הכרעה בין הצודק לחכם
מכיוון שפתרון שתי המדינות בעייתי במיוחד, ישראל צריכה לבחור בין מדינה אחת לשני עמים או מתן שלטון לירדנים ולמצרים בחלקים מיהודה, שומרון ועזה. האפשרות השנייה עדיפה
סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי נכנסה לתפקידה כשבפיה בשורה: מספיק להיות חכמים - הגיע הזמן להיות צודקים; די לדבר בטון מתגונן על הצרכים הביטחוניים של ישראל - הגיע הזמן לדבר על הזכות היהודית על כל ארץ ישראל, כפי שזו באה לידי ביטוי בפירוש רש"י הראשון לתורה. התגובות נחלקו בהתאם: השמאל גיחך, ואילו הימין הריע.
אבל השאלה היסודית שיש לבדוק בנושא זה היא אם אמנם יכולה מדינת ישראל להכריע בין הצודק לחכם, ולבחור באחד מהם. התשובה לכך שלילית.
בהקשר המדיני, פירושה של "חוכמה" הוא קודם כול לנסח את הטיעונים הצודקים כך שיוכלו להתקבל על אוזנם של כמה שיותר אנשים. תוכן דבריה של חוטובלי נכשל כבר במבחן הראשוני הזה: ביסוס הזיקה היהודית לארץ ישראל - קל וחומר טענת הזכות לבעלות על כולה או אזכור ההבטחה הא-לוהית לאבות - יכול להתקבל רק על דעתם של יהודים דתיים ומסורתיים, ושותפיהם מהזרם האוונגליסטי של הנצרות. אמנם יש רבים כאלה, אבל אפילו לא כל היהודים והישראלים יוכלו להסכים שזהו בסיס הזכות שלנו כאן, והדברים נכונים עוד יותר לגבי כמה מיליארדים של גויים שאינם מאמינים בהבטחות א-לוהיות בכלל, ובטח לא בתוקפן של אותן הבטחות כעבור אלפי שנים.
לפיכך, גם אנשים דתיים נדרשים לתרגם את הזיקה היהודית לארץ ישראל לשפה אוניברסלית, כפי שאכן עשתה התנועה הציונית בעבר: העובדה שזו מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שממנה גורש בכפייה; העובדה שהיהודים קדמו לכל עם אחר המצוי כיום בעולמנו בזיקתם לארץ, וגם הערבים הגיעו לכאן בכוחו של כיבוש מאות שנים רבות אחרי היהודים; העובדה שהיהודים שמרו אמונים לארצם לכל אורך גלותם, בנוסף לצורך החיוני שלהם בבית לאומי ריבוני, כפי שהוכיחה הגלות. כל אלה מובילים למסקנה שהבית הלאומי הזה יכול להיות רק כאן, בארץ ישראל - גם אם משמעות הדבר היא דחיקה מסוימת מכאן של רגלי חלק מהערבים, שיש להם מדינות רבות אחרות.
יתרה מכך, הכיוון החכם מבחינה מדינית צריך להתייחס לכלל מרכיביו של "הצדק" – גם למרכיבי הצדק היהודיים שפורטו כאן, אבל גם לטענה הנגדית שלפיה אין לשלוט לאורך זמן על מיליוני בני אדם נטולי אזרחות. גם אם השליטה הזו חיונית מטעמים ביטחוניים, יש להוכיח תום לב בניסיונות לסיים אותה. כמו כן, כל עוד היא נמשכת יש לצמצם אותה להקשרים ביטחוניים בלבד.
זה לא מה שעשתה ישראל ב-48 השנים האחרונות. ממשלות ישראל התקדמו בלעדית במימוש הזיקה והזכות היהודית לארץ, אבל התעלמו בדרך כלל משאלת עתידם של מיליוני הפלשתינים החיים בה. בפעמים הבודדות שבהן ניסו הממשלות לא להתעלם מהשאלה הזו, עורר הדבר תגובה פנימית חריפה - עד כדי קיפוח חייו של ראש ממשלה.
באופן עקרוני, ישנם שלושה כיוונים אפשריים להתמודדות עם הדילמה הזו: חלוקה לשתי מדינות, החלת הריבונות היהודית על כלל הארץ, תוך החלת האזרחות על כלל תושביה, וחזרה למצב שקדם למלחמת ששת הימים, שבו שלטו ירדן ומצרים על שטחי קרקע הנתונים כיום במחלוקת. באופן מעשי, פתרון שתי המדינות הוא הבעייתי ביותר בטווח הנראה לעין: לא רק שהפלשתינים אינם מוכנים לוויתורים הנדרשים מהם במסגרת הסדר שלום, אלא שאפילו אם יושג כזה, ספק אם במסגרת מגמות ההקצנה והאסלאמיזציה העוברות על העולם הערבי הוא יהיה שווה את הנייר שעליו ייחתם.
ישראל נדרשת אפוא להכריע בין שני הפתרונות האחרים: סיפוח והחלת אזרחות – כעמדת כמה מאנשי הימין - או ניסיון להחזיר לזירה את מצרים וירדן כשולטות, לפחות דה-פקטו, בשטחי הרצועה ולפחות ברוב שטחי יהודה ושומרון. הפתרון הזה עדיף על פתרון המדינה האחת, משום שהוא אינו מסכן את הרוב היהודי. הוא כמובן עדיף על פתרון שתי המדינות, בגלל שהוא מאפשר ביתר קלות את פירוז השטחים האמורים, "תיקוני גבול" משמעותיים לטובת ישראל וכן הבנות על הותרת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. הירדנים והמצרים אמנם הבהירו בעבר שאינם רוצים בשליטה ישירה באזורים אלה, אבל ייתכן שיבינו כיום שמדינה פלשתינית עצמאית מסוכנת גם בשבילם, ובכל מקרה כדאי להפנות את הלחץ הבינלאומי לעברם.
אירועי החודשים האחרונים הוכיחו שמדיניות הסטטוס-קוו כנראה אינה אפשרית עוד. זו תהיה גם טעות חמורה להיכנע לרגש אשר גורס שמכיוון שרבים בעולם שונאים את ישראל בכל מקרה, אין צורך להתחשב בכלל בקהילה הבינלאומית. אלו ששונאים אותנו ממילא לא יהיו לצדנו, אבל אוי לנו אם נאבד גם את אהדתם של ההגונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם