כדי להתמודד עם השואה חייבים לצחוק עליה
אם אנחנו תופסים את השואה ברצינות, אנחנו חייבים לשחרר את הדיבור עליה ממגבלות הטאבו, ולאמץ טון אחר - של אנשים שמסוגלים להתבונן אל עברם באופן מקורי
חשוב שגם הדורות הבאים ימשיכו במסורת המסע לפולין. חשוב שישנו בבתי מלון זולים, יצפו בתכנית טלוויזיה מקומיות, ישתתפו במצעד החיים ויעלו סלפי עם דגל ישראל באושוויץ, כדי להוכיח שהנאצים לא הצליחו במזימתם הנוראה.עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- אלוקים לא היה בשואה, הוא השאיר אותה לאדם
- חשד לפיגוע בי-ם: בן 25 נהרג, צעירה נפצעה קשה
כדאי גם להראות להם את הסרטים הנפלאים שהוליווד עשתה על השואה. כל אותם תיאורים אותנטיים של חסידי אומות עולם, פרטיזנים או פסנתרנים, שחשוב להכיר אותם, למרות שבפועל הם לא ממש מספרים את סיפור השמדת העם שלנו. אם יימאס מ"רשימת שינדלר" ו"הבריחה מסוביבור" תמיד אפשר לסמוך על טקס הזיכרון הממלכתי. מנהיגינו ואלופינו יכריזו: "לא עוד! העם היהודי יכה באלו העומדים עלינו לכלותינו!", ואנחנו נהנהן בהסכמה, ונקום לאמירת קדיש, יזכור, אל מלא רחמים, פרק תהילים, קטע זיכרון, שיר ביידיש ושירת "התקווה".
אבל אם אנחנו באמת רציניים, ניקח אותם לסיור מאלף ומתיש באורך שלוש שעות ב"יד ושם", או שנצפה בסרט תיעודי ארוך ומשעמם כדי שנוכל לומר להם ולעצמנו שאנחנו עושים משהו חשוב. קראתי איפשהו ש"שואה" של קלוד לנצמן הוא יצירת מופת (אבל לא פגשתי מישהו שבאמת ראה אותו).
ליתר ביטחון, נחוקק חוק שאוסר להשתמש סתם בסמלי השואה כדי שלא יתחילו לקרוא אחד לשני "נאצי", אפילו בצחוק. זה זילות של השואה וזה פוגע בניצולים. אם כבר הזכרנו ניצולים, ממש חשוב לדאוג להם, לאלו שנשארו, שחלקם הגיע ממש לפת לחם. לא ייתכן שבמדינת ישראל יש ניצולי שואה, אודים מוצלים מאש, שמתכווצים מקור בחורף.
יכול להיות שכל הסרטים והריטואלים האלו קצת טריוויאליים ולא רלוונטיים, אבל הכי חשוב זה לזכור. לזכור ולא לשכוח. יש כל כך הרבה מכחישי שואה שם בחוץ (אבו מאזן עשה על זה דוקטורט). אפילו שיש אינטרנט, יש סיכוי שאולי עוד כמה עשרות שנים אף אחד לא יזכור את השמדת העם הגדולה בהיסטוריה.
גם חשוב שנמשיך להזכיר לאיראנים, שכבר ניסו להשמיד אותנו פעם - וזה לא עבד. ובכלל, חשוב להזכיר לעולם שאנחנו לא כאלה חזקים כמו שאנחנו נראים. שבפנים אנחנו עדיין אותם יהודונים חלושים שהלכו כצאן לטבח. זה שלחיילים שלנו יש מדים מסין, מטוסי חמקן מארה"ב וצוללות מגרמניה, לא אומר שאנחנו לא מפחדים. אנחנו מאוד מפחדים. אחרת לא היינו שולפים את המילה "שואה" בכל הזדמנות.
ביום השואה גם חשוב להנחיל את חשיבות המאבק בגזענות. קשה להאמין שדווקא אנחנו נתנכל ונתייחס בצורה מחפירה כל כך למזרחים, רוסים, חרדים, זרים, אריתראים, הומואים, ערבים, נשים, מתנחלים, ותל אביבים, לפחות ככה זה נראה בחדשות. אנחנו אלימים יותר, גסים יותר ושונאים יותר. עוד לא הפקנו את הלקח. הספיק לכם?
70 שנים עברו מאז תום מלחמת העולם השנייה, וכל מה שהעם היהודי מסוגל להגיד על השואה זה רשימת מסרים מבולבלת וצפויה. כל אחד מ"הלקחים" שתוארו לעיל הוא חשוב וראוי לדיון, בכל אחד מהם יש נקודה שמצדיקה את קיומו, אלא שכולם ביחד מלמדים על אמת עצובה – אנחנו לא יודעים מה המשמעות של היום הזה.
אם אנחנו תופסים את השואה ברצינות, אנחנו חייבים לדעת לצחוק עליה, ולשחרר את הדיבור עליה ממגבלות ה"טאבו". במקום להמשיך ולתפוס את עצמנו כקורבנות רצוצים של תעשיית ההשמדה, אנחנו צריכים לאמץ טון אחר, של אנשים חופשיים ובטוחים בעצמם, שמסוגלים להתבונן בעברם באופן מקורי.
החיים באושוויץ ובטרבלינקה היו נוראיים, אבל הם גם הכילו רגעי הומור, סקס ואפילו שמחה. עלינו להתייחס אליהם כמציאות תלת ממדית, שמורכבת מכל רבדי החיים, ולא להפוך אותה לקלישאה קורבנית. אם נרצה שילדינו ונכדינו ימשיכו להתעניין בנושא הזה, נהיה חייבים להנגיש להם אותו באופן אחר.
נהיה חייבים לספר להם בדיחות על אושוויץ ומיידנק כדי שיוכלו לחקור את השואה מנקודת מבטם המקורית, מתוך עניין וסקרנות, ולא רק כחובה מוסרית. אנחנו צריכים להפסיק לפחד לדבר על השואה, ולאפשר לה להפוך לחלק מהסלנג שלנו. לתת לה להיות מקור השראה לסופרים, משוררים, מחזאים ובמאי קולנוע. אם נמשיך להתייחס אליה רק כאל חובת זיכרון מוסרית, נגלה מהר מאוד שילדינו כבר לא חפצים בה. מנגד, אם נמצא בתוכנו את האומץ להתייחס אליה בהומור, נגלה שהיא רלוונטית יותר מתמיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם