יום הזיכרון: כשתישמע הצפירה תזכרו את הפצועים
בבתי החולים שוכבים עדיין חיילים שנפצעו במבצע "צוק איתן". תהליך השיקום של רבים מהם, עשוי להימשך זמן רב. הנצחת הנופלים חשובה, אבל חשוב לא פחות לזכור את אלו שחייהם השתנו בן רגע
אם יש ידיעות חדשותיות שבאמת קורעות לי את הלב בכל פעם מחדש, מדובר באלו שמתחילות בצמד המילים "מת מפצעיו". הן בדרך כלל מופיעות בשולי הכותרות, עם תמונה סמלית קטנה. מי היה הבחור, מה עבר על משפחתו בזמן האשפוז — על זה בדרך כלל לא כותבים יותר מדי.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"מת מפצעיו קצין צה"ל שנפצע בפיגוע ירי". כך נכתב באתרי המבזקים בבוקרו של ה–15 באוקטובר 2005. כמה שעות אחר כך כבר המשיכו לדווח על חדשות היום, אבל עבור משפחה אחת בתל אביב החיים התהפכו. חודשים ארוכים של טיפולים, ניתוחים ותפילות לשלומו הסתיימו בסוף מר, שהותיר את המשפחה ללא בן, אח ונכד.
החייל הזה הוא סג"מ אריאל בודה, בן דודו של בעלי, שעמד לסיים קורס קצינים בחיל האיסוף הקרבי (בזמנו — מודיעין שדה). אריאל היה בדרכו עם חבריו ל"שבת בוגרים" במכינה במעלה אפרים שבה למד. סמוך לצומת תפוח נורתה אליהם אש מחבלים. חברו לחדר, סמ"ר יוסי עטיה, נהרג במקום. שני חברים אחרים נפצעו באורח קל. אריאל, שישב במושב הקדמי מימין, נפגע אנושות בראשו.
תשעה חודשים שכב אריאל באשפוז ונדד בין מחלקות שונות בבתי חולים. תשעה חודשים של סבל וייסורים, שבמהלכם משפחתו וחבריו לא זזו ממיטתו. הוא עבר כ–20 ניתוחי ראש, ובשלב מסוים אפילו התעורר ודיבר, ואז שקע שוב. גם כשמצבו הלך והחמיר, המשיכו בני המשפחה לקוות שאולי הוא ייצא מזה. אמו טוני אפילו כתבה יומן במהלך תקופת האשפוזים ותכננה להעניק אותו לבנה כמזכרת כאשר יחלים וישתקם. אבל בליל שבת, י"ב בתשרי, דקות ספורות לפני עלות השחר, מת אריאל מפצעיו.
"זו תקופה נוראית, קשה מנשוא", סיפרה לי השבוע טוני בודה. "אחרי מקרה כזה המשפחה מאבדת כל מסגרת חיים נורמלית. באותה תקופה הפסקתי לעבוד, הקדשתי את כל כולי לטיפול בו. חזרתי לעבודה רק אחרי שמונה חודשים, וחודש לאחר מכן הוא נפטר".
המשפחה הייתה מוקפת בחברים. הצבא ליווה אותם במשך כל אותה תקופה. אבל על ההתמודדות היומיומית, הדאגות והריצות מרופא לרופא איש לא יכול היה באמת להקל. "כולם היו מאה אחוז", מספרת טוני, "הם תמכו ועזרו לנו בכל מה שיכלו. ועדיין, להיות בתוך הסבל והדאגה ובמקביל לנהל את כל המלחמות מול הבירוקרטיה — זו חוויה מתישה ומייסרת. גם התנאים היו מורכבים, בתי החולים בארץ לא ערוכים לתמיכה בבני משפחה בתקופות אשפוז ממושכות. על אף המאמצים והנכונות לעזור מצד כולם, היינו צריכים למצוא בשבתות מקום לינה, להתארגן על ארוחות, המון פרוצדורות.
"הרבה פעמים הרגשתי שאני נמצאת בחוסר ודאות מוחלט. הייתה לי תחושה שלא מספרים לי על מצבו האמיתי של אריאל, אולי חשבו שלא אצליח להתמודד עם זה. כל עוד הוא נחשב לחייל והצבא היה בתמונה, קיבלנו הרבה סיוע. גם לאחר שחרורו מצה"ל קיבלנו את כל הדרוש, אבל הלוגיסטיקה הייתה מתישה ומורכבת. ולהתעסק עם כל הדברים האלה כשברקע עוד יושבת לי המחשבה שאין לי מושג מה יהיה עם הבן שלי, זו תקופה באמת נוראית שאני לא מאחלת לאף אחד".
בבתי החולים עדיין שוכבים פצועי "צוק איתן". לא להאמין, אבל בעצם עברה פחות משנה מאז המלחמה האחרונה. כ–1,600 חיילים נפצעו במבצע הזה. חלקם כבר שבו לפעילות מלאה, אך רבים אחרים ייאלצו לחיות עם הפציעה במשך זמן רב. לעתים אפילו לכל חייהם.
הרבה יותר קל לזכור את המתים. הם יפים עד כאב, עשויים ללא חת, זועקים אלינו מאתרי ההנצחה בתוך תמונותיהם המושלמות. את תמונותיהם של הפצועים, לעומת זאת, מעדיפים שלא לפרסם. לא יפה לבהות באדם חסר גפיים או בגבר פגוע ראש. בספירת המלאי האכזרית שמתרחשת אחרי כל אירוע ביטחוני שכזה אנחנו נוטים לספור בעיקר את ההרוגים. הפצועים? הם לכאורה בני מזל, קיבלו את החיים שלהם במתנה. אבל פצוע בינוני יכול להיות גם קטוע רגל, אדם שהחיים שלו השתנו מקצה לקצה. ופצוע קשה הוא לפעמים בחור צעיר שמחובר למכשירים ומשפחתו מייחלת לרגע שבו ימצמץ או ייתן סימן חיים. חלק מהמשפחות שמטפלות בפצועים האלה אפילו לא יודעות למה לצפות.
"במשך כל אותה תקופה התפללנו וקיווינו שאריאל יצא מזה", מספרת טוני, "אבל ברגעים מסוימים, כשראיתי אותו נאנק מכאבים, אני מודה שעברה לי מחשבה נוראית בראש שאולי היה טוב יותר אם הוא היה נהרג במקום ולא עובר את כל מסכת הייסורים הזאת. הרופאים לא הבינו, הסתכלו עליי בעיניים פעורות, אבל ככה הרגשתי. רציתי לקחת ממנו את הכאבים והסבל, ונראה לי שזה הרגש הכי אמהי שיש".
בדצמבר האחרון נערך בבית הלוחם יום הוקרה לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. היוזמה לקיום האירוע נולדה בתנועת בני עקיבא בספטמבר 2012. פעילים בתנועה הפיצו מסמך שבו דרשו שמדינת ישראל תוקיר את הפצועים ותעניק להם באמצעות אזרחיה הערכה ותודה ציבורית. אין ספק שמדובר ביוזמה מבורכת, אבל נראה שרק מעטים ידעו לומר באיזה יום מדובר בכלל. כי בכל מה שנוגע לימי זיכרון, מה שקובע את הגודל וההיקף הוא בסופו של דבר השיח התרבותי והתקשורתי שמתגבש סביבו.
זה מזכיר לי שלפני קצת פחות משנה, כאשר ביקרנו לראשונה בארצות הברית, הטיול נפל על הממוריאל דיי — יום הזיכרון האמריקאי ללוחמי הכוחות שנהרגו בעת מילוי תפקידם. בתמימותנו עוד טרחנו לברר אצל חבר אם להזיז את הביקור למועד אחר. חששנו שמרכזי הקניות הגדולים יהיו סגורים, כמו שנהוג בישראל, ולא נוכל לבצע שם את פשיטת השופינג המתוכננת.
כמה הופתענו לגלות שלא רק שכל מרכזי הקניות פתוחים לרווחה, אלא שבאותה תקופה רשתות האופנה נוהגות לנצל את העובדה שמדובר ביום חופש לאומי ולצאת במבצעי מכירות ענקיים. וכך, בעיצומו של יום הזיכרון האמריקאי, מצאנו את עצמנו משוטטים בין חלונות ראווה מקושטים שעליהם הוטבעו כיתובי ענק של "Sale! Memorial day! 80% ג !off". לא הייתה צפירה, לא נצפו גם דגלים שחורים על בניינים. פה ושם טקסי זיכרון קטנים, ובתוך החצרות אנשים ערכו ברביקיו עם בני משפחה וחברים. שופינג דיי, כך זוכרים האמריקאים את חלליהם. באותו יום, אני מודה, חשתי גאווה על כך שבמדינה שלנו נותנים קצת יותר כבוד לאלו שמסרו את נפשם על הגנת העם והארץ.
בעוד פחות משבוע יתמלאו אתרי האינטרנט שלנו בתמונות של חיילים יפים. אתרי החדשות יפקיעו את העמוד הראשון לטובת סרטוני זיכרון בלופ והדלקת נר וירטואלי. אין ספק, אנחנו מדינה שיודעת לזכור את גיבוריה. זה במסורת שלנו: והגדת לבנך, זכר ליציאת מצרים, הזכרת נשמות — יהודים תמיד זוכרים.
אז באותו יום, כשתעמדו בצפירה באמצע האוטוסטרדה או באיזו עצרת זיכרון, זכרו גם את הפצועים. תחשבו על אלו שעדיין מרותקים למיטותיהם, על המשפחות שנעות בין ייאוש לתקווה מבלי לדעת מה יעלה בגורל יקיריהן, על בחורים צעירים שחלומותיהם התנפצו, על ילדות קטנות כמו אילה שפירא שחייהן השתנו ברגע. חשבו עליהם, וזכרו גם אותם.
הטור המלא פורסם במגזין מוצ"ש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם