כשהאמנים הישראלים הבינו: החגיגה נגמרה

"איך נגרד לעצמנו את הגב?" זעקו האמנים המופתעים, "מי יעשה לנו נעים במצפון, מי יגיד לנו כיבוש ואפרטהייד? הקומיסרים האלה, מי מינה אותם? מי בחר אותם?" טור סאטירי על מציאות הזויה

אלה היו ימים של ציד. ברחובות, בתאטראות, בסינמטקים, בבתי הקפה. למשה או-ש, בכיר שחקני תאטרון הקוטרים, נגמרו המילים. "סותמים לנו את הפה!", הוא זעק בקול סדוק. בהתחלה הוא זעק את זה במהדורת הבוקר של גל"צ. אחר כך בקול ישראל, ברדיו ת"א, דרום וחיפה. משם עבר לערוצים 2, 10, 1, ולכל אתר עם עמוד פייסבוק פעיל. בשיחה עם התחקירנית של ערוץ 9 הוא כבר פלט בטעות "סוטים בלי טפט". משה או-ש ראה איך הנבערים מתנחלים לו במיניסטריון ו-261 אלף שקלים לקמפיין במשרד ממשלתי הולכים קפוט. לעזאזל, הוא צריך את הכסף.

עוד כותרות ב-nrg:
- הרמטכ"ל מזהיר: 14 אחוזי תמיכה בדאעש בעזה
- אושר: גזר דין מוות למורסי ולראש האחים המוסלמים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בינתיים, מול ביתה של המחזאית פלא גיאט עצרה בחריקת בלמים ניידת שחורה. מתוכה זינקו שלושה קומיסרים, חמושים במגפי עור. הם לא בזבזו זמן. בעליית הגג הם מצאו את פלא גיאט, מקופלת, רועדת מקור או פחד או שניהם ביחד, ומגוננת על דפי המחזה החדש שכתבה. "תרבותנית קטנה", צחקו הקומיסרים, "החגיגה נגמרה. לא תקבלי מימון לפרימיירה". מאז לא ראינו אותה. חיפשנו במחסנים של בית לסין אבל כל מה שמצאנו היו שאריות מהקריירה של סממית וינו גלעד. אחת, שחקנית.

כל קשר בין הדמויות למציאות מקרי בהחלט. קוטלר צילום: אמיר מאירי

גם השחקנית פלקט דרעקסמן לא ידעה את נפשה. "חונקים אותנו, השוקולדים. מורידים אותנו מהבמה", אמרה למלצרית בקפה טפיל וביקשה חשבון. רק לאחרונה סיימה קומדיה טלוויזיונית בת תשע עונות, השתתפה בדרמה נוספת, שתי הצגות רצות ואחת בקנה. אבל דרעקסמן עוד הייתה אופטימית ליד השחקן בודד טופלר, שישב לידה מנוזל ולחוץ. "צנזורה", יילל טופלר ונזכר בתאטראות שניהל, בפרסים שגרף, בפרימריירות, בליקוקים, בריח הדביק המרחף על הקאווה.

טופלר רצה עוד. הוא שלף מפית ושרבט את הנאום שיישא בכנס החירום של "מועדון העצומות". הוא כתב "בהמות", תיבל ב"קש וגבבה" וכבר דמיין את מחיאות הכפיים, את המהדורות, הטלפונים, שכבות הגיל השלמות מצפון עד דרום שלראשונה ישמעו את הצירוף הקדוש: "השחקן בודד טופלר". בעבר כבר סירב להופיע בהתנחלויות הכבושות ואיש לא ספר. אף אחד!, תרגל טופלר את הנאום לעצמו, אף אחד לא יסרב לממן לי את הזכות לסרב להופיע היכן שבא לי לסרב. אני סרבן, וסרבנות זה עסק יקר.

מחמוד מחמד, במאי, מחזאי ולוחם חופש, לא חיפש טקסים ונאומים. די היה לו בחברים מתאטרון החרטא שעמדו מול משרדי השרה וצעקו "סתמי יא סתומה". ההצגה שכתב - "אהבה בימי נכבה" - עמדה בפני סכנה קיומית. ההצגה, שמבוססת על סיפורו של ג'יהאד בייבי-פייס, מספרת על צעיר שבסך הכול רצה לבקר את ארוסתו חילווה, ובדרך נתקל בעדר מתנחלים שעסקו בכיבוש ונאלץ לחטוף ולבתר אותם לפי קילו. כעת עמדה ההצגה בפני סכנה קיומית. היא נהנתה מתקציבי עתק מקרן פראייר, קרן סאקר, וקרן "פחח, ציונים טמבלים, תמשיכו להזרים לי כספים". אבל עכשיו, גילה מחמד, החליט סר המוסר להפסיק לשלוח את ילדי כיתות א'-ג' להצגה. "דיקטטורה, פאשיזם, סתימת פיות, שלבקת חוגרת", הוא הודיע לכתבים שהתקשרו לנחם ולבקש תגובה. כשנרגע, הרים טלפון לשחקן והבכיין מנשה אוי.

מנשה אוי, מבכירי השחקנים, בדיוק עמד על במת הכנס ורעד מעצבים. "מה יהיה?", הוא זעק, "מה יהיה על כל הוועדות, הלקטורים, הרגולטורים, מעניקי ומקבלי הפרסים, המלהקים, הבוחנים, המאשרים והפוסלים? כולם שלנו! שלנו! ועכשיו מה? איך נגרד לעצמנו את הגב? מי יעשה לנו נעים במצפון, מי יגיד לנו כיבוש ואפרטהייד בקולנועית מדוברת, מי יציג לנו את פשעי 67' ועוולות 48'? איפה נצעק שתו לי וניקח שלוק מהצנטרום של הפיילה? הקומיסרים האלה, מי מינה אותם? מי בחר אותם? מעולם לא פגשתי את הבהמות. הם אולי באים להצגות שלי, אבל התאורה מסתירה את הקהל. תבינו, זה או אנחנו או אנחנו".

מנשה אוי ניגב את הזיעה האקטיביסטית והרגיש איך וריד הזעם פועם פעימות של צדק. "לא תהיה ברירה", הכריז מול הקולגות. "אנחנו נשבית את הכול. לא ניתן לנוערים לבלוס לנו עשב מול הפנים, בשעה שאנחנו מדברים אמנות. לא נחשוף אותם לכל הטוב הזה, לדקדנס הרוטשילדי-פינת אבו ענתר שהקמנו בעשר אצבעות. זה שלנו, רק שלנו, והם לא יסתמו לנו את הפיות". כשסיים, מיהר לבכורה של "מונולוגים מסל המחזור" באולם תאטרון הפרינג' החתרני והבועט שהוקם בסיוע משרדי התרבות, החינוך, הספורט, הטוטו, הפיס והאגודה לקידום תרבות שוליים ומי-אפסיים. בכניסה הוא נתקל בשומר, אבי בהמות, שבבורותו לא זיהה את מנשה אוי האגדי ודרש לראות כרטיס. "אתה לא מזהה את מנשה אוי?", נחר בבוז. אבל השומר לא התרגש. "תביא כרטיס", הורה למנשה, "ותסתום את הפה".

● כל קשר בין הדמויות למציאות מקרי בהחלט. המציאות, מסתבר, הרבה יותר גרועה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg