ראשי » חדשות » בארץ

"כדי להמציא יש צורך בדמיון פורה וערימת ג'אנק"

האחד סטארטאפיסט מצליח ששינה את פני ההייטק הישראלי - והשני מדען הרפתקן שהמציא תותח שיורה בקבוקי קולה. האחים יוסי ודידי ורדי מסכמים עשרות שנות המצאות וחברות: "שנינו קצת משוגעים"

רק לקראת סוף פגישתי השנייה עם הוַרדים, אחרי שצברתי קילומטרז' עם האחים היצירתיים, המוכשרים, המצחיקים והקצת מטורללים הללו, אני אוזרת אומץ, מכחכחת בגרון ומעזה לשאול: מה סוד השיגעון שלכם? שניהם מתפוצצים מצחוק, שפמיהם רוטטים וכרסיהם מקפצות.

עוד כותרות ב-nrg:
- ארבעה בנים: מצעד הרשעים של השנה שחלפה
- ניב אסרף: "תכננתי להיעלם, לא לביים חטיפה"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הצעיר מהשניים, ד"ר יוסי ורדי, קנה לעצמו בזכות את התואר "גורו האינטרנט הישראלי". עד היום השלים לא פחות משלושים אקזיטים - הראשון והמפורסם שבהם היה מכירתה של חברת מיראביליס, מפתחת תוכנת המסרים המיידיים ICQ (שאחד מיוזמיה היה בנו אריק), לענקית האינטרנט דאז AOL. היום הוא טס ברחבי העולם ונפגש עם סטארטאפיסטים המייחלים למוצא פיו. הבכור שבוורדים, דידי, הוא לא סטארטאפיסט אלא "מייקר": אוסף גרוטאות מהרחוב ובונה מהן מכונות משוגעות ומשגעות. אין בהן שום תועלת מעשית, יש לציין, והן לא יניבו לו שקל.
 
שניהם פרצו את גבולות היצירתיות, שניהם זכו להכרה בינלאומית, ושניהם לא מתרגשים מעצמם יותר מדי. אז מה סוד השיגעון? "קוראים לזה Genetic disorder, תקלה גנטית", מנסה יוסי לענות על שאלתי. "אני חושב שזה שילוב של גורמים. להרבה אנשים יש גנטיקה ויש נתונים מולדים, והשאלה היא אם הסביבה, החברה והמשפחה מעודדות את זה, מרסנות את זה או מדכאות את זה".

לאחים ורדי בהחלט הייתה סביבה תומכת. אביהם משה היה איש יצירתי ובעל ידי זהב שידע לתקן הכול, ואמם שרה עודדה ודחפה, קנתה המון ספרים, ובעיקר לא הפריעה כשדידי החליט יום אחד לבנות רדיו מרכיבים שליקט ואסף. יוסי הלך אחרי אחיו הבכור: הוא פיתח חיבה עזה לאלקטרוניקה, וזו תורגמה בהמשך לדוקטורט בחקר ביצועים בטכניון ולקריירה עסקית ארוכה שנמשכת גם היום, כיזם וכמשקיע בתחום ההיי־טק.

אנחנו נפגשים לרגל יום הולדתו השמונים של דידי, שקיבל זה עתה מתנה מיוחדת לציון שלושים שנות יצירה – פתיחת התערוכה "מכונות וחיוכים" במוזיאון המדע על שם בלומפילד בירושלים. ברטרוספקטיבה כלולים עשרות מוצגים פעילים ומחייכים, פרי עמלו של דידי במשך השנים: מכונה שמסובבת צלחות סיניות ללא הפסקה, יו־יו ענקי, מכונת כדורים, אופניים מנגנים, אופניים הולכים, מכונת בועות סבון עצומה ועוד. המוצגים כולם עשויים מחומרים פשוטים, זמינים וממוחזרים, ומאחורי כל אחד מהם עומד עיקרון מדעי שמונגש לילדים בדרך חווייתית ומעלת חיוך.

"אסכם לך את כל הסיפור הזה במשפט אחד", אומר דידי. "יוסי אחי עושה סטארטאפים שמולידים מיליונים, ואני עושה סטארטאפים שלא מכניסים גרוש. העיקר ששנינו נהנים ממה שאנחנו עושים, וששנינו החברים הכי טובים. וכן, את בהחלט יכולה לכתוב ששנינו משוגעים, קצת".

דידי (ידידיה) ורדי גדל בפתח־תקווה. כשנולד אחיו יוסי, היום בן 73, המשפחה כבר גרה בתל־אביב. אביהם משה עבד במפעל "ברזלית" בפתח־תקווה, ושימש במקביל כמחסנאי הנשק הראשי של ההגנה. מפעל הברזל היה מקום טוב להסתרת נשק, כי גלאי המתכות של הבריטים צפצפו ממילא בכל רחבי המפעל: איש לא היה יכול למצוא כך את המצבור המוחבא. האם שרה עבדה כתופרת. וכשעברו לתל־אביב פתחו ההורים ברחוב שינקין מסעדה שהגישה אוכל יהודי־אשכנזי מסורתי.

גם בתחום הזה עבר משהו בירושה גנטית וסביבתית לאחים ורדי: שניהם אוהבים לאכול, ולשניהם חיבה מוגזמת לאוכל יהודי. כבכל שנה, גם השנה הסבו הוורדים לליל הסדר בצוותא. הפעם הגיעו יוסי ורעייתו תלמה לביתם של דידי ודרורה. הם אמנם יכולים להרשות לעצמם להסב בכל בית מלון או אצל כל שף פרטי שיחפצו, אבל איש לא יוותר על הגפילטע פיש והרגל הקרושה של דרורה. יוסי ממונה על קניית הכבד הקצוץ ("גדלנו על זה, אמא שלנו ידעה להכין כבד קצוץ מכל דבר, אפילו מלחם") ועל "בקרת האיכות": הרבה לפני שפותחים את ההגדה הוא טועם מכל הסירים ומוודא שהטעם המסורתי נשמר.

הקשר האמיץ בין האחים קיבל חיזוק מאותה מסעדה: בזמן שהוריהם היו עסוקים בשירות הלקוחות, דידי הבכור לקח פיקוד על אחיו הצעיר, דאג לו, הביא אוכל למטפלת שטיפלה בו, ופעמים רבות היה אחראי להשכיב אותו לישון.

אבל גם מעבר לטיפול הפיזי, דידי היה מודל לחיקוי בשביל יוסי. "כבר בגיל צעיר הייתה לו השפעה גדולה עליי", מספר יוסי. "רוב ילדותי הייתי נגרר אחריו ברחבי תל־אביב, מחקה אותו ולומד ממנו. הוא היה מנוי למגזינים טכנולוגיים והיה יושב וקרא אותם בדבקות, לומד איך לבנות כל מיני דברים. אני הייתי מחטט בחפצים שלו וסופג מהם את האווירה הטכנולוגית".

כבר כשהיו ילדים קטנים, הבחינה אמא ורדי בין שני הבנים: "לדידי יש תבונת ידיים, הוא יהיה בעל מקצוע ובטוח יצליח, לא נצטרך לדאוג לו בחיים", נהגה לומר. ליוסי היא דווקא כן דאגה. "יוסי הוא בעיה, הוא פייגלע (רחפן), הוא לא יודע מהחיים שלו כלום, רק לקרוא ספרים. ליוסי באמת צריך לדאוג".

בעוד יוסי הרחפן נשלח לגימנסיה, דידי בעל ידי הזהב נשלח לבית הספר המקצועי "מקס פיין". אחרי שהשתחרר מהצבא עבד כטכנאי מכונות, כמנהל עבודה וכקבלן עצמאי, ואחר כך הקים חנות לכלי עבודה. יוסי למד בטכניון, היה ממייסדי ענף הטכנולוגיה העילית בארץ, וכבר בגיל 27 מונה למנכ"ל משרד הפיתוח בממשלת ישראל.

אחרי שנים במגזר הציבורי חזר לעולם ההיי־טק, וב־1998 פרץ לתודעה, כאשר מכר את חברת מיראביליס. העסקה בין AOL האמריקנית ובין יוסי ורדי, המשקיע העיקרי בחברה שהקים אחד משלושת ילדיו עם כמה חברים, שינתה את פני תעשיית ההיי־טק הישראלית. מאז הוא לא עוצר לרגע: בשנה שעברה נבחר על ידי המגזין Wired לאחד מעשרת האנשים המשפיעים בתעשיית הדיגיטל באירופה.

לצד הקריירה הבוהקת של אחיו, גם דידי ורדי הוכיח כושר המצאה. כשהיה בן חמישים החל לייצר מכונות מופלאות העשויות מהגרוטאות שהוא מוצא - חלקי אופניים, גלגלי שיניים, צינורות מים וביוב, שרשראות ועוד. עד היום הוא מסייר ברחובות, מחפש פריטים מעניינים ואוסף את השלל לרכב.

כמעט מאחורי כל מכונה שדידי יוצר, עומד עיקרון מדעי כלשהו שברצונו להנגיש לילדים. הוא מרכיב כל מכשיר בעצמו, וגם כותב את ההסבר המדעי שמאחוריו. אחד הדגמים המרשימים הוא חשבונייה בינארית שבנה במשך שנתיים וחצי; דגם אחר הוא מכונה לגלילת נייר טואלט שמדגימה שלושים תופעות פיזיקליות ומופעלת בכוח הכבידה.

איזה מכשיר אתה אוהב במיוחד?

"כולם היו בניי. במבט לאחור אחרי שלושים שנה, הגעתי למסקנה שהדגמים שאני הכי אוהב הם אלה שהילדים אוהבים. אני לא מלמד את הילדים - שהמורים שלהם ילמדו אותם. אני רק רוצה להנגיש להם מדע וטכנולוגיה ולעורר אצלם סקרנות".

ואיזו מכונה אהובה במיוחד על הילדים?

"הם אוהבים את הדגמים שיש בהם אקשן, דגמים שקורה בהם משהו. הם לא אוהבים דגמים לימודיים".

תהליך העבודה שלו מתחיל בדף משבצות פשוט: הוא מצייר ומשרבט את הדגם, "איך שאני חושב שהוא ייראה, וגם את המידות שלו. הכי חשוב לבדוק שהוא יצליח לצאת מדלת הסדנה. ואז אני מתחיל לבנות, תוך כדי ניסוי וטעייה. אם זה לא מוצלח אני מזיז בצד אחד, מסדר מצד שני".

לקראת אחד מאירועי "כינרנט", כנס יזמים שיוסי מארגן מדי שנה סמוך לכנרת, בנה דידי משגר מיוחד שיורה בקבוקי קולה לגובה של חמישים מטר. שליש מהבקבוק הוא ממלא במים, ובאמצעות משאבת אופניים הוא דוחס לבקבוק אוויר בלחץ גבוה. כשמשתחרר הלחץ, הבקבוק נורה לגובה. "הצגתי את המתקן הזה בכנס, ושלושה ימים ילדים ומבוגרים לא עזבו אותו. זו הנאה גדולה לראות אנשים נהנים מהיצירות שלך".

הסטודיו של דידי, דירת קרקע בבניין מגוריו, מוקדש כולו לתחביב. זהו גן עדן לחובבי ג'אנק: מעבדים ישנים של מחשבים, אופניים מפורקים, צינורות מכל חומר וגודל, ואוסף של כלי עבודה – מברגים, מקדחות, מסמרים ומה לא. כרזה התלויה על הקיר מצטטת את תומס אדיסון: "כדי להמציא יש צורך בדמיון פורה ובערמת ג'אנק". לידה, כרזה המצטטת את דרורה ורדי: "כדי לבנות מכונות טיפשיות דרושים אנשים מוכשרים עם הרבה זמן פנוי".
 

