מהפך: החילונים בירושלים לא מתגעגעים לתל אביב
החילונים בבירה מרוצים בסך הכול. מהברים החדשים, מהרב־תרבותיות, מהמטען הרגשי וגם מהקדושה. ירושלים זקוקה להם. בלעדיהם היא הייתה הכלאה עגומה של צפת ובני־ברק
לא דתיים, חילונים. לא כל־כך דתיים, מסורתיים. הראשונים הם כ־20 אחוז מתושבי ירושלים, האחרונים כ־16 אחוזים. תרגום בגוף הסטטיסטיקה: ה"חילונים" הם אשכנזים, הלא כל־כך דתיים הם מזרחיים. נתפשר ונאמר שתחת האוהל החילוני פחות או יותר שוכנים כ־35 אחוז מתושבי העיר. בירושלים מתגוררים בין 800 ל־900 אלף איש, תלוי בסטטיסטיקות השונות. כך שמספר החילונים בירושלים הוא בין 250 ל־300 אלף.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אנשי תקשורת דתיים מתעניינים תמיד מה שלום החילונים בירושלים. אולי הם יודעים משהו שמוחם לא מגלה לפיהם: ששלום ירושלים תלוי בשלום החילונים. אחרת, לא נעים להגיד, היא הייתה הכלאה עגומה בין בני־ברק לצפת.
הסופר איל מגד אמר לי פעם שירושלים היא עיר־דתות ששמרה על קדושתה, שעוד מרגישים בה קדושה. בשונה מרומא למשל. "אני לא מתכוון לחוויות מיסטיות", אמר לי הצלם אלכס ליבק. "קדושה זה משהו אחר". ליבק גר בירושלים, אבל עמוק בנשמתו הוא נשאר תל־אביבי. איל מגד הוא התל־אביבי היחיד שנעשה ירושלמי ברבות השנים. אני חי בירושלים כבר קרוב ל־19 שנים. זה לא הפך אותי לירושלמי, אלא למי שמתגורר בירושלים. הירושלמים האמיתיים מתגוררים ברמת־השרון והסביבה או שמתו. השמות ידועים. או שקוראים להם שלום ירושלמי.
החילונים ממוצא רוסי לא מתלבטים בכלל. בשבילם ירושלים היא העיר האמיתית היחידה בישראל. לא רק בגלל בולגקוב. מי שגדל בסנט־פטרבורג לא יכול לקחת ברצינות את ההתחזות המתקלפת של תל־אביב. נדמה לי שהיה זה עו"ד רונאל פישר שאמר לי שממרומי משרדו תל־אביב נראית כמו נגסאקי. היה לו פעם משרד גבוה.
אז יש לחילונים חמצן בירושלים, והיום יותר מאי־פעם. האוויר באיכות ירודה מבעבר, אבל חמצן עירוני של
בליינות יש ויש. ואני רוצה לומר: אמש ראיתי עיר עוטפת אור. מי שרוצה להבין מה זה אומר, צריך להשוות עם ירושלים הירושלמית של שנות החמישים. עדות אחת קיימת בספרו היפה של עמוס עוז, 'הבשורה על פי יהודה'. יהודה הפך עכשיו ליודה והוא רוכב חזק בירושלים בתור 'מחנהיודה' ועוד מסעדה ובית קפה עם הטיה של יודה.
עדות נוספת מסר לנו אחד מאבות הסוציולוגיה הישראלית, פרופ' משה ליסק, שתיאר את ירושלים בשנותיו כסטודנט באוניברסיטה העברית: "עיר הבירה דמתה לעיירת־ספר אפורה, עגומת מראה וישנונית. החומה שהפרידה בין מערב למזרח רק הגבירה את תחושת הספר. מקומות הבילוי בכלל ושל הסטודנטים בפרט היו מתי מעט. השבת בירושלים של אז נשמרה כמו שלא נשמרה מעולם בעבר ולאחר מכן. אין פלא שכל יום חמישי החלה הנדידה הגדולה לתל־אביב – מרכז התרבות ההגמוני...".
המחזאי הירושלמי עידו נתניהו לא מתרגש מהשינויים הדמוגרפיים שהעיר עוברת. "כל מקום משנה את אופיו", הוא אומר. "גם ניו־יורק של ילדותי היא לא ניו־יורק של היום. לי לא מפריע לראות אנשים דתיים ברחוב. אפשרויות הבילוי קיימות הרבה יותר מכשהייתי ילד. אני לא מהבליינים, אבל ביום שישי בערב יש הרבה יותר אפשרויות". חלק מחבריו עברו למבשרת. "פעם זה היה אופנתי, אולי השקעה טובה. אבל אם היו נשארים בירושלים היו מצליחים יותר".
עידו ודפנה נתניהו מתגוררים במחוזות הדרומיים של העיר, שאותם מייעדת העירייה להוויה החילונית. בירושלים זו לא רק חלוקה של מזרח־מערבֿ, אלא גם של צפון־דרום. לא תמיד ברור מהו הקו החוצה בין הצפון החרדי לדרום החילוני, לפחות מבחינת שמירת הסטטוס־קוו הדתי. בעיניי זה מצטייר תמיד כרחוב יפו. הקו הזה מעולם לא היה ברור יותר מאשר בעשור שבו רחוב יפו נראה כמו תעלת בלאומילך.
אותן שנות הנצח שבהן חפרו קבלניהם של אולמרט ולופוליאנסקי את הרחוב, הניחו תשתיות, צנרת וכבלים, וכיסו ושוב פתחו עד שהרחוב המוכה הפך למסלול הרכבת הקלה שכבר קשה לדמיין את העיר בלעדיה. במחאות 2011 ו־2012 כבר חסמו פה ושם את מסילת הרכבת. אין לך עדות טובה יותר לעובדת קיימותה והשתרשותה של הקלה הכבדה הזאת מאשר ההפגנות על הפסים וזריקות האבנים בשועפאט.
לפני שש שנים חזרתי מכמה ימים באיסטנבול. פתאום ירושלים נראתה לי כמו אום אל־פחם. עם הרחוב הראשי הפעור בהריסותיו, עם כיכר הדוידקה שנראתה כמו אחרי הפצצה. על הסקאלה של איך צריכה להיראות עיר בירה מזרחית, ירושלים צריכה להסתכל היטב על איסטנבול. זה פחות או יותר הפוטנציאל שלה. אבל כפי שזה נראה לפני כמה שנים, היא דמתה יותר לכפר מתפתח.
משהו הבשיל בה בשנים האחרונות. אולי מאז ניר ברקת. מי היה מאמין ששוק מחנה יהודה יהפוך למוקד של התפתחות אורבנית מסחררת? עמוס עוז אומר שהוא אוהב את מחנה יהודה הישן, הוא לא אוהב את ירושלים כמו שהיא היום. וצמח גם מתחם הרכבת. לא שאלתי את א"ב יהושע, אבל אני מניח שגם הוא היה מתקשה לקשר בין 'מסע הערב של יתיר' ברכבת הירושלמית המפותלת לבין רקמת הבליינות החוגגת והצוהלת שמתחוללת היום לאורך פסי הרכבת. יש מקום שנקרא 'בית הכוון'. עד לפני שנתיים־שלוש זו הייתה חירבה הרוסה שחסרי בית, חיות משוטטות ונרקומנים היו מזבלים אותה ומקשטים את קירותיה בסיסמאות קרב. היום זו עוד אחת מהמסעדות המעולות שממזרח לשער הגיא.
נראה שדורון רוזנבלום באמת טעה בניווט, לפחות במרחב הזמן, כשכתב את המסה הבלתי־נשכחת שלו 'שאלו שלום תוגת־ירושלים': "לעולם אין זה מאוחר לסרב להתמצא בירושלים, או למאן להכיר אותה מקרוב מדי", כתב רוזנבלום. "כדי להגיע למרכז העיר – כלומר, לשתי חנויות הספרים האלה, של הדתיים האנגלו־סקסים (וסיבה אחרת הרי אין להגיע למרכז) – צריך לפנות קצת ימינה, ואחר כך שמאלה, ושוב ימינה ושוב שמאלה. ואז מגיעים לאותה עלייה תלולה, שבה צריך להשתמש גם במצמד, וגם בברקס, וגם בבלם־היד, וגם בגרוגרת, שכבר בנקודה זו מתחילה להישנק מרוב געגועים לתל־אביב. אותם געגועים לתל־אביב, שאינך חש בשום מקום אחר בעולם. געגועים שמתחילים כבר במוצא תחתית. געגועים שמתחילים רק למשמע השם הזה, מוצא־תחתית". כל זה היה לפני 27 שנים, כשמכונית של עיתונאי עוד הייתה עם קלאץ' והילוכים.
ליד אבו־טור זוממים להקים מרכז עם 16 בתי קולנוע. זה יהיה כמובן קניון. הוא ודאי גם יהיה פתוח בשבת. "זה הולך להיות יס־פלאנט", מדווחת לי דפנה נתניהו. חלק מהצעירים עוזבים. "למשל הבן שלנו. כל החברים שלו עזבו לתל־אביב", אומרת דפנה. "אחרי שהבנים עוזבים את העיר, ההורים עוזבים אחריהם. עכשיו הם מתחילים לזלוג חזרה".
בדור של הצעירים יותר, בראשית שנות העשרים שלהם, זה לא המצב. בנו של אלכס ליבק דבק בחירוף נפש בצריף שלו, בשכונה שבין ניות למוזיאון ישראל וגבעת רם. כן, כל דבר צמוד לאיזה מוזיאון. אבל בהשוואה לזה שלפני ארבעים שנה נחתו שם קטיושות מבית־צפאפה, זאת התקדמות. במרכז העיר, שלכאורה החילונים הוותיקים כבר התייאשו ממנו, הבנות מדווחות על ברים שנקראים וידאו ורדיו ואוגנדה. יש בר חדש שנקרא 'אל־ביר' שפתח ערבי ישראלי, או שמא ערבי לא ישראלי ואולי פלסטיני ממזרח העיר. כל זה מעבר לקו השבר הסורי־אפריקני של מסלול הרכבת הקלה.
הסופר והמתמטיקאי פרופ' ענר שלו מתחבר לשונות ולקונפליקטים של העיר: "לא שאני שווה נפש לכפייה דתית או לעובדה שהקהילות החרדיות האנטי־ציוניות מקבלות תמיכה מסיבית מהמדינה. אבל במישור האנושי אני רואה זכות לגור בעיר רב־תרבותית כל־כך. אני לא אוהב לראות את עצמי במקום שבו כולם דומים לי. לא רוצה לראות כפילים שלי בכל מקום. כשאני מטייל במאה שערים יש לי תחושה מאוד קוסמופוליטית. באמצע הלילה יש המון אדם דווקא ברחובות של השכונות החרדיות".
רחביה עצמה, שהייתה תמיד קצת דתית, עוברת סוג של חרדיזציה. "קצת לא נוח לי להגיד שאני גר ברחביה", אומר ענר שלו. "זה מרכז העיר היום. אבל יש תופעה של 'אֲמֵרִידוסים'. הדתיים האנגלו־סקסים. חלקם רק קונים בתים, אבל גם זה חלק מהקוסמופוליטיות. לפחות אנחנו חיים בעולם האמיתי. כל הקונפליקטים נמצאים בעיר הזאת.אבא שלי (מרדכי שלו ז"ל, א"ל) ראה בירושלים עיר קדושה והאמין בזה. הוא נולד בירושלים ומת בה. אבל היו לא מעט שנים שלא גר בה, ובשנים ההן הקפיד לעלות לעיר לא שלוש פעמים בשנה ולא פעם בחודש אלא פעם בשבוע".
"אני מרגיש בעיר הזאת מטען של 5,000 שנה", מתעקש ליבק על גילה היבוסי של העיר. "אם יש בכלל קדושה בעולם, פה היא נמצאת". מה לגבי פסגות האנדים, אני שואל. "אלו חוויות מיסטיות, לא קדושה. העיר הזו סוחבת משא של דת, קדושה, של מלחמות, של סבל נורא. מעט מאוד אושר, אבל הרבה מטען רגשי. ירושלים היא מקום שכבש אותי לאט. הסיבוכים הפוליטיים הם חלק מהמכלול. כל מי שפותח עיניים רואה שהמצב מסובך. אנחנו שומעים את הפוליטיקאים משני הצדדים והם נשמעים מאוד קיצוניים. אבל החשמלאים שבאים לתקן פה הם פלשתינים. יש כאן מכלול ערבי, חרדי וחילוני".
וזה מוצא חן בעיניך.
"כן, כן. הפוליטיקאים אומרים שאי־אפשר לחיות יחד, אבל זה לא רלוונטי. חיים ביחד. אני לומד ערבית. כשאתה מדבר איתם ערבית זה נראה אחרת. כשיהודי מתחיל לדבר עם הערבים בוואדי־ג'וז או בעיר העתיקה בערבית, הם מתחילים לחשוב שהוא מהשב"כ. אבל היום, בגילי, אני כבר פטור מהחשד הזה. בעוד חודש אני בן 71".
דיוויד סטרומברג, שכתב באוניברסיטה העברית דוקטורט על יצחק בשביס־זינגר, אומר: "המושג חילוני תמיד היה בעייתי בשבילי. ברמה האישית הבנתי שהחלוקה בין חילונים לדתיים היא חסרת משמעות מבחינתי. אנשים יכולים להיות דתיים מאוד בדרכים שונות מאוד. ההבדלים שנראים לי שימושיים יותר הם בין שומרי מצוות לכאלה שאינם מקפידים או אינם שומרים. בעיר כמו ירושלים אפילו אנשים שלא חושבים על עצמם כשומרי מצוות מוצאים את עצמם יותר בעניין הזה מאנשים דומים להם בתל־אביב".
"מי שלא עובר שבת בעיר הזאת לא מבין מה זאת שבת", אומר אלכס. "שבת במובן היהודי של המילה".
אתה לא מרגיש שאתה חי בבית קברות? אני מדבר על השקט הקיבוצי שמשתרע מעבר לחלון המטבח.
"זה שקט של מנוחה, לא שקט של מוות", הוא פוסק.
עבור ליבק, ירושלים היא מקום קלאסי. "כצלם עיתונות אתה מותנה לחפש את הצדדים הלא טובים של העיר, את החיכוך. אבל אני תמיד מביא כדוגמה את התקופה של פסח. השנה ערב פסח והפסחא היו באותו יום. ראית יהודים, קתולים ונוצרים אורתודוקסים מזרחים. יחד. הם הלכו עם הילה על הפנים".
כשבשכונות היהודיות התארגנו לליל הסדר, ליד החומות התנהלו תהלוכות. "לפני כמה שנים שלושת החגים היו יחד, גם הרמדאן", נזכר אלכס. "זה היה מטורף לגמרי. הלכת ביום שישי הקדוש ורבבות בני אדם מילאו את הסמטאות. יכלו להריח את הזיעה אחד של השני. מוסלמים, נוצרים, יהודים. לפעמים היו שולחים אותי מהעיתון למצוא משהו, איזה חיכוך, ולא קורה כלום".
ירושלים החילונית המיתולוגית של פעם בדעיכה. במקומה צומחת תרבות אורבנית חילונית של הווה תמידי, שמשקפת את מצב העיר העכשווי בלי להתחשב בשרידי הממלוכים או הסלג'וקים. "נכון שהמצב נהיה קיצוני יותר", אומר ליבק. "הנער אבו־חדיר משועפאט שנרצח, ואחרי זה שריפת הרכבת. התל־אביבים נרתעים מזה, ויש בהם גם התנשאות. הסלידה התל־אביבית הזאת לא מקובלת עליי".
ליבק נוסע לירושלים בכביש 443. דפנה נתניהו חושבת שסיפור התחבורה לירושלים הוא שערורייה: "בגלל רגליים של צפרדעים בנחל שורק עיכבו את הפרויקט. זה שהבירה לא מחוברת לתל־אביב ברכבת שעושה את המסלול ב־25 דקות, זה אבסורד. ההתנגדויות של הירוקים עצרו את בניית הרכבת לאיזה שש שנים. הם השתגעו".
לא יודע כמה שנים מזמן הבנייה של הרכבת נבלעו על ידי התשלובת הקטלנית של החברה להגנת הטבע ושאר הירוקים יחד עם בג"ץ. מאז השנים הראשונות שלי בירושלים אני רואה תמיד במקביל לכביש מספר 1 את מסילת הרכבת המהירה נבנית. הולכת ונבנית, נסללת ומסתוללת.
אבל כשאלכס ליבק מגיע לאותן עיירות שמוגדרות פריפריה, כמו נתיבות או אופקים, "תמיד מישהו שואל אותי מאיפה אני. אני עונה: ירושלים. ותמיד הם אומרים לי בחזרה: 'אשריך'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם