרצדות תמונות קשות. המחבל שביצע את פיגוע הדקירה בשער שכם בירושלים שוכב שותת דם אחרי שנוטרל בידי שוטרי משמר הגבול. בחורה אלמונית מצלמת אותו, ומבקשת ממנו שיאמר את ה‘שהאדה‘, שבועת האמונים לאללה, לפני מותו. "הרגעים האחרונים של מבצע הדקירה", זאת הכותרת של הסרטון. המחבל פונה לבית החולים הדסה עין־כרם, נותח באופן בהול וחייו ניצלו.
כרים חוזר מהמטבח ומגניב לי כוס מים. אנחנו פונים שוב לטלוויזיה ומצטרפים לשיחת חיזוק של שר הדתות ברשות הפלסטינית, מחמוד אל־הבאש, כשברקע מלחמת מעצרים הדדית בין חמאס בעזה לרשות ברמאללה. בסרטון נוסף של דאעש שמשודר מדגימים שיטות חדשות להרג כופרים. אל־הבאש מדבר על אחדות פלסטינית ועל האסלאם הרחום. "אנחנו נמצאים בתקופה שבה מוסלמים הורגים אחד את השני ללא רחמים בשם הקוראן", אומר לי כרים. "הנביא מוחמד אמר לנו שהאסלאם רחום. אסור לנו להרוג אחד את השני. רחמו על חבריכם וירחמו עליכם מהשמים. דרך דלת הרחמים נכנס כולנו לגן העדן".
מיד לאחר דבריו של שר הדתות, משודרת תוכנית מיוחדת המוקדשת לאסירים הנמצאים בבתי הכלא. אורח הכבוד באולפן הוא באסל פתחי מטלק, מחבל משוחרר ששהה 11 שנים בכלא הישראלי. הסיבה שבגינה נכנס מטלק לכלא לא אוזכרה בתוכנית. חיפוש קצר בגוגל, מגלה שהיה שותף לניסיון פיגוע תופת בירושלים שסוכל בידי השב"כ.
המראיין פותח את התוכנית בשמחת חג הרמדאן ובעצב של האסירים שלא יכולים לחגוג עם משפחותיהם. "הרחוב הפלסטיני חייב לעשות מעשה, ללחוץ על ההנהגה לשחרר את אותם אסירים שחלקם לא זכו לשמוח בחודש הקדוש עם משפחותיהם כבר עשרות שנים", אומר מגיש התוכנית, ומבקש מהצופים לצפות בכתבה מוקלטת על המחבל אוסמה אל־אשכר.
מנגינה עצובה מתנגנת ברקע כאשר אביו של אל־אשכר מספר על בנו החרוץ בעל לב הזהב. לאחר מכן הוא מספר על הצטרפותו למלחמה נגד הכיבוש במסגרת התנזים של פת״ח. את שמו של אל־אשכר לא צריך לחפש בגוגל. הילד הטוב והחרוץ אחראי למותם של שמונה ישראלים, ביניהם ילדים קטנים. ב־2002 הוא שלח את המחבל שביצע פיגוע ביישוב חרמש, ובאותה שנה חימש את המחבל שביצע את הפיגוע בקיבוץ מצר. הוא נשפט לשמונה מאסרי עולם ועוד 50 שנות מאסר.
"אוסמה, אתה חשוב לנו מאוד, אתה בלבנו תמיד, אנחנו מביעים תקווה שתשתחרר במהרה", אמר המגיש מיד לאחר הסרטון. המחבל המשוחרר מטלק הוסיף מילות עידוד משלו: "אני אומר לאוסמה ולכל האסירים - הדלת של הכלא אף פעם לא סגורה. ממשלת הימין הקיצונית של בנימין נתניהו רוצה לקבור בחיים את האסירים הפלסטינים בבתי הכלא, אבל לאסירים תמיד יש תקווה להשתחרר ביום מן הימים. ממשלת הימין הקיצונית לא מכירה את דרך המשא ומתן, היא מכירה רק את דרך הכוח, וככה צריך לפעול מולה".
המנחה ביקש לסיים את התוכנית בפנייה רחבה יותר. "אנחנו רוצים שהעולם יפעל ולא ישתוק מול הפשעים שמבצעת ישראל נגד האסירים. לאסירים אין זכויות, וכל הזמן מרעים את תנאי המאסר. אסור לשתוק מול הפרת הזכויות שלהם".
תוכניות ילדים ונוער הן גולת הכותרת בטלוויזיה הפלסטינית. בתוכנית הילדים ׳בית ביות׳ מחנכים את הילדים על זכות השיבה לכל פלסטין ועל האדרת מחבלים פלסטינים. בתוכנית הנוער 'נערי המולדת' מנהלים צעירים באולפן דיון עם מומחים. בתוכנית שעסקה באסירים שובתי הרעב המליץ עמר אל־ברגותי, שישב בבית הכלא הישראלי, לצאת להפגנות למען האסירים. "אנחנו מתפללים לשחרורם של כל האסירים ולהצלחתם", הוא אומר. "כשראיתי את ההפגנות למען האסירים, זה היה ממש כמו חמצן בשבילנו".
הוא דיבר על ניתוק בין החברה הפלסטינית לאסירים והוסיף: "האסירים הם הכבוד של העם הפלסטיני, הם אלו שנלחמים בכיבוש. בלי האסירים שנמצאים בכלא העם שלנו לא היה זוכה לחיים. העם שלנו היה ממשיך לחיות תחת כיבוש בלי להתנגד. לצערי, לא עושים מספיק בשבילם. האסירים הללו ייצגו את הפלגים של ההתנגדות. איפה הם היום? איפה ההתנגדות היום? מצבם של האסירים בכלא נהיה גרוע יותר ויותר והעם שלנו מפוצל. אני מבקש לנצל את ההופעה שלי בטלוויזיה כדי לעודד לאחדות למען האסירים".
לטיפה אבו־חמיד נחשבת אושיה תקשורתית ומרואיינת מבוקשת מכיוון שחמישה מבניה נמצאים בכלא הישראלי. אחד מהם הוא נאסר אבו־חמיד שנשפט לשבעה מאסרי עולם ועוד 50 שנה על פעילותו כמפקד הזרוע הצבאית של פת״ח ברמאללה. הוא הורשע ברצח שבעה אזרחים וב־12 ניסיונות רצח. האם לטיפה זכתה למגן הוקרה משר האסירים עיסא קראקע וכן השתתפה בטקס לציון הפנייה הפלסטינית לאו"ם. גם היא דיברה על היעדר השתתפות בהפגנות. "גם כשמת אסיר בתוך הכלא הישראלי, אין בכלל פעילות", אמרה. "האנשים ישנים, והמוסדות לא עושים מספיק כדי לעורר את הרחוב".
הטלוויזיה ממשיכה לשדר. כרים ואני צופים באותן תוכניות. אני רושם הערות, והוא לא מבין מה אני רוצה. "חדש לך שיש מציאות של כיבוש ישראלי?" הוא שואל, "שהפלסטינים רוצים בזכות השיבה ושהאסירים בכלא הם הגיבורים שלנו? אתה מתפלא על זה שיש פיגועים בירושלים? הרי ירושלים הולכת והופכת להיות יהודית.
"הכפרים שמסביב לעיר המקודשת לנו הולכים ומתנתקים ממנה באמצעות התנחלויות של יהודים, ומרבית הילדים, הנוער ואפילו המבוגרים רואים את ירושלים ואת מסגד אל־אקצה רק דרך הטלוויזיה. התכנים שמופיעים בתקשורת הם אותם תכנים. בזמן מלחמה או באירועים אחרים הטלוויזיה באופן טבעי מקצינה אותם, אבל בגדול זאת המציאות שאנחנו חווים באופן יומיומי".
זיאד אל־חמורי, מנהל מרכז אל־קודס להסברה ולתקשורת, אומר שהתקשורת לא ממציאה מציאות. "נושא מסגד אל־אקצה, נושא האסירים ונושא המאבק הפוליטי נמצאים כל הזמן בחיים של הפלסטינים", הוא מסביר. "הכיבוש, ייהוד ירושלים, ההשתלטות על המסגד ופגיעה בזכויות האסירים - אלו הנושאים שבדרך כלל יופיעו בתקשורת, ולא סתם".
הוא חושב שהגורמים שמובילים את המפגע הבודד הם לא התקשורת. "מהתקשורת אפשר ללמוד שאין תקווה לפלסטינים, וזה נכון", הוא אומר. "אי אפשר לחנך את הילדים בשקר. אי אפשר לומר להם שתהיה מדינה פלסטינית בגבולות 67‘ אם הם רואים בעיניים שהמתנחלים נוגסים כל הזמן בשטח המדינה הפלסטינית ושראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון אומרים בפירוש שלא תקום מדינה פלסטינית. אנחנו אומרים לילדים שאסור להם לשכוח את ההיסטוריה שלהם. את העובדה שיפו, צפת וירושלים הן ערים פלסטיניות. שמתי שהורסים למשפחות בתים בירושלים צריכים להסתכל על התמונות בטלוויזיה ולזכור את זה טוב טוב בלב".
אל־חמורי מציין את הניתוק בין החברה הפלסטינית לישראלית כגורם נוסף לשנאה. "לפני האינתיפאדה הראשונה הייתה מציאות שבה כל אחד היה יכול להגיע לירושלים. שתושבים ישראלים עשו קניות בעזה. היום המציאות היא שפלסטיני מרמאללה לא מכיר את החיים בירושלים, שנמצאת חמש דקות נסיעה ממנו. ולכן הוא צריך את התקשורת כדי להתעדכן. יש פער גם בהבנה של החברה הישראלית, כי הפלסטיני לעולם לא יפגוש ישראלי שהוא לא חייל או מתנחל".
שאלתי את אל־חמורי אם הוא חושב שיכול להיות שיח בתקשורת הפלסטינית בין תושב שכם לשכנו מיצהר, והוא מיהר לפסוק: "המתנחלים הם מציאות בלתי חוקית. הם פושעי מלחמה לפי האמנה הבינלאומית, ולכן אי אפשר לדבר איתם ואין על מה לדבר איתם".
מבחינת איתמר מרכוס, העומד בראש המכון ‘מבט לתקשורת פלסטינית‘, חינוך הילדים הוא הבעיה האמיתית. "אנחנו מחפשים תמיד התבטאות של שלום בתקשורת הפלסטינית ומוצאים הרבה חינוך לשנאה", הוא מספר. "יש עשרות בתי ספר, רחובות ומוסדות שנקראים על שמות של שאהידים ומחבלים. בטלוויזיה הממלכתית בחרו לבקר בבית ספר על שם דלאל מוגרבי, המחבלת שהנהיגה את חוליית המחבלים שביצעו את הפיגוע בכביש החוף שבו נרצחו 35 ישראלים בשנת 1978. ראיינו שם ילדות שהתגאו בה ואמרו שהיא גיבורה ושהן רוצות להיות כמותה. היה גם טורניר כדורגל על שם אותה מחבלת, הרשות מחדירה ומחנכת שלהיות שאהיד זה דבר מכובד ורצוי. היא בעצם מגדלת עוד עשרות דלאל מוגרבי".
מרכוס דוחה את הטענה לפיה מדובר בנרטיב פלסטיני. "כשהילדים רואים תוכנית שבה מכנים את היהודים קופים וחזירים שגרועים מכל הנבראים, ומאשימים את היהודים שרצחו את אללה, הילד גדל עם הבנה שיהודי הוא מפלצת ואויב שלו ושל כל העולם", הוא אומר. "לומר שמדובר בנרטיב זה לכבס את המציאות שבה הרשות הפלסטינית מחנכת לרצח יהודים ולשנאת יהודים. התקשורת היא רק קצה הקרחון של החינוך ברשות הפלסטינית. ולכן, כשאומרים מפגע בודד, אני מוחה. אין דבר כזה מפגע בודד - יש אדם שעובר שנים של חינוך לרצח יהודים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם