בשמאל אוהבים את החוק רק כשהוא נוח להם
ביצת העיתונאים רתחה הלילה בעקבות ציוץ של העיתונאי עמית סגל נגד מכירת חמץ במסעדות בתל אביב בפסח, אבל חוק שנקבע על ידי רוב מחייב את כולם, לא רק את אלו שתמכו בו לכתחילה
ביצת העיתונאים העסוקים בעצמם רתחה הלילה. ענת בליאנט, כתבת התקשורת של עיתון 'הארץ' לשעבר, הזדעזעה מציוץ של עמית סגל שכתב כי "כל אבן גבירול בתל אביב מלא במסעדות שעוברות על החוק ומוכרות חמץ בפומבי. מי שלא מכבד את החוק בפסח לא יכול לשאת את דגל שלטון החוק בשאר ימות השנה".כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בליאנט הנרעשת גילתה את אמריקה. היא כתבה שסגל, תקשיבו טוב, הסתיר כל השנים את הסוד הנורא שאביו היה פעיל במחתרת היהודית של שנות ה-80, ונדהמה כיצד הוא מעז בחוצפתו לתקוף מסעדות שהחליטו להשתחרר מהשעבוד ל'כבלים מיותרים ומטופשים של כפיה דתית', ובכך 'מגלה מחדש את נוצותיו האמיתיות'.
ברשותכם נוותר על הנבזות שבהקהיית שיני בנים על שגיאות שעשו אבות לפני עידן הקרח, וגם על הפטרונות המתנשאת עד בחילה שעולה מכל שורה במאמר, ונדבר על מוסכמה שאמורה הייתה להיות אלמנטרית: שלטון החוק. החוק במדינה דמוקרטית, בואו ניזכר רגע בחומר לבגרות באזרחות, נקבע על ידי נציגי העם בכנסת. יש קואליציה, יש אופוזיציה, יש ויכוחים, יש התנצחויות, יש פשרות על ניסוח, יש יועצים משפטיים שמנפים ומקצצים ומסרסים הצעות שלא נראות להם מספיק הומניסטיות ונאורות, אבל בסוף בסוף יש הצבעה וגורלו של החוק להתקבל או להידחות נקבע ברוב קולות.
וכאן יש סוד, מאז שהחוק נכנס לספר החוקים הוא מחייב את כולם, גם את אלו שבתחילה לא הסכימו לו. ככה זה בדמוקרטיה. ותאמינו או לא, הרציונל של האבות המייסדים היה שהשיטה הזו עדיפה על זו של רוסיה וטורקיה שבה הנשיא מעביר איזה חוק שבא לו ומי שמתנגד נמצא מרוטש אחרי כמה ימים באיזו סמטה אפלה.
הציוץ שעורר סערה
שלטון החוק אמור להיות הדגל של השמאל שמבקש 'לחזק את הדמקורטיה', לא? אז זהו, שלא ממש. נכון שבשמאל אוהבים את החוק, אבל תלוי איזה חוק. יש חוקים לא פופולריים כמו חוק שעות עבודה ומנוחה (חוק השבת) וחוק החמץ. כשמדובר בחוקים האלה פתאום האנרכיזם הקדוש מתעורר, אין דין ואין דיין ואיש הישר בעיניו יעשה. אפשר לשעבד עשרות אלפי עובדים ולגזול מהם את יום המנוחה השבועי ואת ההזדמנות להיות קצת עם המשפחה ואפשר לדרוס ברגל גסה סמלים לאומיים בני אלפי שנים. פתאום אמת המידה היחידה היא הערכים הסובייקטיביים האישיים, גם אם הם ערכים של מיעוט קטן וזניח בחברה.
הצביעות הזו היא גם נחלתה של מערכת המשפט. תמר בר אשר צבן, שופטת שלום חצי אלמונית מירושלים, התפרסמה בפסק דין שבו היא מצאה דרך יצירתית לעקוף את חוק החמץ. כשנתבע בעל מכולת על מכירת חמץ בפסח היא קבעה כי 'מכולת איננה מקום ציבורי'. על הפרשנות המופרכת לחוק אין הרבה מה לומר, אבל כן יש בהחלט מה לומר על השדר שהעבירה כבוד השופטת לציבור: לכל חוק מתלווה קריצה, ואם הוא לא בא לנו טוב בעין אין בעיה, נמצא מסלול עוקף ונרוקן אותו מתוכן.
אז בפעם הבאה שהחבר'ה הללו יוצאים להפגנות נגד הקמת מאחזים או השבת מסתננים לארצות מוצאם, כדאי שמישהו יזכיר להם שמי שמשתמש בחוק כמכשיר סלקטיבי לקידום גחמותיו שלא יתפלא שאחרים לא מוכנים לשחק איתו את המשחק.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם