גם אחרי 70 שנה אין מקום לבדיחות על השואה
אנשים שיזדעקו כאשר ייתקלו בבדיחות על מרוקאים או בזלזול בתרבות הטוניסאית, מרגישים משום מה נוח לצחוק כאשר מדובר על רצח של שישה מיליון יהודים. הגיע הזמן להפסיק עם זה
לפני מספר שנים אמרתי לעצמי כי בלי נדר לא אספר יותר בדיחות שואה לעולם. אין ספק שישנן מספר בדיחות שעל פי פרמטרים נקיים של צחוק בריא הן ממש טובות, ולפעמים קצת קשה לעצור את האינסטינקט הראשוני לשלוף אחת, אבל אז אני נרתע. אני נזכר שהדבר האחרון שאפשר להגיד על ה'צחוקים' הללו הן שזה בריא.- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הומור שחור אמנם הוציא את המיטב מהבידור היהודי לאורך השנים, ואירוע כמו השואה דורש שמה שהצליח להשאיר אותנו עם חיוך ב-2,000 שנות פוגרומים ואסונות ימשיך להוות כר פורה לחומר סאטירי משובח, אבל מוזלמנים מזי רעב או ילדים מפוחדים על סף תא הגזים לא מצחיקים אותי.
מה מצחיק בזה?
צילום מתוך הויקיפדיה
אני נרתע מבדיחות השואה בגלל שברגע שאלו נאמרות צפות ועולות לנגד עיניי התמונות הקשות שבהן בהיתי במשך חיי, מבועת ומהופנט. אני נרתע בגלל שהשואה נוכחת בחיי היום יום שלי בצורה משמעותית. לא פעם ולא פעמיים שאלתי את עצמי מה היה קורה עם הוריי או אחיי היו שם איתי והייתי נפרד מהם לעולמים. אם חס ושלום אחייניי היו עומדים לצדי והייתי צריך לבחור את מי מהם אציל, את מי אני אוהב יותר, ממי אפרד.
כאשר אני נמצא בחברתם של אנשים שאינם חשים כמוני, או לפחות אינם מראים זאת בהתנהלותם, כאלו שמרשים לעצמם לספר את הבדיחות הללו ללא מעצורים, לא מדובר על הומור שחור של אנשים מיוסרים המחפשים קצת נחמה בתוך כל הרוע. לרוב האווירה במקרים אלו מרגישה כמו סוג של בוז וזלזול, אמירה בוטה שאפילו השואה איננה גדולה מספיק בשביל להינצל מחרב השחיטה הקדושה שבה הם משתמשים מול כל ערך שהוא, כל פרה קדושה שראשה עוד נשאר על כתפיה.
אנשים שיזדעקו בחלחלה עמוקה כאשר ייתקלו באפליית מרוקאים או זלזול בתרבות הטוניסאית, אשכנזים וספרדים כאחד, ירגישו בנוח לעשות זאת כאשר מדובר על השואה. אנשים שמזדעזעים שאי אפשר לנסוע בשבת או למכור חמץ בפסח הופכים לזורמים וקלילים בכל הנוגע לזוועות.
כשהייתי מדריך בפנימייה עליתי במדרגות ומולי הגיע אחד מחניכי בני ה-15, לא בחור טיפש, ובירך אותי במועל יד ובצעקת "הייל היטלר", מרוצה מעצמו על הבדיחה השנונה. חברים אחרים עשו זאת כשהם משוכנעים כי מצאו עוד פן באשכנזיות שלי שניתן להפוך למושא לעג. שווה ערך לגיפלטע פיש או הכמויות העצומות של קרם הגנה בכל יציאה לשמש.
בזמן שאנשים מלומדים יושבים ודנים בשאלה מה יקרה כאשר ניפרד מאחרון הניצולים ואיך נעביר את זיכרון השואה לדורות הבאים שלא ראו איש זקן עם מבט מבוהל ומספר על היד, אני שומע את טובי חברי, אנשים משכמם ומעלה, שראו ושמעו את אותם מסכנים, מספרים בדיחות נלוזות ובזויות וחש זעם, אך בעיקר כאב.
ברור לי שבסופו של דבר אותם אנשים אינם באמת מזלזלים בשואה והשלכותיה. ברור לי גם כי מי שמספרים את הבדיחות יבלעו את הרוק בחוסר נעימות כאשר יתקלו במבט זועף מאחורי גבם מצד מי שיתגלה כדור שני לניצולי השואה, שלא לדבר על ניצול אומלל רדוף סיוטים. אך אין בכל אלו כדי להמעיט מחומרת המעשים. בכל הקשור לבדיחות הנוגעות בפצע הפתוח והנורא הזה, אנא, תנו קצת יותר כבוד לשואה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם