הגיע הזמן להיפטר מהרבנות הראשית
הרבנות הראשית לישראל הפכה לסוג של אגרת רשות השידור: אנחנו יודעים שהיא קיימת, מנסים להתחמק, בסוף נאלצים לשלם, וכמעט אף פעם לא באמת בוחרים בסחורה שיש לה להציע
הגיע הזמן להיפטר מהרבנות הראשית. הגיע הזמן להיפטר מהרבנות הראשית, והעובדה שאפשר לכתוב את זה בלי שהציבור ייפול מהכיסא (מלבד שני רבנים ראשיים ועדר פקידים), זו בדיוק הסיבה שצריך להיפטר ממנה. היא כמעט מתחננת לזה. היא מבקשת מאיתנו, בשפת הסתרים שלה, נתקו אותי מהמכשירים. אני אינטרסנטית, מגזרית, טובעת בנפוטיזם ולא מייצגת. הצילו אותי מעצמי. ובכן, הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולגאול את הרבנות הראשית (ואותנו) מייסוריה.לא, אלה לא דמעות השליש שהזיל הרב הראשי לשעבר והחשוד הראשי בהווה, יונה מצגר, כשהוא מתחנן לעוזרו שלא יפתח את הפה ויהפוך ל"מויסר". זה גם לא מי שהוביל את מצגר לתפקידו על תקן בובה מרופטת וצייתנית. זו אפילו לא הפרשה האחרונה, שבה אנשי מועצת הרבנות הראשית מנסים בדרכים פתלתלות להדיח רב נערץ, הרב שלמה ריסקין, משום שראייתו ההלכתית מקולקלת בעיניהם (וכדי לתרץ, הם נתלים בגילו ה"מופלג" - 75). כוונת הרבנות הייתה לזרוק את הרב ריסקין, רבה של אפרת ואחת הדמויות התורניות המרכזיות ביהדות העולם, בהינף הצבעה אחת. כל אלה רק תסמינים, גדולים כקטנים. הגיע הזמן להיפטר מהרבנות הראשית לישראל משום שהיא הפכה בציבוריות הישראלית לסוג של אגרת רשות השידור: אנחנו יודעים שהיא קיימת, מנסים להתחמק, בסוף נאלצים לשלם, וכמעט אף פעם לא באמת בוחרים בסחורה שיש לה להציע.
הנה דוגמה: לפני כמה שנים התחתן חבר, תושב אחת מערי הדרום, עם בחירת לבו. באותה תקופה עדיין חויבו הבאים להינשא להירשם לנישואים במקום מגוריהם. החתן העדיף שרב הישיבה שבה למד יערוך את החופה ולא רב העיר. אולם רב העיר החמדן סירב לוותר על ההכנסה, ואילץ את החתן לפצות אותו בסכום כפול. למחרת ליל הכלולות גרר עצמו החתן לבית הרב כדי שזה יחתום על הכתובה וישלשל לכיסו סכום כסף לא מבוטל.
גרבוז, זוכרים? אדריכל ניצחון הימין, האמן ומסית הכיכרות, לימד אותנו שיעור חשוב: העם, רובו לפחות, אוהב את היהדות. הוא מעדיף מזוזות על המשקוף מאשר פיסת אמנות גרבוזית על הקיר בסלון. מול הרבנות הראשית, לעומת זאת, הוא מעקם את האף. המפגש איתה, בכל צומתי החיים, תמיד עקלקל. באו רבני צהר, ניסו והצליחו להציל את שאריות התדמית, אבל אין הקומץ משביע את הארי.
הציבור אוהב את היהדות ושונא את הרבנות. הוא מכבד את המסורת, מכיר את החשיבות שלה ושואף להנחיל אותה לדור הבא. הרבנות הראשית לעומת זאת, היא גוף נוכח-נפקד, יוקרתו התנדפה, והרגש הכי חזק שהוא מסוגל לעורר הוא בוז עמוק. זה הדיסוננס: אהבה ליהדות, שנאה לרבנות.
שני זוגות חברים יתחתנו במזל טוב בחודש הקרוב. שני הזוגות, חילונים עם נגיעת מסורת, לא יערכו את החופה בנוכחות רב. הם ויתרו על התענוג. לא כהתרסה, אלא ממיאוס. שאר החילונים והמסורתיים שלא מתפשרים על שירותי דת הם קהל שבוי של הרבנות. במקודם או במאוחר - גם הם יברחו. החרדים סופרים את מוסד הרבנות הראשית כמו שהנהג הישראלי סופר את הרמזור הצהוב: הוא לא מחייב, ומדי פעם אפשר לגנוב אותו.
הציבור הדתי-לאומי, אם כן, הוא אחרון המוהיקנים. אולי אלה סנטימנטים למייסד הרבנות, אולי זו תמימות רומנטיקנית. כך או כך, הגיע העת להפסיק את הזרם. מאחר שהרבנות הראשית לא תנתק את עצמה מהמכשירים, קהל היעד השבוי שלה צריך לעשות את זה בעצמו. ראשית, שומרי הכשרות צריכים לעודד מקומות שומרי כשרות אבל נטולי תעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית.
ככל האפשר, כדאי להפסיק לסעוד במקומות שבהם מתנוססת תעודת הכשר מטעם הרבנות. מתחתנים? דלגו על רישום הנישואים ברבנות. היהדות לא המציאה את עצמה מחדש בהיכל שלמה. ישנן דרכים להינשא כדת וכדין בלי לעלות במדרגות הרבנות (לגבי הירידה באותן המדרגות, ובכן, פה עדיין יש בעיה). ספרו לסביבה הקרובה את האמת על הרבנות הראשית. ספרו שהפכה למעיין נובע של ג'ובים ותעלולים מפלגתיים צרים, שהיהדות החרדית בזה לה ולועגת לה באותה אדיקות שבה היא דואגת לאייש את תפקידי המפתח שהיא מציעה.
זה תהליך קשה, יש שיגידו מסוכן. אבל הסכנה שהרבנות הראשית מביאה על היהדות במדינת ישראל, על תדמיתה בעיני כלל הציבור, על טוהר הממסד ההלכתי - גדולה בהרבה. רק שבר עמוק, יסודי ושיטתי ביחסי הציבור הישראלי והרבנות הראשית יביא לשינוי. שינוי, משמעותו אולי רבנות חדשה, צהר-סטייל, שתדע למצוא נתיב ללבו של הציבור ולא לכיס שלו. הגיע הזמן להיפטר מהרבנות הראשית. אחרי שניפטר ממנה, תגיע העת למצוא לה תחליף ראוי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם