פשרה מדינית - הכרטיס שלנו אל העולם

אולי ללורן היל לא באמת אכפת מהציבור הפלסטיני, אבל המוזיקה שלה חשובה לישראלי הממוצע. שום הופעה של בנט עם גיטרה בכיכר רבין לא תפצה אותנו על זה

הזמרת לורן היל ביטלה את הופעתה בישראל, ובכך היא מצטרפת לשורת אמנים ואנשי רוח שמטילים עלינו חרם. למעשה אנחנו חווים כמדינה את הסיוט של כל ילד בכיתה ב', רק לתקופה ממושכת ומצד הרבה מאוד אנשים. העולם מחרים אותנו. הפכנו להיות הילדים הכי פחות מקובלים בעולם. לא הרבה יודעים, אבל גם יש קבוצת וואטסאפ עולמית שישראל לא חלק ממנה, ומדי פעם יש מסיבות חובקות עולם שלא מזמינים אותנו אליהן. אגב, גם הן מתרחשות באילת ועדיין לא מזמינים אותנו.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- מקורות ערבים: מטוסים ישראלים תקפו הלילה בסודן
- בית כנסת עתיק בסילוואן עבר לידי 'עטרת כהנים'

הבעיה הגדולה יותר שלנו, הילדים המוחרמים, היא שאנחנו לאט, לאט מאבדים את הלגיטימציה שלנו כמדינה ריבונית. אפילו מלכת הכיתה, ארצות הברית, כבר קצת מתביישת להסתובב איתנו במסדרונות.

לורן היל מופיעה ברעננה רויטרס

ובהיעדר מחנכת שתטפל במצב ותדבר עם כל ההורים, החרם הזה הולך ומתפשט: מחרם תרבותי שמונע פרסום ספרות בעברית והגעת אנשי רוח ואמנים, דרך חרם אקדמי על מוסדות להשכלה גבוהה ישראלים והפסקת שיתופי פעולה עם חוקרים ישראלים, וכלה בחרם כלכלי אשר קורא להימנע מרכישת מוצרים ישראלים ואי השקעה בעסקים ומיזמים הקשורים לישראל. וזה לא נגמר בזה. מדי שנה מתקיימים אירועים רבים ברחבי העולם שקוראים להחרים את ישראל, וביניהם "שבוע האפרטהייד הישראלי" שנערך על ידי קמפיין BDS במקומות שאין לזלזל בחשיבותם (למשל, האוניברסיטאות הבריטיות קיימברידג' ואוקספורד).

הגענו למצב גרוע עד כדי כך שאפילו לאיראן הגרעינית יש יותר לגיטימציה מאשר לנו. מדינות העולם הגיעו להבנה עם איראן ללא כל התחשבות בנאום של ביבי בקונגרס האמריקאי, וזאת על אף מחיאות הכפיים המתמשכות שזכורות לכולנו כנקודת אור בחשכה: "העולם לא שם עלינו, אבל היי, ראיתם כמה זמן מחאו לביבי כפיים?" ובכן, הכפיים לא עזרו לנו. ביוני הקרוב ייחתם ההסכם שמתיר לאיראן את יכולת ההעשרה הגרעינית (תחת הגבלה ופיקוח, לא שזה מרגיע באיזשהי צורה) והסנקציות הכלכליות עליה יוסרו.

בתור הילדים המוחרמים אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על עצמנו. נכון שגם לפלסטינים מגיע שנחשוב עליהם, אבל איך אומרים? עניי עירך קודמים. אך כאן אנו נכנסים למלכוד, כי בשביל שלעניי עירי יהיה טוב, גם לעניי הערים הפלסטיניות צריך להיות טוב. או לכל הפחות, צריך לאפשר להם לחיות בכבוד. ואם אנחנו לא עושים את זה מהסיבה שזה דבר הומאני ונכון, כי לבני אדם מגיע לחיות תחת מדינה שדואגת להם, ולא תחת משטר חיצוני ששולט בהם, אז לפחות בואו נדאג להם כי על ידי כך נדאג גם לעצמינו.

אם נעשה זאת ארצות הברית תחזור להיות חברה שלנו, אמנים יחזרו להופיע פה, חוקרים ישראלים יוכלו להצטרף לכל קבוצות המחקר, והכי חשוב- רוג'ר ווטרס יאכל את הלב, כי נראה שהוא ממש נהנה מתפקידו כמנהיג של החרם הזה.

וכאן צריך להתייחס מעט לבֶּנֶטים. נו, בנט וחבר מרעיו, אלו שאומרים שישראל לא צריכה להתנצל ושרק אם נאמין בעצמינו העולם יאהב אותנו. אותו בנט, שאומר חדשות לבקרים לכל החילונים שהם אחיו, מתעלם מאחד הצרכים המשמעותיים ביותר של הישראלי המודרני – להיות חלק מקהילה בינלאומית. הישראלי המודרני שומע מוזיקה אמריקאית, רואה סדרות אירופאיות ועושה שייר לסרטונים ויראליים מקוריאה. הוא לא נמצא על אי. הוא רוצה להרגיש חלק מהשיחה הבינלאומית שמתרחשת – לא להיות הבריון המוזר שלא יכול שלא לכבוש טריטוריות.

ישראל היא מדינה מפותחת ומתוחכמת. אין תחכום ללא תרבות, ואין תרבות ללא שיחה עם עמים נוספים. להסתגר בדל"ת אמותינו זה צעד אפשרי, אבל זה גם צעד אומלל. אז נכון שאולי ללורן היל לא באמת אכפת מהציבור הפלסטיני, ושאולי מבחינתה זה רק צעד של יחסי ציבור ותו לא, אבל צריך לזכור שמבחינת הישראלי הממוצע המוזיקה של לורן היל חשובה. וההופעה שלה בפארק ראשון לציון חשובה. ושאף הופעה של בנט עם גיטרה בכיכר רבין לא תפצה אותנו על זה. זה מקום אחד שבו אני מעדיפה את ה-brother מה-ghetto ולא את האח המקומי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg