בדואי וקראוון: שיטת האירופאים ליישוב הארץ

האיחוד האירופי איבד את הבושה: עם כמה קרוואנים ובדואי אחד שיושב על גבעה כבר 300 שנה, או שלושה ימים, הוא מצליח לקבוע עובדות בשטח בגיבוי בג"ץ ובלי בצלם

חומה ומגדל 2015: הטור הזה מתחיל בשורשן ומסתיים בחומוס, אבטיח ובדואי זקן שמוכר שרשראות מאבנים לא יקרות. נו, שורשן, זוכרים? הוא ועגלת הקפה שלו כבר קיבלו כאן טור אחד. שורשן גר בכפר־אדומים, וכבר כמה חודשים שהוא לא מפסיק להזדעזע לי בוואטסאפ בנוגע למה שקורה בפזורה הבדואית באזור מישור־אדומים.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

שורשן, איך לומר, הוא לא בחור שמזדעזע בקלות, אז ברגע שהוא אמר לי שהוא מארגן טיול ג'יפים של כל מיני חבר'ה שמזוהים עם המקלדת הימנית של המפה כדי שיראו מה קורה שם, אמרתי לעצמי מיד: "יותם, איך אתה יוצא מזה עכשיו". אחרי ששני ניסיונות הברזה בתואנות שונות, כולל האשמת האישה ההרה, נענו בתגובה שורשנית טיפוסית סטייל "אם אתה לא מגיע אני שותה לך את הלבן של העיניים", החלטתי שלטובת עתיד העולל/ית שבדרך כדאי שאצא לדרך.

הסלפי האירופי

9:00 לפנות בוקר, תחנת הדלק בכניסה לכפר אדומים. בחצר המסעדה "הכנענית" עומדים בין 20 ל־30 איש, עמדת קפה בהכנה עצמית, קצת רוגעלך, שני חבר'ה מעמותת "רגבים" ושורשן אחד שמארגן את עצמו לדעת. הסיור נפתח בסבב היכרות קצר, במהלכו כל אחד אומר מי הוא, מה הוא עושה, ובמקרה שלי כמה הוא עייף. האמת? מחזה די מרגש. כמה עשרות אנשים שהכירו בפייסבוק ואשכרה הקימו את עצמם כדי להסתכל למציאות בעיניים. עולים לג'יפים.

לסיור הוגדרו שלוש מטרות ברורות: הבנת סוגיית הפזורות הבדואיות, חקירת הסיוע של האיחוד האירופי לפזורות הבדאויות, וחזרה לתל־אביב עד 15:00 גג כדי למנוע ריב עם ההרה.

אחרי נסיעת שטח קצרה שכללה צווחות בסגנון "שורשן תסתכל על הכביש, יש תהום מצד ימין, מה אתה מסמס לי עכשיו?" הגענו לנקודה התצפית הראשונה. נציג עמותת רגבים לוקח את העניינים לשפתיים ומתחיל לשפוך עלינו כמות מידע שאני בספק אם יש למישהו מנבחרי הציבור שלנו. אבל עזבו, זה לא באמת משנה, כי גם במקרה הזה מתברר שמי שמחליט באמת הם לא נבחרי הציבור, אלא ההנהגה האמיתית: בג"ץ.

אירופה איבדה את הבושה איור: יבגני זלטופולסקי

השיטה ברורה: הרשות הפלסטינית שולחת בדואים, האיחוד האירופי שולח קרוואנים במסווה של "סיוע הומניטרי", והופ - יש לנו התיישבות חדשה. מגיעה מדינת ישראל, מבקשת לפנות את התושבים, ובתגובה מגיע עורך דין ירושלמי שמייצג את החבר'ה בפזורה ומבקש צו ביניים מבית המשפט. חולפות כמה שנים, מגיעים לבג"ץ, ושם באורח פלא מתחילות לעלות שאלות שונות ומשונות: איך אפשר לפנות מישהו שיושב בשטח כמה שנים? ולמה לנהוג בצעד כל כך קיצוני? ומה החלופות שהמדינה מציעה? מזל טוב, יש לנו יישוב. הידד.

הבחור של רגבים ממשיך להשליך עלינו מידע בכמויות מסחריות, אבל השאיפה לחזור הביתה בשלוש גורמת לנו לעצור אותו ולהמשיך לנקודה הבאה. אנחנו עולים לג'יפים ויוצאים לדרך. המזגן לא עובד, אבל זה לא באמת משנה כי שורשן אומר שנפלנו על יום קריר של חמישים מעלות ובדרך כלל הרבה יותר חם פה.

אחרי דרך רצופה בסכנות קיומיות, אנחנו מגיעים לתחנה השנייה: עמדת הסלפי האירופי. העמדה היא בעצם קרוואן מתכת ועליו לוגו של האיחוד האירופי שכל חברי הקבוצה ממהרים להצטלם לצדו. כולנו יודעים שבכל הנוגע לזכות שלנו לחיות כאן את אירופה איבדנו די מזמן, אבל מדהים לגלות שגם אירופה איבדה משהו - את הבושה. האיחוד מטיף כל היום נגד צעדים חד־צדדיים, אבל פשוט מפזר מיליוני דולרים כדי לקבוע עובדות חד־צדדיות בשטח. הפעם הוא לא עושה את זה באו"ם וגם לא באוסלו, אלא ממש כאן, שתי דקות מירושלים.

כמובן, רוב המבנים של האו"ם ריקים: הבדואים לא פראיירים, וזה שאיזה שוודי החליט לשים באמצע המדבר קופסת מתכת לא אומר שהבדואי ירצה לישון בתוך הטאבון הזה. הם מעדיפים את האוהלים, או כך לפחות מספרים החבר'ה בסיור שעובדים איתם.

דין רוגב

בכלל, לא נתקלתי בסיור באיזו איבה מיוחדת לבדואים עצמם. נכון, יש לא מעט מקרי גנבת ציוד ורכבים באזור, ואחד החבר'ה אפילו סיפר איך רק לפני שבוע ראה מול עיניו איך הג'יפ שלו נגנב אל עבר הלא נודע, אבל באמת שלא הייתה שם שנאה.

ואולי זו הבעיה. לא כי חלילה צריכה להיות שנאה, אבל כשאתה עובר שם בין האוהלים והפחונים ורואה את הילדים היחפים מתרוצצים בשטח, אתה מבין מה הבעיה האמיתית בסוגיה הבדואית: במסכנות קשה להילחם. אתה יכול לבוא עם כל האידיאולוגיה והזעם הקדוש, אבל בסוף, כשאתה עובר בין העזים, הפחונים והילדים היחפים, אתה לא יכול לחוש אלא רחמים.

השעה 12:00. עם כל הכבוד לרחמים, יש לנו בית לחזור אליו ועוד לא הכנסנו כלום לבטן. אנו יוצאים לכיוון הנקודה האחרונה, שבה גם נסעד את נפשנו. שורשן מנסה להסביר לנו בדרך על הציפורים שאנו רואים בשמיים, ואני מגלה לו שבמקום להסתבך עם הסברים הוא יכול פשוט להשתמש בטכניקת הרוגב, שם גנרי שהמצאנו פעם אני וחבריי העפולאים לכל דבר בטבע שלא ידענו איך קוראים לו. ראיתם יונק שלא זיהיתם? רוגב. זיהיתם שיח לא מוכר? רוגב. קלטתם ציפור לא מזוהה? ניחשתם נכון, רוגב. תמיד עובד.

ירדנו מהג'יפים ועלינו על גבעה קטנה, ששורשן ארגן עליה בתוך שתי דקות שולחן מלא בחומוס אבו־גושי ופלחי אבטיח קרים. על הגבעה ישב בדואי שמכר שרשראות ונראה כאילו הוא שם כבר 300 שנה. או שאולי הוא באמת שם כבר 300 שנה, צריך לשאול את זהבה גלאון. הצענו לו פלח אבטיח וניצלנו את הזמן כדי להקשיב לבחור מחויט שעונה לשם ויל.

ויל הוא המייסד של "המרכז לקידום יחסי ישראל־אירופה". על אף השם השמאלני, מדובר בארגון יוצא דופן שנאבק בניסיונות ההתערבות של האיחוד האירופי בישראל במגרש הביתי שלהם: ויל וחבריו מנסים לשכנע גורמים שונים בפרלמנטים אירופים לעצור את הזרמת הכספים הבלתי פוסקת מהאיחוד לפזורות הבדואיות. האמת, לא קל להתחרות בחומוס ובאבטיח, אבל ויל עשה זאת בהצלחה. ארגון ששווה לעקוב אחריו.

שבעים אך מאובקים נפרדנו לשלום ויצאנו כל אחד בחזרה לביתו. אז נכון, לא פתרנו את נושא הפזורות הבדוואות, אבל היי, בזמן שאתם ישבתם בבית ונחתם, אני ועוד כמה חבר'ה יצאנו קצת לשטח. אני לא יודע אם אנחנו מבינים עכשיו הכול, אבל אנחנו בטח מבינים יותר. והיי, גם אם לא, לפחות ראינו קצת רוגבים.