זמן פנוי לא קל להשיג, אבל מעבר לזה, מדובר בתחביב יקר?

"את רוב החומרים יש לי, ואם צריך אני הולך וקונה - פרופילים של ברזל, מנועים, ברגים. אני קונה ודרורה כותבת את הצ'ק. אצלנו כל אחד מהילדים קיבל את החלק שלו בסידור ראשוני לחיים, וזה החלק של רון, שנפל בלבנון".

בביתם של דידי ודרורה ורדי בראשון־לציון משקיפה עלינו מן הקיר תמונתו של הבן, שנפל ב־1984 והוא רק בן עשרים. התשוקה ליצור מכונות משוגעות תמיד הייתה בלבו של האב, אבל היא התפרצה רק לאחר מותו של רון. כבר בימי השבעה חיפש דידי דרך מקורית להנציח את בנו, שהיה נגוע גם הוא בחיידק של הוורדים, והספיק בחייו הקצרים לגלות כישורים של יזם. אביו החליט להקים לזכרו מרכז שבו יוצגו דגמים המסבירים לילדים את עקרונות המדע בדרך פשוטה ויצירתית.

"שאלתי את דרורה: לא מעניין אותך איך המנעול עובד, איך דברים פועלים?" מספר דידי. דרורה לא הביעה התפעלות, וגם יוסי היה סקפטי בנוגע ליכולת של איש אחד להרים תצוגה שלמה. אבל דידי לא ויתר. "אעשה מה שאני יכול בכוחות עצמי", אמר - ועשה. תקופה ארוכה הוא אסף גרוטאות מהרחוב, שיפץ והרכיב. הוא גם קנה ספרי פיזיקה ברמת בית ספר תיכון, למד וקיבל השראה. מקורות אחרים להשראה היו במוזיאונים למדע בארץ ובחו"ל שבהם שוטט. לבסוף הצליח להקים 25 דגמים ראשוניים.

לצורך התצוגה הוקצו לו מאה מטרים רבועים בבית הספר "חביב" בראשון־לציון, בית הספר שרון למד בו ודרורה עבדה בו כמורה שנים רבות. עם השנים גדל האוסף הזה ללא פחות מ־250 דגמים. חלקם מוצגים כיום באופן קבוע ב"מרכז רון ורדי לטיפוח ילדים מחוננים" בראשון־לציון, אחרים פזורים במוזיאונים למדע ברחבי הארץ, וחלק מהדגמים משמשים כתערוכה שנודדת בין בתי ספר, חינם לכל דורש.

דידי חגג את יום הולדתו ב־1 באפריל. כמה לא מפתיע שהאיש המצחיק וחובב ההומור נולד בדיוק בתאריך הזה. דרורה חוגגת את יום הולדתה בימים אלה, וב־11 במאי חל יום ההולדת של רון, שנולד לפני 51 שנה. "זאת תקופת ימי ההולדת. אנחנו כבר חוגגים שמונים, והוא נותר בן עשרים", אומרת דרורה בעצב.

ההורים מספרים על ילד מחונן, בעל דמיון ומעוף, שבכיתה ד' כבר הגיש עבודה רחבת היקף על חקר המימן. הוא למד בחוגים לנוער שוחר מדע, הקים במו ידיו תחנת רדיו חובבים ומעבדת צילום, והרכיב מכשירי אלקטרוניקה. בגיל 16, במקביל להדרכה בתנועת הצופים, פתח מעבדה לתיקון משחקים אלקטרוניים. הוא גידל זקן כדי להיראות בוגר בפני לקוחותיו, שספק אם היו מפקידים את המכשירים שלהם אצל נער צעיר.

כדי להספיק את כל הדברים הללו שלח רון, אז תלמיד כיתה י"א, "מכתב התפטרות" למנהל הגימנסיה שבה למד, והחל ללמוד כימיה במכון ויצמן. עבר קצת זמן עד שהוריו קלטו שהוא לא הולך בבוקר לתיכון כמו כל נער בן גילו. כשהבינו זאת, כפולנים גאים הם התייצבו אצל מנהל הגימנסיה ותהו "מה לעשות עם הילד". המנהל המליץ לשלוח את הילד לפסיכולוגית העירונית, וקבע להם תור להתייעצות משפחתית. כולם, כולל אביה של דרורה שהתגורר סמוך אליהם באותה תקופה, התייצבו בזמן למפגש. רק רון לא הגיע. "השלמנו עם זה, לא דאגנו", אומר דידי. "ידענו שהוא ילד מוכשר שיסתדר גם בלי תיכון".

דרורה, שהייתה מורה לעברית במשך שנים, החליטה בשלב מסוים לפרוש ולגדל בבית את התאומים, הצעירים בארבעת ילדיה. "זהו, יש לי כבר כיתה פרטית בבית", אמרה. אחרי נפילתו של רון, היא חזרה לעבודה בהתנדבות. היום היא מלמדת בעיקר תלמידים ממשפחות של עולי אתיופיה.

היא מעידה על עצמה שבמשך תקופה ארוכה לא עיכלה את האובדן. "לפני העבודה בבית הספר הייתי הולכת קודם כול לבית העלמין, אבל עם הזמן חדלתי מהמנהג הזה. הייתה גם תקופה שהלכתי לבקר בני משפחות שכולות מחטיבת גבעתי. העולם חרב אצלם, הם לא מתאוששים. כואב מאוד לראות את זה".

דידי: "החלטנו בשבעה שיש בשביל מי לחיות, שצריך להמשיך הלאה ושאנחנו חזקים. אנחנו חיים יפה וטוב, אנחנו מבלים וצוחקים, ושגרת החיים שלנו נורמלית. אנחנו לא עם הראש למטה, אבל יש צל שמלווה אותנו תמיד. זהו זה".

"לרון היה בהחלט ממה שאת מכנה 'השיגעון הוורדי'", מוסיף יוסי. "הוא היה יזם מגיל צעיר, והייתה לו לא רק יכולת טכנית, אלא גם תודעה חברתית מפותחת. אני בטוח שאם הוא היה איתנו כאן, הוא היה מגיע רחוק, מאוד רחוק. זה כואב גם שלושים שנה אחרי. אין עצב במשפחה שלנו, ולשמחתי דידי ודרורה בחרו בחיים, אבל תמיד יישאר הזיכרון של רון".

הפגישה השנייה עם הוורדים מתקיימת בפתיחת התערוכה של דידי במוזיאון המדע בירושלים, ביום הולדתו. לא הספקתי לערוך היכרות אישית עם כל בני המשפחה שטרחו והגיעו לכאן בערב החג, אבל התרשמתי ממספר השפמים שבשטח - מחווה למשה ורדי, אבי השושלת, שהיה משופם בעצמו.

יוסי, שנחת אך לפני שעות מנסיעת עבודה לסין, משוטט במוזיאון המדע כבביתו. הוא אוהב את המוסד הזה, שלדבריו מעודד סקרנות ויצירתיות. "זה מקום שמנגיש מדע לכלל האוכלוסייה, גם לאלו שמדע לא תמיד נמצא בראש סדר העדיפויות שלהם", הוא אומר. "מגיעים לכאן חרדים, ערבים, דתיים וחילונים, וכולם נחשפים לעושר הזה".

כעת הוא נהנה לראות כאן את היצירות המחכימות של אחיו הבכור. "יש בו ניצוץ של גאונות, קסם והומור", אומר יוסי. "הוא קורא לעצמו אספן של ג'אנק, ואני בהחלט חולק עליו וחושב שהוא אמן. עובדה: היצירות שלו הוצגו במוזיאונים בארץ, ודגמים מסוימים גם בחו"ל. מה שאני אוהב בעבודות שלו זה את הפן האסתטי ואת ההומור".

בכלל, חוש ההומור הוא חלק מהשיגעון של הוורדים, שלא מהססים לצחוק גם על עצמם. אנשי היי־טק בכנסים בכל רחבי העולם מחכים לרגע שבו היזם המשלומפר מישראל יעלה לבמה ויתחיל כבר במופע הסטנד־אפ שלו. "אני צוחק על כל העולם, וגם אני כלול בכל העולם", אומר יוסי. "הדבר הכי גרוע שאנשים יכולים לעשות לעצמם זה לקחת את עצמם ברצינות. לכולנו יש יתרונות וחסרונות. אני משועשע מהסתכלות על אחרים, אני משועשע מהסתכלות על עצמי, ואני חולק את זה עם האנשים. זה לא גורם להם לזלזול או לחוסר הערכה. אולי ההפך".

יוסי ורדי הוא "קרן הון־סיכון של איש אחד": לבדו, בלי מזכירה ועם יומן בכתב יד, הוא מחזיק בכשלושים השקעות פעילות. בכל יום מגיעות אל תיבת הדוא"ל שלו שלוש או ארבע פניות מסטארטאפיסטים בתחילת הדרך, ולכולם תקווה אחת – "ורדי, תעשה לי אקזיט". אחוז קטן מאוד מהפונים אליו זוכים לפגישה, בעיקר בזכות המלצה אישית של מי ממכריו בעולם העסקים. "הבעיה העיקרית שלי היא להגיד לאנשים 'לא' ושהם לא ייפגעו מכך", הוא אומר.
 

אתה בן 73, עשית מספיק כסף כדי לפרנס גם את ניניך ברווחה, אז למה אתה עדיין עובד?

"אני לא עובד, אני משתעשע. באופן עקרוני אני כמעט לא עושה דברים שאני לא נהנה מהם. אחד הדברים שאני בהחלט נהנה מהם הוא להוציא את בשורת ההיי־טק הישראלי לעולם הרחב, דבר שאני עושה משנת 1977. אני עוסק בפרופגנדה חסרת בושה למדינת ישראל, ונהנה מזה. אני גם נהנה לחלוק את התובנות שלי על עידוד חדשנות, יצירתיות ויזמות. הרבה אנשים מבקשים ממני לדבר על זה, וזה גורם לי סיפוק".

איך מעודדים חדשנות ויצירתיות אצל ילדים?

"צריך לעודד את הסקרנות, ולתת להם חופש פעולה ונגישות לדברים הטכנולוגיים. הטכנולוגיה היא איום במקומות מסוימים, אבל היא גם ברכה. הדרך להתמודד איתה היא לא להגיד שיש בה סכנה ולאסור להתקרב אליה, אלא לחנך להשתמש בצד הטוב ולהפיק את הדברים הטובים".

כשאני מפנה לדידי את אותה השאלה, הוא מצטנע. "אני אישית אוטודידקט, קשה לי לתת עצות על עידוד יצירתיות. אבל אני נהנה לראות את ההצלחה של הילדים המחוננים שאנחנו מלווים. אנחנו פוגשים אותם במרכז בראשון־לציון כשהם קטנים, ושנים אחר כך הם ניגשים אליי ואל דרורה בכל מיני כנסי היי־טק, מציגים את עצמם, וממלאים אותנו גאווה ואושר. אני חושב שבסופו של דבר הכול קשור לחשיפה של הילדים למדע וטכנולוגיה".

ההצלחה שינתה את יוסי?

"חד־משמעית, ההצלחה לא שינתה אותו או את תלמה. יוסי היה אדם מבוסס עוד לפני ICQ, ונכון שהעסקה הזאת הביאה לו רווחה כלכלית, אבל שניהם נשארו אותם אנשים".

אחד הטלפונים הראשונים שיוסי הרים אחרי המכירה הגדולה היה לדידי. "היינו כבר בתוך התהליך, ידענו שיש לו פגישות מכריעות", מספר דידי. "כאב לי מאוד שאמא נפטרה זמן קצר לפני כן ולא זכתה לראות את זה".

אז גם עשה יוסי מחווה מרגשת, שהביאה את דידי ודרורה לדמעות. "יוסי אמר: 'תלמה ואני הגענו למסקנה שאם אמא הייתה בחיים, היא הייתה אומרת - יוסינק'ה, תן קצת לדידי ממה שהרווחת'. אז הוא ויתר בשבילנו על כל החלק שלו בירושה, וזו הייתה ירושה לא קטנה".

העובדה שאחיך התעשר כל כך בן לילה השפיעה על מערכת היחסים ביניכם? כסף, כידוע, יכול לפגוע אפילו בקשר משפחתי קרוב.

"לדרורה ולי יש תכונה משותפת: אנחנו לא קנאים. אף פעם לא שאלתי מישהו כמה הוא מרוויח, למרות שהישראלים שואלים בלי בושה. מה שאני רוצה, יש לי. אנחנו גם אנשים נדיבים שמצליחים לתרום ולתת לקהילה".

אנשים מבקשים להגיע דרכך אל יוסי?

"למדתי כבר לא להטריד אותו בזה. מה שכן, אם יש הרצאה שלו ואני נוכח באולם, תמיד אני מקבל אחר כך קומפלימנטים. חושבים שאני הוא".

דידי, שלא השלים אפילו תואר ראשון, בילה את הקיץ שעבר כאורח כבוד במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) השוכן בבוסטון. שם, במעבדה למחשוב וחומרים, הוא לימד סטודנטים לתואר שני איך לתת ליצירתיות שלהם לפרוץ גבולות. "זו הייתה חוויה של פעם בחיים. ניסיתי לעזור לסטודנטים ליצור פרויקטים, ומצאתי שם צעירים יצירתיים ומוכשרים שאין להם מושג בעבודת כפיים. הם לא יודעים איך מכופפים ברזל או איך משתמשים בנייר זכוכית. הם לא ידעו אפילו מה זה".

דידי, לעומתם, גם בגיל שמונים לא מפסיק לשייף, לקדוח, להדביק ולהרכיב את כל החומרים שיש ברשותו. לצורך הקמת התערוכה במוזיאון המדע בירושלים הוא בילה שעות רבות בנסיעות מראשון־לציון לעיר הבירה, העמיד בעצמו את המוצגים, סידר, ניקה והתרוצץ כמו בחור בן עשרים. רק הברכיים, שהתקשו להתרומם מההתכופפויות הרבות, העידו שהוא לא באמת ילד.

יוסי, מה סוד החברות בינך ובין דידי?

"אנחנו פשוט חברים טובים שאוהבים ומעריכים זה את זה, ואנחנו משתדלים לשתף פעולה איפה שאנחנו יכולים. גם הנשים מסתדרות מצוין, וגם הילדים. זו ברכה גדולה".

מה אתה מאחל לאחיך ליום הולדתו השמונים?

"אני מאחל לו שיישאר ילד. שלא יתבגר, ושישמור על היצירתיות והסקרנות שלו. יש בו תום מקסים, שאני מקווה שלעולם לא יעבור לו. אני מאמין שהוא יבנה עוד הרבה מכונות חכמות וחסרות תועלת".

דידי, מה אתה מאחל לעצמך?
  
"ביום ההולדת ה־75 שלי, הילדים הנפיקו לנו כרטיסי ביקור. על שלי הם כתבו: 'ידידיה ורדי, ילד מדופלם'. על של דרורה הם כתבו: 'מבוגרת אחראית'. ככה שזה מתאזן: יש מישהו אחראי ויש מישהו מדופלם. כמו שיוסי איחל לי, גם אני מאחל לעצמי להישאר ילד עוד הרבה שנים ולא להפסיק ליצור".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...