בפעם האחרונה: משחררי ביריה במפגש מחזור
ההתיישבות בביריה שבגליל הפכה לסמל לחלוציות ולהיאחזות בקרקע למרות הקשיים. כשגילם כבר נושק לתשעים, התאספו ותיקי הקבוצה עם בני משפחותיהם למפגש מרגש של זיכרון ומורשת
שבעים שנים בדיוק לאחר ההתיישבות הראשונה במצודת ביריה וההיאחזות בקרקע של אנשי 'בני-עקיבא' מהפלמ"ח, השבוע התאספו החברים למפגש מחזור לציון שבעה עשורים מההגשמה. כשגילם כבר כמעט תשעים, עלו ותיקי ביריה יחד עם בני משפחותיהם למפגש ולהעלאת זיכרונות באתר עצמו. כמאתיים בני אדם היו בטקס.- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
חברי הגרעין שלחמו במקום ערכו סיור וסיפרו על חוויותיהם מימי המאבק, וביקשו שלא לשכוח – לזכור ולהמשיך לספר על מאבק ההתיישבות בביריה, שנתפס כסמל לעמידה איתנה וכתמרור חשוב בדרך אל ההתיישבות החופשית והמדינה העברית.
דב גולדשטיין מגוש עציון (85) הגיע לכאן עם בני משפחתו. נציגי שלושת הדורות שאיתו עלו בזה אחר זה במדרגות הצרות אל מרום מגדל השמירה, ובראשן הוא עמד זקוף ומלא גאווה. בנותיו שמרו עליו בחשש בעודו מטפס למעלה, וכשווידא שכולם מאזינים לו סיפר על העבר. הוא היה חבר גרעין ו', הגרעין האחרון שנאחז במצודה. "כאן עמד מטף מכבי אש, ואחרי מלחמת השחרור הבנו שהערבים חשבו שזה היה תותח ולכן הם פחדו לתקוף אותנו", הוא סיפר והצביע לעבר העמק.
דב הגיע לארץ מקפריסין, לאחר שגורש עם חבריו המעפילים שעלו מאירופה לאחר השואה. "הצטרפתי לגרעין ו' של ביריה מישיבת כפר-הרא"ה", הוא תיאר, "וכשהגענו לכאן שרפו הערבים מהכפר עין-זייתון את האוטו שלנו עם כל הציוד שעליו, ונותרנו בלי כלום. עבדנו בחפירת בורות לשתילה. נטענו את כל העצים שאתה רואה כאן".
גולדשטיין, ששרד במצעד המוות באושוויץ ונלחם במלחמת העצמאות, סיפר כי אם הדבר היה תלוי בו, עד היום היה גר במצודה: "הקיבוץ הדתי בלבל לנו את המוח והכריח אותנו לעזוב. היינו נשארים כאן עד היום. רצינו לבנות פה יישוב". בתו הבטיחה לו בפני ילדיה והנכדים הקטנים כי לא ישכחו את שעשה בביריה: "אנחנו בדור הבא נמשיך את זה ונעלה לכאן. גדלנו על המסורת של ההתיישבות בביריה, וכל מי שהיה יכול להגיע מהמשפחה המורחבת התייצב כאן היום בלי שאלות".
סיפורה של בירייה מתחיל בשלהי מלחמת העולם השנייה. יצחק שדה פקד על יהודה ניצן (בלום), מפקד המחלקה הדתית בפלמ"ח, לבנות את מצודת ביריה כחלק מהמאבק נגד תקנות העברת הקרקעות ומתוך רצון לסייע בהגנת היישובים הסמוכים ובהבאת מעפילים. בכ"ג בטבת תש"ה החלו שמונת חברי הפלמ"ח הדתי לבנות את המצודה.
[bigpic]
הבנייה ארכה כשמונה חודשים. את זמנם בילו תושבי הנקודה באימונים ובסיורים, ובמקביל עבדו אנשי הפלוגה בשירות קק"ל ועסקו בהכשרת קרקע ובנטיעת יערות. אנשי ביריה ראו את ייעודם בהגנה על יהודי צפת, שהיוו מיעוט בעיר שאוכלסה ברובה בערבים. ביריה הייתה גם נקודת מעבר בדרכם של המעפילים שהגיעו דרך סוריה, בשיירות שלוו על ידי אנשי הפלמ"ח.
ב-28 בפברואר 1946 נעצרו כל התושבים בביריה, בעקבות אירוע ירי על מחנה הלגיון הערבי בהר כנען. שלטונות המנדט הבריטי הכריזו על היישוב היהודי כ"שטח צבאי מוחזק", לאחר שתושביו, בני המחלקה הדתית של הפלמ"ח, נתפסו בהחזקה בלתי חוקית של נשק. משמעות ההכרזה הייתה הורדת היישוב מן הקרקע ואיסור על מגורי יהודים במקום. 24 מחברי הפלמ"ח הדתי נכלאו אז. הורדתה מהקרקע של נקודת היישוב הגלילית נתפסה על ידי הנהגת היישוב כתקדים מסוכן. שלוש פעמים נאבקו המתיישבים על זכותם להיאחז בקרקע עד שהבריטים נכנעו ואפשרו להמשיך את ההתיישבות במקום.
חיי הגרעין הדתי במקום היו קשים. "היה גשם זלעפות, והחלקנו כל הזמן כשעלינו לכאן. היה קור אימים, ולא היו לנו כמעט שמיכות להתכסות בהם", סיפר צבי זלצמן (88), חבר גרעין ה'. פגשתי אותו בחדר האוכל של המצודה. הוא הצביע על תמונה שלו סועד באותו המקום לפני שבעים שנה בדיוק. "בשבילי זה היה כאילו לא מזמן כל העסק הזה", הוא אמר ופרץ בצחוק.
האירוע מרגש אותך?
"עברתי כל כך הרבה בחיים שלי, וזה כבר לא מרגש אותי", הוא ענה בכנות. "זה נעים לי. נעים לראות את הדברים האלה, ולכן באתי. זו הפעם האחרונה שאני בא לכאן. בגילי כבר לא אבוא יותר, וההרגשה היא טובה, שעשינו משהו בארץ הזאת למען המדינה. זו הייתה פעולה ציונית. בשביל זה באנו לכאן".
יצחק ברכה (86), חבר גרעין ו', ישב בצדנו והצטרף לשיחה: "לראות את האנשים מחדש זה מזכיר את כל מה שעשינו כאן, הכול מתעורר לחיים. אי אפשר לשכוח". זלצמן הוסיף: "פעם ראינו את זה אחרת לגמרי. שאפנו להקמת מדינה, והיום כבר יש מדינה. צריך לשאוף היום ליושר חברתי, שלכל אחד יהיה קיום ולא יהיה עוני כזה. הפערים בין עשירים לעניים הם עצומים. פעם לא היה לנו הרבה, אבל הפקיד הכי גבוה היה מרוויח אולי מאה לירות יותר. היו הגינות ויושר".
מאוחר יותר ניר לוריא, נכדו של דב גולדשטיין, סיפר כי בחודש אדר האחרון עלה להר עם חבריו לשבט ב'בני-עקיבא': "עליתי לכאן השנה, וכל הדרך חשבתי שסבא שלי הקים את זה. גדלתי על הסיפורים על העלייה לכאן. זו הייתה תחושה גדולה, ואני חושב שאסור לשכוח את מה שהיה כאן".
בטקס דיבר גם ח"כ מוטי יוגב, מזכ"ל תנועת 'בני-עקיבא' בעבר, על חשיבות הזיכרון: "ערכי ביריה חשובים, ועלינו לפעול שיהיו נחלת כל האומה. ביריה מסמלת את מסירות הנפש של העולים בהר, גם בתנאים קשים למען כלל ישראל וארץ ישראל". 'הקרן הקיימת לישראל', בשיתוף עם המועצה לשימור מבנים ואתרים והעמותה לשחזור מצודת ביריה, מטפחים עד היום את המצודה כאתר חינוכי ואתר מורשת המתעד את תולדות המקום.
ברקע כבר התנגנו להם שירי הפלמ"ח ששרים חברי חבורת הזמר של מרום הגליל. הקשישים למודי הקרבות נאספו לטקס. חלקם נתמכו בילדיהם ונכדיהם, אבל כולם צעדו בגאווה. יש גם מי שדמעה נצצה על לחיים. סמוך לסמל 'בני-עקיבא' המוטבע בקרקע הם התרכזו לצילום מחזור. "ראשונים תמיד אנחנו, לאור היום ובמחשך. לפקודה תמיד אנחנו, אנו-אנו הפלמ"ח", שרה המקהלה על הבמה. לאחר דברי הברכה, העלאת זכרם של אלו שנפטרו והאיחולים לעתיד הם נפרדו זה מזה, ועלו לאוטובוסים שלקחו אותם ואת בני משפחותיהם מכל רחבי הארץ. בני המחלקה הדתית של הפלמ"ח לא שכחו ולא ישכחו - בני משפחותיהם שהצטרפו אליהם הבטיחו זאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם