שאלו שלום ירושלים

הדימוי הנכון לראות את עיר הקודש הוא כאם וילד, ולא כזה של בני זוג. היא אינה שלנו, וקיומו של האחר בה אינו מפריע לנו. רק כך תוכל ירושלים להתקיים, וכך יבוא בה השלום

פעמיים באותו שבוע צועדים מאות אלפי אנשים ברחובות העיר העתיקה לעבר רחבת הכותל - ביום ירושלים ובשבועות. פעם אחת הם אוחזים בדגלים, מלווים במוזיקה רועמת, שרים, ולעתים גם צועקים ומכים בדלתות ובעמודים שסביבם. בפעם השנייה הם הולכים חרישית, מכונסים פנימה, מדברים בשקט; פעם אחת מלווים על ידי כוחות ביטחון, מופרדים מגדרית על ידי סדרנים, נהר אדם סוער המנווט ביד רמה בידי מארגנים. בפעם השנייה הם צועדים ללא סדר או הכוונה מיוחדת, זרימה טבעית ונינוחה של נהר אדם מפכה; פעם אחת מתאמצים להפגין בעלות ואדנות, ובפעם השנייה פוסעים לעבר השייכות.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- התקיפה של לינוי בר גפן משקפת הומניות מזויפת
- ארדן: "לא קיבלתי את הכלים כדי להוביל שינוי"

שתי הצעדות הללו מבטאות תודעות שונות - האחת פעילה, ניסיון לעצב ולכבוש, תוך חוסר מוכנות עמוקה להכיר בקיומו הלגיטימי של האחר במרחב. השנייה היא תודעה של השתלבות במציאות קיימת וקבלה של מה שהיא כוללת.

שתי התודעות הללו מתכתבות באופן עמוק עם שני הדימויים התנ"כיים שעליהם חונכנו ביחס לציון וירושלים: האם והאישה. "בנייך מרחוק יבואו, ובנותייך על צד תאמנה", פנה ישעיהו אל ציון, האם הגדולה. במקום אחר הוא אמר: "למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט (...) כי לך יקרא חפצי בה, ולארצך בעולה (...) כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, ומשוש חתן על כלה ישיש עליך א-לוהיך". כידוע, יש דוגמאות נוספות רבות.
אלו שני דימויים ועולמות שונים לגמרי: אנו אוהבים את הורינו ומשתייכים להם באופן עמוק, מעצב ומתמשך. מהם אנו לוקחים את תבנית נוף הולדתנו. אמנם אין זו שייכות בלעדית, כי גם אחינו שייכים להם באופן לא פחות עמוק, וקיומנו לא מעלה או מוריד משייכותם להורינו.

זוגיות, לעומת זאת, נתפסת באופן אחר: גם אם לא נאמץ את התפיסה שמבטא ישעיהו, הרואה בבת הזוג "בעולה" סבילה, המאפיין החזק ביותר של יחסים זוגיים הוא בכל זאת הבלעדיות. היא לו והוא לה - רק הם. משמעות אהבתם ושייכותם ההדדית היא שאין אנשים אחרים לגיטימיים במרחב, ואם הם קיימים הרי שזו בגידה. אנו נוטים לחשוב על השייכות הזו כמעט כבעלות רכושנית, ולא בכדי אנו ממשיכים להשתמש "בעל".

יום ירושלים צילום: מירי צחי

נדמה לי שהאופן שבו אנו חושבים על ירושלים כיום מעוצב בעיקר בהשראת תודעת בת הזוג, ואפילו באופן שבו ישעיהו מתאר אותה. יש בקרב משתתפי 'ריקוד הדגלים' קבוצה אלימה ומתפרעת, המזכירה גבר קנאי ומכה, המאמין שקנאתו היא ביטוי לאהבה. אך גם תודעת הרוב, זה שאינו מתפרע, היא ניסיון להפגין בעלות, הרואה בנוכחות האחרים איום ותועבה.

זו תודעה הרסנית., משום שבראש ובראשונה קיימים גם אנשים אחרים, והם לא עומדים להיעלם. תפיסתם כלא לגיטימיים, או כזמניים, מזיקה ליכולת שלנו לחתור לחיי שלום - והרי שלום הוא מה שאנחנו שואלים למען עצמנו ולמען ירושלים. אלא שהשלום תלוי לחלוטין ביכולתנו וביכולתם לקבל באמת את נוכחות כולם במרחב כדבר שאינו בר חלוף.

הגישה הזו הרסנית כי היא גם מנוגדת לאופן שבו אדם מאמין אמור לעמוד אל מול המקום אשר בחר השם. איננו הבעלים של ירושלים, והיא לא שייכת לנו. אם כבר להפך - אנחנו שייכים לה, והיא מעצבת אותנו. חלק מהמהות של ירושלים הוא העובדה שלא רק אנחנו נושאים אליה עיניים, ולא רק עלינו היא השפיעה. אם נמחק מירושלים את כל עקבות וחותמי העמים והתרבויות השונות שנחקקו בה היא אולי תהיה "שלנו", אבל לא תהיה ירושלים.
גם ירושלים של חלומות העתיד לבוא, אלו המצוירים בתנ"ך, היא עיר של גויים רבים. נוהרים אליה עמים רבים, "איש בשם א-לוהיו", כפי שמתואר במיכה. הם לא הופכים להיות יהודים ונשארים הם עצמם, ועדיין רואים את ירושלים כלב העולם, כצינור להשראת שכינה, כמקור לתורה ולחוכמה.

אמנם אחרית הימים עדיין רחוקה ובמציאות מתקיימת כאן מלחמה מתמשכת, אך יחד עם זאת זו עדיין ירושלים, וגם את המאבק עליה ראוי לנהל באופן שונה מכל מקום אחר. דרך אחת למאבק "שונה" תהיה באמצעות השימוש בדימוי הילד. הוא עדיף על דימוי האם, מכיוון שהוא מוסיף את ממד האחריות והפיקדון. ירושלים, כמו ילדינו, נתונה לנו כפיקדון. אנחנו אחראים לשלומה ולטובתה – אסור לנו לרמוס, להרוס או להחריב אותה. גם את מלחמותינו יש לנהל מתוך ראיית "טובת הילד", ולא בכל מחיר. שאלו שלום ירושלים.

תהלה פרידמן נחלון היא ממקימי ומובילי 'התנועה הירושלמית' וקואליציית 'ירושלם'
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg