בזכות תלמידי התיכון: ארבעת החללים כבר לא בודדים
לפני עשרות שנים נקברו בבית העלמין הישן בקרית שמונה ארבעה חיילים שנפלו במערכות ישראל. אלא שמאז הקמת בית העלמין החדש מחוץ לעיר הם נשכחו מאחור. תלמידי תיכון החליטו לאמץ את המקום ולערוך לנופלים טקס זיכרון
זוכרים את הנופלים שנשכחו: זה לצד זה בבית העלמין הישן בחלקה הצבאית בלב קריית שמונה קבורים ארבעה חיילים צעירים שנפלו במלחמות ישראל לפני עשרות שנים. הבוקר (יום ד') התאספו בשעת הצפירה עשרות מתלמידי התיכון הדתי "המתמיד דרכא" והתייחדו עם ארבעת הנופלים שלאחר סגירתו של בית העלמין הישן והקמתו של החדש מחוץ לעיר נשכחו ביחד עם עשרות התושבים הקבורים במקום.עוד כותרות ב-nrg:
- "האבנים דוממות אך זעקת הבנים מהדהדת"
- המכתב של מרים פרץ: "סליחה שאני ממשיכה"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
במקביל לאותם תלמידים מתייחדת העיר כולה עם זכר הנופלים בבית העלמין הגדול בהשתתפות נציגי הממשלה, העירייה והצבא. "במשך שנים חיכינו שיסיימו את הטקס למעלה בבית העלמין הגדול והיינו עומדים פה בצפירה לבד אבל מאז שבית הספר אימץ את המקום הזה הכול השתנה, שהשם ישמור אותם", מתארת ליאת מלכה, אחייניתו של מרדכי מלכה אלמליח הקבור במקום.
לדבריה, "היינו בודדים כאן, כשסבתי הייתה חיה אני זוכרת שזה היה נראה עלוב ובכל פעם בסיום הטקס הפרטי שעשינו כאן היו דיונים חוזרים על למה המדינה והצבא לא טורחים להביא נציגים ולעשות טקס יותר מכובד אבל כולם אחרי שעה קלה חזרו לבתיהם והכל נשכח עד ליום הזיכרון בשנה הבאה".
היוזמה של תלמידי בית הספר החלה לאחר מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. כשקבוצת תלמידים ושני מורים הרב יעקב פרץ והרב יעקב אדר הגיעו לבית העלמין המתפורר לאחר שנפגע מקטיושה וניסו לשקם את המצבות שחרבו.
החבורה הבחינה בארבעת הקברים בקצהו של המתחם הפרוץ והחליטה לעשות מעשה. "כשהגענו לכאן בשנים הראשונות לא היה כאן אפילו תורן ניצב לדגל ישראל והכל היה מלא בקוצים ובעשבייה ללא ריצוף וכבוד. לאט-לאט התחילה כאן מסורת וגם הרשות המוניציפלית וגם הצבא התגייסו למען המקום הזה ושיפצו אותו ושמו צמחיה", משחזר איתן שטרסברג, מנהל התיכון.
הוא וצוות המורים רואים בתפקידם כיום כחובה שאין עליה עוררין: "אנחנו רואים את זה כמשימה של התלמידים שלנו. ללכת בכל שנה לעוד טקס ביחד עם כולם בבית העלמין הצבאי הגדול ולראות ולהיות זה יפה, אבל כאן אנחנו יכולים לגעת ביום הזכירון. זה סוג של אחריות שמוטלת על כתפיהם של התלמידים שלנו שיהיו חיילים גם בעוד כמה שנים. החוויה הזו שהם מנהלים ועושים בפועל וזה שלנו זו חוויה עוצמתית".
בקצה השורה שוכב מתחת לרגבי העפר צבי שטרומינגר. הוא נפטר בשנת 1956 כשהיה בן 20 ואין לו כל קרובים בעיר שיפקדו את קברו ביום הזכרון. יעל שושן שאביה משה כץ קבור בחלקה הקטנה ניגשת אל המצבה הקרה ונושקת לה. היא מניחה פרח ושבה אל אביה הקבור בסמוך לשטרומינגר. "הייתי בת שנתיים כשהוא נפטר. זה דבר שלא נגמר לעולם, האבל. התחושה שהוא חסר לי תמיד תהיה", מתארת שושן בכאב.
לפני כמה שנים ניהלו המשפחות השכולות מאבק מול הרשויות שיאפשרו להם להזיז את קברי יקיריהם מהחלקה הצבאית בבית העלמין הקטן והישן שהוקם עוד לפני קום המדינה אך לא הצליחו. "אני לא חושבת שאנחנו צריכים את זה עוד", אומרת ליאת מלכה, אחייניתו של מרדכי מלכה אלמליח, "הם יכולים להמשיך במנוחתם הנצחית עכשיו כששוב זוכרים אותם ואנחנו החיים נצטרך לטרוח קצת יותר ולהגיע דווקא למקום הזה".
מלכה, אחייניתו של יצחק מורדי הקבור במקום גם היא השלימה היום לראשונה עם ההחלטה להניח לדוד האהוב. "ניסינו במשך שנים להעביר את הקברים וזה לא הולך ואמרנו לעצמנו שזו כנראה הבקשה של אלו שנקברו כאן שלא נזיז אותם. יש כאן חייל שאין לו קרובי משפחה בעולם ואי אפשר להעביר אותו ללא הסכמת קרובים ואנחנו כמובן לא נשאיר אותו לבד. ארבעה חיילים נטמנו כאן וארבעתם יישארו".
סגן ראש העיר ד"ר בוריס סידלקובסקי השתתף בטקס כנציג המדינה והעירייה: "מאז היווסדה של מדינת ישראל מהולים במדינתו העצב והשמחה. לא הייתה שנה בתולדות המדינה שבה לא שילמו אנשים צעירים בחייהם, כשהגנו על המדינה. מדינת ישראל חבה הוקרה ותודת-נצח לנופלים במערכותיה. ליבנו אתכם וידינו מושטות לכם באחווה ובשותפות גורל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם