ארה"ב לא מכירה בריבונות הישראלית על ירושלים
בפועל בארה"ב מכירים רק בקיומה של קהילה יהודית בארץ ישראל שיש לה זכות מוגבלת לניהול עצמי ובמקרים של איום להגן על עצמה
ילד יהודי בשם מנחם זיפוטובסקי חשף שוב את האמת על יחסה של ארצות הברית לישראל. יש הרבה תעמולה על "ידידתנו הגדולה" ועל "בעלת בריתנו", לפעמים אומרים היחידה. אבל צריך להכיר באמת. בית המשפט העליון בארה"ב דחה את בקשתו של זיפוטובסקי, יליד ירושלים, לרשום את ישראל כמקום לידתו. יש לזה רק פירוש אחד: לא רק שארה״ב איננה מכירה בירושלים כבירת ישראל; היא לא מכירה בכלל בירושלים – אפילו ירושלים המערבית – כחלק ממדינת ישראל. הממשל נתלה שנים רבות במדיניות רשמית שלפיה הוא אינו מכיר בריבונותה של שום מדינה על העיר.
עוד כותרות ב-nrg:
- חוטובלי: "אין בסיס לדיווחים שישראל ריגלה בשוויץ"
- הפגנה נגד פינוי כפר בדואי: "פשע נגד אזרחים"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אי־ההכרה האמריקנית בירושלים פירושה למעשה אי־הכרה במדינת ישראל. אי־הכרה בגבולות המדינה, אפילו של הקו הירוק, פירושה אי־הכרה בריבונות הישראלית. מה כן קיים מבחינת ארצות הברית? האמריקנים מכירים בפועל בקיומה של קהילה יהודית בארץ ישראל שיש לה זכות (מוגבלת) לניהול עצמי של ענייניה, ובמקרים של איום קיצוני זה כולל גם זכות להגן על עצמה. אחרי הכול, האמריקנים לא רוצים לראות שוב ילדים יהודים נזרקים לתנורים.
זו העמדה של הממסד והאליטות השולטות בארה"ב מאז הקמתה של מדינת ישראל. כתוצאה מאירועים היסטוריים מהפכניים, ובעיקר מלחמת ששת הימים, חלו גם שינויים במדיניות האמריקנית כלפי ישראל. אבל עמדת הבסיס נותרה כשהייתה: ישראל היא מדינה מיותרת ומוטב שלא הייתה באה לעולם. הנרי קיסינג'ר העיד כי זו הייתה עמדתו כשהיה סטודנט בהרווארד ב־1948. לאורך השנים, מכיוון שהחברה האמריקנית היא יחסית פתוחה ודמוקרטית, התאפשר לקבוצות שונות בישראל לקשור קשרים עם קבוצות וקהילות בארצות הברית ולרקום מערכת יחסים סבוכה ברמות שונות. מדובר בקשרי אקדמיה, קשרים בין אליטות ביטחוניות וקשרים חברתיים ואידיאולוגיים, אך דווקא משום שארצות הברית היא חברה שמחולקת לקבוצות אתניות שונות ושרוב אזרחיה חסרי תודעה לאומית ולכן גם אינם מתעניינים בנושאי חוץ, התאפשר לממסד המדיני והביטחוני שם להתמיד ביכולת התמרון שלו.
רק לפני שבוע התפרסמו עוד כמה מסמכים ממלחמת ששת הימים. אמנם יחסה של ארצות הברית כלפי ישראל בימי המשבר של 67' היה חיובי יותר בהשוואה לברית המועצות ולצרפת, אבל היא התייחסה בשוויון נפש כלפי האפשרות שישראל תותקף; היא העדיפה שתותקף ואחר כך תנצח, משום שזה היה מקל עליה בעימות עם הסובייטים. היחס היה אינסטרומנטלי־תועלתני ולאחר מכן ידידותי. בהרצאה שנשא ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי בכנס סגור של קציני צה"ל לרגל ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים, הוא הציג את יחסי ישראל־ארה"ב אחרי מלחמת ששת הימים כמבוססים על הדימוי המעצמתי החדש של ישראל. אבל במהלך מלחמת יום כיפור האמריקנים הביעו חשש נוכח המכות שספגה ישראל, שמא הם תומכים ב"לוזר". וארצות הברית אינה תומכת אף פעם במפסידים. שוב, חזרה ל־1948.
במרץ 48', כשמצבו של היישוב היהודי היה בשיא השפל, נסוגה ארצות הברית מתמיכתה בהחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר בדבר הקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית. כדאי לדעת שזה גם היה יחסה של ארצות הברית למדינה אחות כמו בריטניה בתחילת מלחמת העולם השנייה. בספרו החדש על מלחמת העולם השנייה מספר אנטוני ביוור כי לקראת סוף מאי 1940, ערב נפילת צרפת, ניסה צ'רצ'יל להעמיד את הנשיא רוזוולט על חומרת המצב והציג לו תרחיש שבו בריטניה מובסת ויורשיו ייאלצו לשאת ולתת עם הגרמנים על התנאים הטובים ביותר, כאשר קיימת אפשרות שהם ימסרו את הצי הבריטי כולו לידי גרמניה. המסר הזה "פעל כבומרנג", כותב ביוור, והחליש את "ביטחונו של רוזוולט בהחלטיותה של בריטניה להמשיך בלחימה לבדה". ביוור מתאר את תוצאות קריאת הגוואלד של צ'רצ'יל כטרגיות. האמריקנים נטשו את אחיהם הבריטים לגורלם, בין היתר בגלל השפעתו הגדולה של אביו של ג'ון קנדי, ג'וזף, שהיה שגריר ארצות הברית בבריטניה ואוהד הנאצים.
אפשר לומר שעד עלייתם של לוי אשכול בישראל ושל לינדון ג'ונסון בארה"ב, היחס האמריקני לישראל גבל בעוינות. לעתים עוינות גלויה. במשך כל שנות החמישים נקט הממשל האמריקני, ובייחוד מזכיר המדינה דאלס, מאמצים להוצאת הנגב מידי ישראל במסגרת הסכם שלום. מדיניות זו נחלשה אחרי מבצע קדש אך בוטלה רק ב־1964. לאחר מלחמת ששת הימים ניסחו גנרלים בפנטגון מסמך שמנסה להגדיר את צרכיה הביטחוניים של ישראל במונחים טריטוריאליים. הנושא העיקרי היה תיקון הגבול המזרחי מול ירדן, כך שיכלול את הרכס ההררי של לב השומרון.
קשה להגדיר את הלחצים הבלתי פוסקים של האמריקנים לנסיגה לקווי 67' כפעילות של בעלת ברית, אפילו לא של מדינה ידידותית. התקפי הזעם של הממשל ובראשו אובמה כל אימת שמוזכרת בניית בית בירושלים מעבר לקווי 67' העניקו רוח גבית למערכת לחצים עולמית ולדה־לגיטימציה לישראל. גישת הממשל כי ישראל ראויה ליחס הוגן רק כשממשלת שמאל אוחזת בשלטון מבטאת אסטרטגיה תכסיסנית ומניפולטיבית, שמנסה לערער את יציבותה של ישראל. כאילו אינה זכאית ליחס של הכרה וכבוד תחת ממשלת ימין.
גם כאשר ממשלת נתניהו עשתה את כל המאמצים להתגמש והסכימה למסמך קרי במרץ 2014, וגם כאשר היה זה אבו־מאזן שדחה את ההבנות במסמך, אובמה דאג שהאשמה תוטל על ישראל. לא רשמית, אבל ציבורית. זאת חרף העדויות המלבינות של השרה דאז ציפי לבני, וכפי שחשף 'ידיעות אחרונות' ערב הבחירות האחרונות את הנושאים שעליהם הסכים נתניהו.
זה לא חדש. לא משנה מה ישראל עושה כדי ללכת לקראת הפלסטינים והקהילה הבינלאומית ולא משנה כמה סיכונים ונסיגות היא כבר ביצעה, היא תמיד מוכרזת כאשמה. הבוגדנות הזו אינה ייחודית לאובמה. כך היה גם בימי ממשל בוש הבן ולפניו הנשיא קלינטון. הידיד הגדול קלינטון מעל באמונו של רבין כאשר חשף בפני אסד האב ובפני התקשורת את מסמך "הפיקדון" של רבין, שבו העביר ראש הממשלה לידיעתו של הנשיא בלבד כי בסוף המשא ומתן ולאחר מימוש כל התנאים, יסכים לסגת לקווי 4 ביוני 67'.
ולאחרונה הבגידה בנושא הגרעין האיראני. מילא משא ומתן עם מדינת טרור אסלאמו־פשיסטית, אבל היום ברור לכול שנושא הגרעין הוא רק גשר ליחסי הקרבה ושיתוף הפעולה של ארצות הברית עם איראן. איראן בעלת הכוונות התוקפניות הגלויות כלפי ישראל, איראן שמנהיגיה מנאצים את אמריקה ומלעיגים על מנהיגיה. אז מה השתנה? אנחנו השתנינו. ממשל אובמה רכש מאחזים בציבור הישראלי והוא שולט בקהילה היהודית באמריקה. שתי הקבוצות, הלובי הפרו־אמריקני בישראל והקהילה היהודית האמריקנית, מסוות את העוינות האמריקנית כלפי ישראל ומציגות אותה כאהבה 'קשוחה' שמופנית כלפי ממשלת ימין סרבנית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם