"תכלית ראויה"? עשור לפסיקה שאישרה את ההתנתקות
נשיא בית המשפט העליון ברק הבטיח לבקר בגוש קטיף עם חבריו לפני ההכרעה, אך ההתנתקות אושרה ללא שהשופטים יראו במו עיניהם את הבתים המיועדים לפינוי
בהכשר בג"ץ: בכנס עורכי הדין שהתקיים באילת לפני שלושה שבועות תקפה שרת המשפטים היוצאת ציפי לבני את המבקשים לרסן את האקטיביזם השיפוטי וטענה כי "בית המשפט העליון הוא המחסום הערכי בפני הדיקטטורה של הרוב". כידוע, זוהי גם עמדתו של מחולל המהפכה השיפוטית, נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בימי המאבק בהתנתקות סיפר אריאל כהנא, היום כותב במוסף זה, על מפגש של קבוצת עיתונאים דתיים עם השופט ברק, שבו הסביר להם ברק כי "משמעות המושג דמוקרטיה היא לא רק ‘הרוב קובע‘. דמוקרטיה כוללת גם זכויות בסיסיות השמורות לכל אדם באשר הוא כזה – זכויות שהרוב אינו רשאי לפגוע בהן ואשר על בית המשפט מוטלת החובה לשמר אותן. לכן", הוסיף ברק, "דווקא לדתיים צריך להיות עניין לחזק את כוחו של בית המשפט העליון. אתם מיעוט. רק בית המשפט העליון מופקד ומסוגל להגן על מיעוט מפני דורסנות הרוב. אנחנו נהיה המשענת של המיעוט ביום פקודה".
ארבע שנים לאחר המפגש ההוא הגיע יום הפקודה. לאחר שתוכנית ההתנתקות עברה בממשלה וקיבלה את אישור הכנסת, פנו המתיישבים לקבלת סעד אחרון מהיכל הצדק. 12 עתירות הוגשו לבג"ץ נגד החוק ליישום ההתנתקות. חלקן תקפו את העוולות הכלכליות שבסעיפי הפיצוי, אחרות מחו נגד הפגיעה הקשה בזכויות האדם של המתיישבים וטענו שיש לבטל את החוק משום שהוא סותר חוקי יסוד ועל כן אינו חוקתי.
בשבוע הבא ימלאו עשר שנים להכרעת בג"ץ בסוגיה זו, שניתנה ב־9 ביוני 2005. ברוב של עשרה שופטים בראשות הנשיא ברק, מול דעת יחיד של השופט אדמונד לוי ז"ל, החליט בית המשפט העליון להכשיר את החוק ליישום ההתנתקות שאושר בכנסת, ולאפשר את ביצוע הפינוי במועדו. ההחלטה התקבלה למרות ההכרה שהחוק פוגע בזכויות יסוד של המתיישבים, למרות העדויות הרבות לכך שהמדינה אינה ערוכה לקליטת המפונים ולמרות ההתעצמות הפוליטית והצבאית של חמאס, שהעלתה סימני שאלה רבים לגבי התוחלת של הנסיגה החד־צדדית.
בהחלטת הממשלה על ההתנתקות, שצורפה כנספח לחוק ההתנתקות, נכתב כי "מטרת התוכנית להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר". עוד לפני אישור החוק בכנסת, וביתר שאת אחריו, התעורר ספק גדול באשר ליכולת של המהלך החד־צדדי להשיג את המטרה הזו.
שנה לפני אישור החוק הזהירו הרמטכ"ל וראש אמ"ן שההתנתקות החד־צדדית תיתן "רוח גבית לטרור". בכירים בהנהגה הפלסטינית הזהירו כי "אם ישראל תיסוג חד־צדדית, הרשות תתמוטט". במרץ 2005 פרסם מכון המחקר הפלסטיני בראשותו של חליל שקאקי סקר המראה כי הפלסטינים מפרשים את ההתנתקות כניצחון של חמאס ועוברים כתוצאה מכך תהליך מואץ של הקצנה. באפריל של אותה שנה הכריז מוחמד דחלאן, אז האיש החזק של פתח' בעזה, שהרשות עומדת לפני קריסה. במאי 2005 הביס חמאס את פתח' בבחירות המוניציפליות, הן בעזה והן ביהודה ושומרון. בראשית יוני, ימים ספורים לפני מתן פסק הדין, חזר הרמטכ"ל היוצא יעלון על הערכתו ש"אחרי ההתנתקות צפויה מלחמת טרור שנייה", וש"מצבן של כפר־סבא, תל־אביב וירושלים יהיה כמצבה של שדרות".
כשבוע לאחר מכן יצא לאור ספרו של ארי שביט, ׳חלוקת הארץ: ישראלים חושבים על ההתנתקות׳, שזכה לחשיפה רחבה בתקשורת. הספר הכיל 33 ראיונות עם אנשי ציבור מימין ומשמאל, מדינאים ובכירים לשעבר במערכת הביטחון, בהם יו"ר מרצ דאז יוסי ביילין, שר החוץ לשעבר שלמה בן־עמי, ראש אמ"ן לשעבר שלמה גזית, ראש השב"כ לשעבר עמי אילון וראשי המוסד לשעבר שבתאי שביט ואפרים הלוי. כולם, סיכם שביט בהקדמה לספרו, הגיעו למסקנה זהה: "ההתנתקות עלולה להביא לתוצאות קשות. הם חוששים מהתגברות האלימות והטרור, חוזים את התמוטטות הגורמים המתונים ברשות הפלסטינית ומעריכים שהקסאמים יגיעו בעתיד גם לנתניה ולאשקלון".
גם בסוגיית היערכות המדינה לפינוי התגלו פערים מהותיים בין המצג שהציגה המדינה לציבור ולבג"ץ, למציאות בשטח. כותרות־הענק בעיתונים בישרו על כוונתו של שרון להעתיק את גוש קטיף כגוש אחד לניצנים, ולהכין למפונים פתרונות "ברמה של הרצליה פיתוח".
לצדן נראו תמונות הבתים המפוארים שימתינו לכאורה למפונים, ופירוט ההטבות המפליגות שיקבל כל מי שיצטרף לתוכנית ההעתקה. אך מסוף אפריל 2005 החלו להתפרסם עוד ועוד נתונים מהשטח, שתיארו מציאות הפוכה לגמרי וגילו שהמדינה אינה ערוכה בשום תחום: "1,600 יחידות דיור בנויות כבר על הנייר, אבל בשטח התשתיות לא קיימות והקבלנים לא יודעים מה לעשות", דיווח ‘ידיעות אחרונות‘. "אפילו קרווילה אחת לא הוזמנה. קרוון אחד לא סופק. ברדק אטומי".
ב־8 ביוני 2005, ערב הכרעת בג"ץ בסוגיית ההתנתקות, כינס ראש הממשלה שרון את ועדת השרים להתנתקות לדיון פתוח לתקשורת. במקום לקיים דיון ענייני תקף שרון את מבקריו והאשים אותם בהפצת דיסאינפורמציה: "אין ספק שזה מסיבות פוליטיות", קבע שרון והבהיר ש"לכל מתיישב יש פתרון". "כששרון מתנדב לעשות הצגה לתקשורת, סימן שהוא בצרות", הסבירה כתבת ‘ידיעות אחרונות‘ סימה קדמון. "אפילו בקרב תומכי ההתנתקות יש תחושה של מחדל, של חוסר היערכות, של ברדק".
מתיישבי גוש קטיף ניסו להסביר לשופטים שאי אפשר לדרוש מאדם להעתיק מהיום למחר מפעל חיים שבנה במשך שלושים שנה: "לא ייתכן שבתוך חודשיים וחצי אספיק למצוא מקום חלופי לבית ולחממות ובית ספר לילדים", הסביר בני יפת מהיישוב נצר־חזני. שמואל הילברג, אביו של לוחם השייטת יוחנן הילברג ז"ל, פנה לשופטים: "אני מבקש מכם, תנו לנו עוד זמן להתארגן, תדחו את הפינוי. לא מדובר כאן במעבר דירה, החיים ביישוב ובקהילה זה המשענת שלנו. בנינו שם מועדון לזכרו של בני. זה כל מה שיש לנו... הרגו אותנו פעם אחת בלבנון, ועכשיו המדינה הורגת אותנו עוד פעם".
השופט מישאל חשין, שהקשיב לדברים, הסכים שהסיפור הוא לא רק כסף ונזף במדינה על כך שהיא נוהגת בקטנוניות: "זו לא שאלה של שווי הקרקע, זה שייך לכבוד האדם... הם לא פלשו למקום הזה. המדינה שלחה אותם. אתם מדברים כאילו זו הפקעה רגילה ונכס רגיל... חוק פינוי־פיצוי ראה את הנתונים בצורה קרה, ולא התייחס לכבוד האדם של המתיישבים".
אבל הפרקליטות, בחסות שרת המשפטים לבני, דחתה את הטענות הללו. בתשובתה לבית המשפט קבעה הפרקליטות כי הפיצוי שנקבע בחוק הוא "גבוה מהראוי", התחייבה שעד למועד הפינוי לכל מתיישב יהיה פתרון וביקשה מבג"ץ שלא יתערב: "הפינוי ומועדו הם עניינים בעלי אופי מדיני מובהק", ועל כן הנושא אינו שפיט.
רוב מתנגדי ההתנתקות לא תלו תקוות גדולות בבית המשפט העליון, והעריכו ש"הסיכוי שבג"ץ יתערב בהחלטה על פירוק התנחלויות הוא לא סביר באופן קיצוני", כפי שהגדיר זאת יובל פורת, היועץ האסטרטגי של מועצת יש"ע. אבל בקרב המתיישבים שררה עדיין אופטימיות רבה. גם הפסימיים שבהם התקשו להאמין שהיכל הצדק יישאר אדיש לפרסומים הרבים על היעדר פתרונות למפונים, וייתן ידו לפינוי עשרת אלפים איש מבתיהם בלי לדעת לאן.
אחת הסיבות לאופטימיות הייתה הבטחתו של השופט ברק שהוא וחבריו יגיעו לביקור בגוש קטיף וילמדו מקרוב את הנושא לפני שיכריעו בו. אלא שימים ספורים לפני המועד המתוכנן התבשרו המתיישבים שהשופטים לא יגיעו. "הקב"ה הטריח עצמו לסדום ולעמורה לפני שהעניש אותן", מחה דובר מועצת חוף עזה, ערן שטרנברג, "אך נראה שבעיני בג"ץ דינו של גוש קטיף חמור יותר מאשר דינן של סדום ועמורה".
כאמור, ב־9 ביוני ניתן פסק הדין. ברוב של עשרה מול אחד דחה בג"ץ את טענת המדינה לגבי חוסר שפיטות, אבל קיבל את עמדתה בכל יתר הנושאים (למעט ארבעה סעיפים הקשורים לפיצוי, שאותם ביטל). עשרת שופטי הרוב אישרו שהחוק אכן פוגע בזכויות יסוד של המתיישבים, כגון הזכות לקניין, חופש העיסוק וכבוד האדם, אך טענו כי אין בכך עילה לפסילתו משום שהפגיעה היא מידתית ומוצדקת, מכיוון שנועדה לתכלית ראויה.
היחיד שהתנגד להחלטה וסבר שיש לבטל את החוק היה השופט אדמונד לוי ז"ל. בחוק ההתנתקות, טען לוי, יש "שילוב נדיר שכמעט אין לו אח ורע של פגיעה אנושה בזכויות הקניין, חופש העיסוק, ומעל כולם ניצבת הפגיעה בכבוד האדם וחירותו", והוסיף כי אסור היה להכריע בסוגיה מבלי לבקר ביישובים המיועדים לפינוי.
לדברי לוי, העובדה שהמתיישבים נדרשים להעתיק את ביתם ואת עסקיהם בבהילות, "משל היה השלום הנכסף מתדפק בקוצר רוח על הדלת", מעידה כי החוק חוּקק באטימות לב, ללא היגיון ויושרה הנדרשים ממנהיגי ציבור, ללא כבוד והבנה וללא רגישות וחמלה. כאשר פונו היישובים מסיני, הזכיר השופט לוי, חלפו שלוש שנים מיום החתימה על הסכם השלום עם מצרים ועד למועד פינוי האנשים מבתיהם. ראוי היה שהממשלה תגלה את אותה רגישות גם הפעם, ותאפשר למתיישבים את הזמן הדרוש למציאת מקומות דיור ותעסוקה חלופיים.
השופט לוי היה גם היחיד שהתייחס להתפתחויות בזירה המדינית והביטחונית, ולאזהרות ראשי מערכת הביטחון מפני התוצאות הצפויות של המהלך החד־צדדי. בניגוד לדעת חבריו, הוא סירב לראות ביישום ההתנתקות "תכלית ראויה" המצדיקה את הפגיעה בזכויות היסוד של המתיישבים ובזכויותיו של עם ישראל על הארץ, זאת מכיוון שלדבריו המדינה מתחמקת מלהשיב על השאלה "מהי אותה תכלית המצדיקה לא רק את עקירתם של אלפי מתיישבים ממקומם אלא גם את חשיפתם שלהם לגל טרור מחודש, מפניו מתריעים גורמי ממשל וגורמים ביטחוניים כה בכירים", ומסרבת להשיב כיצד היא מתכוונת להשיג את מטרות התוכנית שעליהן מצהיר החוק.
הפרשן המשפטי של ‘מעריב‘, משה גורלי, תקף את השופט לוי והאשים אותו ב"פוליטיזציה": "בעשרים השנים האחרונות פיתח בג"ץ, בעיקר בהשראת הנשיא ברק, את נשק יום הדין השיפוטי שמאפשר להתערב ולבטל, באמצעות הרטוריקה המתאימה, כל חוק או מדיניות. אתמול למדו הפוליטיקאים מה קורה כשהנשק הזה נופל לידי שופט שמחליט להסיר את הכפפות (כלומר ימני, ע"ר). זה לא רק פוליטיזציה של השיפוט, זה גם הרס בית המשפט העליון".
לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה אכזב בג"ץ את מתנגדי ההתנתקות, ויצר בחוגי הימין את הרושם שפסיקותיו מוטות על ידי אג‘נדה פוליטית. הפעם הראשונה הייתה החלטתו בסוגיית פיטורי השרים. תזכורת: ביוני 2004, לאחר שהפסיד במשאל מתפקדי הליכוד, ביקש ראש הממשלה שרון לקדם את תוכניתו בממשלה ובכנסת. כדי לייצר לעצמו רוב בממשלה פיטר שרון את שרי האיחוד הלאומי אביגדור ליברמן ובני אלון.
שרי הימין מיהרו לעתור לבג"ץ בדרישה שיעכב בצו ביניים את ההצבעה בממשלה עד שתתקבל הכרעה בעניין. השופט אדמונד לוי שקיבל את התיק סירב להוציא צו כזה, אך קבע שהפיטורים אכן אינם ראויים ופוגמים בהליך הדמוקרטי, והמליץ לראש הממשלה לדחות את ההצבעה עד לאחר הדיון בעתירה. אבל שרון סירב לחכות, והיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז אישר לו לקיים את ההצבעה במועדה.
ב־26 באוקטובר 2004, יום ההצבעה על ההתנתקות, דחו שבעת שופטי העליון את העתירה נגד פיטורי השרים, וקבעו כי אף שהפיטורים נבעו "משיקולים מדיניים פוליטיים מובהקים", הם תקינים מבחינה חוקתית מאחר שהם נועדו לצורך "קידום יכולת הממשלה לתפקד כראוי... ולהגשים את יעדי המדיניות הניצבים לפניה".
הפעם השלישית שבה התבקש בג"ץ להכריע בסוגיה הקשורה לתהליך ההתנתקות הייתה סביב החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה מזוז לסגור את תיק החקירה נגד ראש הממשלה שרון בפרשת האי היווני. בפרשה זו, שהייתה אחת מתוך שלוש פרשיות שחיתות שבהן נחקר ראש הממשלה באותם ימים, נחשד שרון בקבלת שוחד של מאות אלפי דולרים מאיש העסקים דוד אפל בתמורה לעזרתו בקידום עסקאות נדל"ן בארץ וביוון, שחלקם הועברו ישירות לחוות שקמים וחלקם לבנו גלעד שרון, באמצעות העסקה פיקטיבית.
לאחר חודשים של חקירות ואיסוף ראיות הגישה פרקליטת המדינה עדנה ארבל במרץ 2003 את המלצתה להגיש כתב אישום בפרשה נגד ראש הממשלה. האווירה הציבורית הייתה ששרון הגיע לסוף דרכו הפוליטית. ביוני 2005, שבוע לאחר שההתנתקות אושרה בממשלה, הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז כי החליט לסגור את התיק נגד שרון "בשל היעדר ראיות מספיקות".
החלטת היועץ עוררה פליאה גדולה בימין ובשמאל כאחד, וחברי הכנסת יוסי שריד ואיתן כבל מיהרו להגיש עתירה לבג"ץ בדרישה שיבטל את ההחלטה. "אם זהו איננו מקרה של שוחד, כבר אינני יודע שוחד מהו", אמר שריד, והטעים כי מדובר "בפרשה שמגובה בתיעוד עובדתי נרחב, מסמכים וצילומי וידיאו".
אבל בית המשפט העליון יישר קו עם מזוז ודחה את עתירתם של חברי הכנסת. השופט מישאל חשין טען בדעת מיעוט כי ההסברים שנתן שרון במסגרת חקירותיו במשטרה "אינם מתיישבים עם עובדות שיש לגביהן ראיות ישירות", אבל יתר חבריו להרכב החליטו לסמוך ידיהם על החלטת היועץ המשפטי לממשלה בטענה ש"העמדתו לדין של ראש ממשלה תביא, קרוב להניח באורח מיידי, לשינויים בסדרי השלטון במדינה, ולכך עלולה להיות השפעה דרמטית על המדיניות הנוהגת לפחות בחלק מתחומי העשייה הפוליטית והציבורית". כלומר: יש יסוד להעמדתו של שרון לדין, החלטת היועץ מוטעית, אבל אנחנו לא נשנה אותה משום שהיא משרתת תכלית ראויה.
ד"ר ענת רוט היא חוקרת הציונות הדתית ומחברת הספרים "סוד הכוח" ו"לא בכל מחיר – מגוש קטיף עד עמונה: הסיפור שמאחורי המאבק על ארץ ישראל"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם