הראיון: מה הפלא שרה"מ איבד את האמון באובמה?
כשאובמה דיבר על נתניהו בטלוויזיה, נחשף הקשר בין השניים שהגיע לשפל. אבל בשביל לריב צריך שניים ואובמה בהחלט היה שם
הבעיה הקשה ביותר בראיון שהעניק אמש ברק אובמה לאילנה דיין היא עצם קיומו. כלומר, 'עובדה' מתהדרת בהישג עיתונאי שאפשר כמובן להתקנא בו, אלא שהמצב שבו נשיא ארה"ב מדבר אל ועל ראש ממשלת ישראל דרך הטלוויזיה היא העדות הטובה ביותר, וסליחה על הקלישאה החבוטה, לשפל, כן לשפל, שאליו הגיעו הקשרים ביניהם. הדייר מרחוב בלפור והאיש בחדר הסגלגל צריכים לדבר בפירוט רב כל כך זה על מעשיו של זה, רק בארבע עיניים – לא לעיני העולם כולו. כיבוס הכביסה בחוץ היא דבר נורא ואיום.-כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אמנם לא מדובר ביחסים בין המדינות שאכן דווקא הולכים ומתחזקים, אלא בקרבה האישית בין השניים – קרבה שאיננה קיימת. אם מחר שוב אובמה יהיה זה שיכול להציל ישראלים שנקלעו למצוקה בפינה נידחת בעולם, כמו שקרה למאבטחים בשגרירות בקהיר, אין לי ספק שביבי יתקשר והנשיא יתגייס. אבל, בכל הנוגע לאתגרים כבדים יותר, שבהם נדרשים אינטימיות ואמון הדדי, הקשר בין אובמה ונתניהו פשוט לא קיים.
הפסקת המלחמה החשאית בתכנית הגרעין האיראני, היא רק היבט אחד של דברים שאמורים היו לקרות, אך אינם קורים. הדוגמא הזו גם משקפת היטב את פתלתלות היחסים הכוללת בין אובמה לנתניהו. כי בניגוד לאופן שבו הוצגו הדברים ב"תחקיר" של עובדה, ובסתירה מוחלטת לאופן שבו אובמה היתמם אמש מול המצלמות, נתניהו רחוק מאוד מלהיות האשם היחידי במצב.
בשביל לריב צריך כידוע שניים ואובמה בהחלט היה שם כדי לריב. אם למשל מדברים על החיסולים של מדעני הגרעין האיראניים, הרי שאובמה ולא ישראל היה זה שעצר את שיתופי הפעולה של ארגוני הביון. הוא עשה זאת משום שבמקביל פתח מאחורי גבינו בשיחות סודיות עם אותה איראן, מדינה שכזכור מאיימת למחוק את ישראל מהמפה, ואשר עד לפני רגע נאבקנו בה יחד, האמריקנים ואנחנו, כתף את כתף. מה בדיוק אמור נתניהו לעשות במצב כזה? להגיש את הלחי השנייה? האם לא מתבקש שיאבד את האמון?
לא שראש ממשלתנו חף מטעויות, ומיד נגיע אליהן, אלא שבהחלט קל לומר מי התחיל ומי לא הפסיק - ומדובר באובמה. הספתח של תמונת הטלפון לנתניהו כשהנעליים על השולחן, הדרישה האולטימטיבית "אף לא אבן אחת", הטענה שישראל משקרת בשעה שלא שיקרה, ההימנעות העקבית מביקור בארץ אף שהיה במדינות סמוכות, החיבוק לארדואן האנטישמי, התדרוכים הגסים והחוזרים נגד נתניהו, ההדלפות של סודות צבאיים ישראליים כולל מתווי תקיפה אפשריים באיראן, הגינויים לישראל תחת כל עץ רענן ומעל החומה הסינית, האיומים לנטוש את ישראל בזירה, וגיוס הגוורדיה הביטחונית הישראלית נגד פעולה ישראלי באיראן ב-2012. כל זה קרה בשעה שהנשיא גילה חוסר הבנה מוחלט של האזור, פיזר טעויות אסטרטגיות על כל השטח ואטם אוזניים למשמע הגישה הישראלית למשל בנושא "האביב הערבי".
לנוכח הרשימה הזו, והיא חלקית, מה מצופה מהישראלים? שיטמנו את הראש בחול, ויגידו 'אובמה משלנו'? ומה מצופה מראש ממשלה ישראלי? שישתחווה אפיים ארצה? שיגיד 'אמריקה איז פרפקט, ווי לאב יו', או שיעמוד על מה שנדרש לעמוד?
נתניהו בחר באפשרות השנייה והלוואי שכל ראשי הממשלה הישראליים ינהגו כך בעתיד. עדיין, אין זה אומר שאי אפשר היה לעשות חלק מהדברים אחרת. את הנאום בקונגרס צריך היה לדחות ליום שאחרי הבחירות בישראל. הסיוע השקט למיט רומני טוב שלא היה בא לעולם. דברי ההערכה לאובמה על מה שהוא כן נותן לישראל צריכים להיות שכיחים בהרבה. כך שגם נתניהו תרם את חלקו למערכה, במובן השלילי של המושג.
מה באשר לעתיד? אובמה טוען שנפגע באופן אישי מההאשמות שאינו תומך מספיק בישראל. יתכן שיש אמת בדבריו, אך אם ברצונו להינקות מאשמה יש שתי דרכים לעשות זאת. האחת, להבהיר כי בכל תרחיש ארה"ב לא תיטוש את ישראל במועצת הביטחון ותטיל למענה – כך אגב נהגו נשיאים קודמים. השנייה, להקשיח מאוד את רף הדרישות מאיראן. ואגב, התנאים מצטברים. בלעדיהם, אובמה בדרכו להיזכר כנשיא שהחריב את המזרח התיכון והפקיר את ישראל להתמודד עם הכאוס לבדה. על הנראות הכוללת הזו אף חבילת סיוע לא תפצה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם