עבדים הם: הסבל של מהגרי העבודה החוקיים
הלנת שכר, תשלומי עתק למתווכים ומניעת חופשה וטיפול רפואי – אלו הן חלק מעשרות התלונות שמגיעות מדי יום אל מרכזי הסיוע. מדינת ישראל מנפקת עשרות אלפי אשרות למהגרי עבודה חוקיים אך לא תמיד יודעת לשמור על זכויותיהם הבסיסיות
יום ראשון, 9:30 בבוקר, משרדי 'קו לעובד' בתל-אביב. בעוד כמחצית השעה תחל פה קבלת הקהל, אך בחדר כבר יושבים לא מעט עובדים זרים, אוחזים טפסים בידיהם. חלקם יושבים בשקט, אחרים מנהלים שיחה ערה. הכיסאות בתפוסה מלאה. גם המדרגות שמחוץ למשרד מתפקדות כחדר המתנה מאולתר. העובדים מתיישבים עליהן, מחכים שמספרם יוכרז והם יוזמנו פנימה."הגנה על זכויות העובדים המקופחים ביותר במשק הישראלי", זוהי מטרתה המוצהרת של עמותת 'קו לעובד' . יום ראשון מוקדש כאן לעובדי הסיעוד. רבים מהם הגיעו כדי שאנשי העמותה יסייעו להם לחשב את זכויותיהם. אחרים באים כי המעסיקים מסרבים לשלם להם. ויש גם מקרים קשים יותר.
"רק הבוקר הגיעה לכאן מישהי שאמרה שנאנסה על ידי הבן של המטופלת שלה", מספרת לי בשקט אחת המתנדבות. אנשי העמותה בוחנים את הפניות. לעתים יכתבו מכתב למעסיקים, לעתים לחברות כוח האדם, ובמקרים מסוימים יַפנו את העובדים לעורכי דין חיצוניים לצורך תביעה משפטית.
ג'ניפר (שם בדוי), 29, הגיעה לכאן לפני ארבע שנים. בפיליפינים היא למדה סיעוד. כשהאישה שטיפלה בה בישראל נפטרה, עברה לעבוד אצל אישה אחרת. "אני עובדת שם כבר חודשיים ולא קיבלתי שום משכורת", היא אומרת. "הבן של ה'סבתא' אומר שאין לו כסף לתת לי. אמרתי לו שכמו שאני לקחתי אחריות על אמו, כעת תורו לקחת אחריות על התשלום.
"בדרך כלל ישראלים לא עושים בעיות עם תשלום המשכורת", ממשיכה ג'ניפר. "לפעמים הם לא משלמים את הזכויות הסוציאליות, אבל מעסיק שמחליט פשוט לא לשלם – זה דבר די נדיר. חמש עובדות כבר התחלפו בבית הזה. עובד הסיעוד הנפאלי של השכן אמר לי שכך זה תמיד, ואני לא הראשונה שהבן טוען שאין לו כסף לשלם לה".
בחדר המדרגות אני פוגשת את ברנדון. הוא בן 34, והגיע לכאן כדי להתלוות לחברתו. לפני שנה הגיע לעמותה כדי לבדוק האם משלמים לו כדין, והתברר לו שמעסיקיו הקודמים חייבים לו עשרת אלפים שקלים. בסופו של דבר כמעט כל החוב הוחזר לו. על כמה מאות שקלים שמעסיקיו התעקשו שלא לשלם הוא החליט לוותר. בעמותה אמרו לו שיהיה קשה להגיש תביעה על סכום כזה.
כעת באה חברתו להתייעץ עם אנשי 'קו לעובד'. היא נשלחה לסעוד אישה מבוגרת, אלא שבמהרה הסתבר לה שמצופה ממנה לטפל גם בבעלה של האישה ולבצע גם עבודות ניקיון ובישול. "לא רק זה", מוסיף ברנדון, "ליד ההורים גרה הבת שלהם. היא מגיעה מדי יום להוריה עם ילדיה, אוכלת שם את ארוחותיה ומשאירה שם כביסה". מעובדת שאמורה הייתה לסעוד את האם הפכה חברתו של ברנדון לעובדת משק ותחזוקה של כמה נפשות.
"כשהגעתי לפה חשבתי שאני רק מטפל סיעודי", אומר ברנדון, "אבל אז הבנתי שמטפל אחראי לא רק על המטופל שלו אלא גם על ניקיון הבית והבישול. יש לי חבר שעובד כמטפל בערב הסעודית. שם ההגדרה היא 'עובד משק בית'. מעבידים אותם קשה, אבל לפחות ההגדרה מתאימה". ברנדון אומר את הדברים בחיוך, אבל המילים הללו מסכמות את אחת הבעיות המרכזיות בתחום הסיעוד.
"עובדת סיעוד היא לא משרתת", אומרת אמביקה, עובדת סיעוד נפאלית, שבזכות הוותק שלה והיכרותה עם המערכת מהווה כתובת לעובדות אחרות הזקוקות לסיוע. "אנשים מרגישים שאם הם משלמים יש להם משרתת בבית. הם שוכחים שתפקידה של עובדת הסיעוד הוא לסייע למטופל ולשמור על בריאותו".
לאמביקה אני מתוודעת במקרה, כשהיא נכנסת בבהילות אל המשרד. היא הגיעה ללוות עובדת סיעוד שהתמוטטה נפשית. העובדת נסערת מאוד. את הפרטים מספקת לי אמביקה. מתברר שהעובדת סעדה במשך שנה אישה מבוגרת מאוד, חולת אלצהיימר. האישה הטילה עליה הגבלות שונות שנבעו כנראה ממצבה הנפשי. הבעיה הייתה שגם בתה של אותה אישה רדתה בעובדת ללא הפוגה.
הבת התקינה מצלמה מתחת למיטתה של העובדת. כשהעובדת גילתה זאת במהלך ניקיון, נאמר לה שהדבר נעשה כדי לוודא שהיא אינה גונבת, אינה 'נעלמת' ואינה מכניסה גברים לחדרה. הורשה לה לאכול רק משאריות המזון של האישה שסעדה. מעבר לצעקות שספגה וליחס משפיל, היא לא קיבלה חופשות וזכויות סוציאליות. בתה של האישה איימה עליה שאם תספר או תתלונן יבטלו לה את האשרה והיא תלך לכלא. העובדת ניסתה לפנות לחברת כוח האדם, אך שם טענו שאין ביכולתם לעשות דבר.
לפני כמה ימים, לאחר שהעובדת התמוטטה נפשית, הורתה לה הבת לעזוב את הבית עד הערב, אחרת חפציה ייזרקו לרחוב. עובדות אחרות שראו אותה מסתובבת במצב מעורער, פנו לאמביקה. אמביקה הזמינה אמבולנס, ואותה עובדת נלקחה לבית החולים. כעת היא אמורה לחזור לנפאל. אמביקה הגיעה איתה למשרדי 'קו לעובד' כדי לבחון את נושא כספי הפיצויים ולבדוק האם היא זכאית לסיוע בריאותי ונפשי.
סיפוריהם של עובדי הסיעוד שאני פוגשת מורכבים מקווים דומים. אלו מביניהם שרכשו השכלה כלשהי למדו סיעוד, בעיקר משום שמדובר במקצוע שמאפשר להתפרנס במדינות אחרות. בני משפחתם עובדים בשדות תירס ואורז, מתפרנסים בדלות. רבים מהם הותירו ילדים ובני זוג מאחור. מדי חודש הם שולחים כסף למשפחתם.
מעבר לסיוע בקיום הבסיסי, כמעט לכולם מטרה אחת: לחסוך כסף עבור לימודים גבוהים לילדיהם או לאחיהם, כדי שאלו יוכלו לרכוש השכלה נאותה. במובן מסוים זהו דור ההקרבה – דור שנע ונד בעולם כדי לגאול את ילדיו מעתיד דומה.
לעתים נדמה שהעובדים הזרים היו מאז ומעולם חלק מהנוף הישראלי, אבל המציאות שונה במקצת. כדי להבין את הרקע להגעתם, צריך לחזור כמעט שלושים שנה אחורה לדצמבר 1987, לתחילת האינתיפאדה הראשונה. עד אז, למעלה מ-100 אלף עובדים פלשתינים חצו מדי יום את הקו הירוק לעבר מקומות עבודתם בישראל.
שיעור האבטלה של הפלשתינים ביש"ע עמד אז על למטה מ-5%. הפועלים הפלשתינים נחשבו כוח עבודה זול, וביניהם לבין מדינת ישראל התקיימה סוג של תלות כלכלית הדדית.
האינתיפאדה הראשונה טרפה את הקלפים. בשל החשש מפיגועי טרור הוטל סגר ביטחוני, וכניסת עובדים פלשתינים לישראל הוגבלה. בקרב האוכלוסייה הפלשתינית הופצו כרוזים שקראו לפועלים פלשתינים להיעדר מעבודתם ו"לשתק את פס הייצור הישראלי", קריאה שככל הנראה נענתה רק בחלקה. השילוב בין הסגר להתקוממות העממית גרם לפגיעה קשה בענפי החקלאות והבנייה במדינת ישראל. על רקע זה החלו גורמים שונים בענפים הללו להפעיל לחצים על הממשלה ועל שר העבודה והרווחה דאז, משה קצב.
בינואר 1998 התקיימה ישיבת מליאה בכנסת בנושא "היעדרות פועלים מהשטחים וייבוא פועלים מחוץ לארץ". הדוברים מהאגף השמאלי של המפה הפוליטית התנגדו לייבוא העובדים הזרים, בעוד שנציגי הימין עודדו את הבאתם. אחד הדוברים הבולטים שחשש מההשפעות הכלכליות-חברתיות של הגעת העובדים הזרים והתנגד מאוד להבאתם, היה ח"כ חיים רמון, מהמערך: "מה המשמעות של העסקת עובדים זרים?" שאל רמון. "מביאים עובד מארץ זרה, שרמת החיים בה נמוכה משלנו, ומציעים לו שכר גבוה במעט מזה המקובל בארצו. בכך אנחנו מייבאים הלכה למעשה את רמת החיים הנמוכה שלו. מה אתם חושבים? שבשבת בבוקר הם ילכו ל'שבת תרבות' ולפנות ערב להרצאה במועדון? הם יסתובבו ברחובות, הם ישתכרו, הם ייטפלו למי שצריך להיטפל, ואחרי כמה שנים נצטרך להקים כיתות וללמד את ילדיהם בבתי ספר. הפתרון לבעיית העסקת העובדים הערבים מהשטחים הוא אחד: חזרה למה שהיינו. מדינה המבוססת על כוח עבודה שלה. ואם אין לנו כוח אדם מספיק, יש להשקיע בטכנולוגיות. זה הפתרון".
חבר הכנסת מטעם מפ"ם, יאיר צבן, מנה סיבות רבות נגד הבאתם של העובדים הזרים. בין היתר הוא טען כי העובדים הזרים יורידו את השכר הכללי במשק ויגרמו לפיגור טכנולוגי, והדגיש כי העם בישראל צריך לחזור לעבודה יצרנית כחלק מ"הפיכת הפירמידה" הציונית ולא ליצור תהליך הפוך. עוד טען צבן כי ייבוא עובדים זרים יוביל לייצוא כסף לחוץ לארץ, והביע חשש מפני היווצרות שכונות סלאמס של פועלים זרים, שיחייבו את המדינה להתמודד עם בניית מערכות חינוך, אספקת שירותים וכדומה.
מי שלחצו למען הבאת העובדים הזרים היו דווקא חברי הכנסת מהימין הפוליטי. כך למשל טען ח"כ אבנר שאקי מהמפד"ל כי אסור לפתח תלות בפועלים הפלשתינים בענפים חשובים כמו החקלאות, הבניין והתעשייה. "אסור למשק הישראלי להיות תלוי בעבודתם של פועלים אלה, שלמרבה הצער עוינים את המדינה ואינם רואים את עבודתם בה כדבר טבעי, אלא כאמצעי או כחלק מן המאבק הכולל במדינת ישראל", אמר.
לגבי הבאת העובדים הזרים אמר שאקי כי הדרך הנכונה לעשות זאת היא כפתרון ביניים, עד שפועלים יהודים ייקחו חלק בעבודות "שכיום משום מה בורחים מהן". "עד אז", קבע, "אין מנוס מלחפש פתרונים בפורטוגל, בתורכיה ובמדינות שכנות, בדרום לבנון, כדי שהשוט והאיום המופנים כלפינו מצד פועלים מיהודה, משומרון ומעזה, לא יפחידו אותנו עוד".
גם ח"כ גרשון שפט מהתחיה תמך בהבאת עובדים כהוראת שעה. "לא במסות ולא באופן קבוע, אלא בתנאי חירום", הדגיש שפט. "אני גם נמנה עם אלה שהם בעד עבודה עברית. בינתיים אני רואה עבודה עברית רק בסיסמאות ולא הלכה למעשה. אני לא רואה את ראשי הציבור, שנאבקים על עבודה עברית, יוצאים בעצמם לעבודה. זו הלכה ואין מורין כן. קל לבוא ולומר אנחנו רוצים עבודה עברית. עדיין לא ראיתי את הנואמים הגדולים האלה הולכים לעבוד בעצמם".
בסופו של דבר הלחץ עבד. אשרות כניסה והיתרי עבודה נופקו, ובמהלך השנים מספרם של העובדים הזרים גדל באופן משמעותי. מהפיליפינים, מתאילנד, מסין, מרומניה, מנפאל, מסרי-לנקה, מחבר המדינות, ממדינות מזרח אירופה, מהודו ועוד.
כיום מצויים בישראל כ-75 אלף עובדים זרים חוקיים. בנוסף לאלו ישנם כ- 15 אלף עובדים זרים לא חוקיים. לעתים מדובר בעובדים שנכנסו באופן חוקי ונשארו בישראל לאחר שאשרת העבודה שלהם פגה, לעתים מדובר במסתננים שנכנסו לישראל באופן לא חוקי, ולעתים אלו עובדים שנכנסו לישראל באשרת תייר ונותרו לעבוד בה. מספר העובדים הזרים לא כולל כמובן מסתננים ותיירים ללא אשרה בתוקף השוהים בישראל.
חזרה למשרדי 'קו לעובד'. כאמור, כל יום בשבוע מוקדש כאן לעובדים מתחום מסוים, הבאים למשרדי העמותה כדי להסתייע בקבלת זכויותיהם. בתחום החקלאות מקיימים אנשי העמותה גם ביקורי שטח, ונוסעים למקומות העבודה כדי לבדוק את מצבם של העובדים.
"מדובר בעובדים שגרים במקומות רחוקים ומבודדים", אומרת רוני ליבנה, דוברת העמותה. "הרבה פעמים הם לא מקבלים יום חופש סדיר, או שיום החופש שלהם לא תואם את זמני הפעילות שלנו, כך שהם לא יכולים להגיע. אנחנו נוסעים אליהם ולוקחים מהם מידע כדי להגיש תלונות למשרד הכלכלה. ברוב המוחץ של המקרים מתקבלות תלונות רבות".
בעזרתה של מתורגמנית דוברת תאית (השפה המדוברת בתאילנד) שוחחתי עם צ'אן (שם בדוי). צ'אן הוא עובד חקלאות תאילנדי באחד המושבים בדרום, העוסק בגידול עגבניות. הוא התפנה לדבר איתי באחת מהפסקות העבודה שלו. במושב שבו עובד צ'אן התאגדו הפועלים התאילנדים כדי להעלות את שכר העובדים. לאחר מאמצים ממושכים הועלה השכר מ-127 ש"ח ל- 140 ש"ח ליום עבודה (כ-17.5 ש"ח לשעה). גם לאחר ניכויים של עלות מקום מגורים, ביטוח רפואי ועוד, מדובר בשכר נמוך מהשכר המחויב בחוק.
לדברי צ'אן, עוד לפני שהחלו במשא ומתן עם המעסיקים על העלאת שכרם, הגיעו למושב מפקחים (ככל הנראה ממשרד הכלכלה) ששאלו אותם על תנאי העסקתם. לדבריו, רוב התאילנדים הצהירו כי הם עובדים בתנאים קשים וכי הם רוצים לעזוב את המושב. אבל למפקחים לא התלווה מתורגמן, וצ'אן סבור שהם כלל לא הבינו מה נאמר להם, כך שלמעשה הם שמעו רק את הצד של המעסיק. כך או כך, מאז הביקור הממשלתי לא השתנה דבר.
לשאלתי מדוע אינו עוזב משיב צ'אן כי חברות כוח האדם משתפות פעולה עם המעסיק, וללא עזרתן אי-אפשר לעבור לעבודה אחרת. בעמותה מסבירים לי שאף שבאופן פורמלי העובדים לא כבולים לחברות כוח האדם, קשיי השפה והריחוק הגיאוגרפי של מקומות העבודה יוצרים תלות, וללא עזרתן הסיכוי של עובד להחליף מעסיק קלוש מאוד.
צ'אן מספר על עבודות ריסוס שביצע ללא כל אמצעי מיגון. מעסיקו לא סיפק לו ולחבריו אמצעי הגנה, והם סבלו מפצעים בידיהם. "המעסיק לקח אותנו לרופא וקנה לנו משחה וזה עבר, אבל על יום הביקור אצל הרופא ועל היום למחרת לא קיבלנו שכר", הוא אומר. מאז רכשו העובדים בכספם כפפות פלסטיק שיגנו על ידיהם.
תלונות נוספות שהגישה לאחרונה עמותת 'קו לעובד' מוכיחות כי הפרת זכויות בסיסיות בקרב עובדי החקלאות אינה דבר נדיר. "נדיר מאוד למצוא מישהו שכן מקיים את חוקי העבודה", אומרים לי בעמותה.
התלונות, המוגשות למשרד הכלכלה ולרשות ההגירה והאוכלוסין, בהתאם לנושא התלונה, נסובות לרוב על המשכורת הנעה בין 16.5 ל-17.5 ש"ח לשעה, הלנת שכר, מניעת ימי חופשה, אי-מתן אמצעי מיגון לחומרי הדברה ואי-מתן טיפול רפואי. כך למשל נכתב באחת התלונות שהוגשו לאחרונה: "העובד נפל דרך חור בגג הלול מגובה של 20 מטר. המעסיק לא הסכים לקחת אותו לבית החולים, אלא נתן לו רק כמה ימים לנוח, ולאחר מכן דרש שיחזור לעבוד וישלים את השעות שהפסיד".
ומה קורה עם התלונות בסופו של דבר?
"יש בעיה גדולה של אכיפה", אומרת חני בן-ישראל, עורכת דין בעמותה. "יש תלונות שאנחנו יכולים לשלוח ולא לקבל תשובה אף פעם, או לקבל תשובה מנותקת מהמציאות. שלחנו תלונה לגבי מגורי עובדים תאילנדים במחסן ליד בור ביוב מצחין. התנאים זעקו לשמים, הן מבחינת הסכנה הבטיחותית והן מבחינת תנאי המחיה. בתשובה שקיבלנו מרשות ההגירה נכתב שהמפקחים היו שם ומצאו שתנאי המגורים תקינים. רק במיעוט של מקרים ננקטים צעדי אכיפה".
אי-אפשר להקל ראש בעניין הפרת הזכויות העקבית של העובדים הזרים. עם זאת, נושא אחד בוער באופן מיוחד בקרב כל עובדי הסיעוד הזרים שעמם נפגשתי. "תכתבי על זה, אולי הממשלה תעשה משהו", הם ביקשו. מדובר בנושא דמי התיווך. עובד סיעוד שמבקש להגיע לישראל נאלץ לשלם סכום כסף גדול. על פי סקר שערכו לאחרונה ב'קו לעובד' בקרב 835 מהגרי עבודה, הסכום, שהלך ותפח במהלך השנים, עומד היום על כ-8,000 דולר בממוצע.
מלודי בת ה-29 מהפיליפינים, שילמה 5,500 דולר דמי תיווך. "לוויתי את הכסף מהדודות שלי, עבדתי למעלה משנה כדי להחזיר את החוב", היא מספרת. אומן, בן 42, אב לשלושה ילדים, גם הוא פיליפיני, שילם 7,000 דולר שאותם גייס מקרובי משפחתו. "אני יודע שהיום הסכום כבר יותר גבוה – 8-8.5 אלף דולר", הוא אומר. ברנדון מספר ששילם 7,000 דולר כדי להגיע לכאן, "אבל אני מכיר מהגר עבודה הודי ששילם 12 אלף דולר".
על פי החלטת ממשלה משנת 2006, רק חברות כוח אדם בעלות רישיון רשאיות להביא לכאן מהגרי עבודה. לפי חוק שירות התעסוקה, על חברות כוח האדם נאסר לגבות או לבקש תשלוםה לצורך הגעה וקבלת אשרת עבודה בישראל. אולם הביקוש הרב להגירת עבודה לישראל גורם לחברות כוח האדם למצוא דרכים יצירתיות לעקוף את האיסור ולגבות סכומים אסטרונומיים ממבקשי עבודה המעוניינים לקבל אשרה בישראל.
כדי לעקוף את האיסור החוקי, התשלום מתבצע בכמה דרכים. לעתים דמי התיווך משולמים לחברות כוח האדם בארצות המוצא, ונציג ישראלי המבקר שם אחת לכמה חודשים אוסף את הכספים. לעתים הכספים משולמים לגורם מתווך שלישי, הנמצא בישראל. חלק מהעובדים שעמם שוחחתי סיפרו כי הם שילמו את הכסף לפיליפיני המתגורר בישראל. לרוב מדובר בעובד סיעוד שמעמדו שודרג. הוא אוסף את הכסף עבור חברת כוח האדם בישראל, ומקבל בתמורה עמלה זעומה או הסדרה של אשרת העבודה שלו. הכסף מתחלק בין הסוכנות בארץ לסוכנות בחו"ל, כך ששתיהן יוצאות נשכרות.
כל העניין מתבצע מתחת לשולחן, בתשלום 'שחור', ללא קבלה, כך שקשה מאוד לעקוב אחר הכסף. "אנחנו מעבירים את הכסף לפיליפינים, אבל ברור שהם קשורים לחברות בישראל", אומר לי אומן מהפילפינים. "הרבה פעמים מדובר בפיליפינים שנשואים לישראלים, שמשמשים כגורמים מתווכים".
המשמעות היא קשה: "עובדת סיעוד שרוצה לעבוד בישראל צריכה לגייס סכום של עשרות אלפי שקלים כדי שתוכל להגיע לכאן", מסבירה רוני ליבנה. "את הסכום הזה כמובן אין לה, ולכן היא ממשכנת את ביתה, מוכרת את רכושה, אוספת כסף ממשפחה ומחברים. כל סביבתה הקרובה נכנסת לחובות, וכולם מצפים ממנה להחזיר את הכסף. בשנים הראשונות לשהותה כאן היא עובדת רק בשביל להחזיר את החובות, כך שגם אם היא נמצאת במצב שמנצלים אותה היא לא תעזוב את מקום העבודה, אלא תשלים עם מצבה. זה מעמיק את הניצול של העובדות, ומנטרל את יכולת המיקוח שלהן לצאת ממצבים קשים".
משרדי הממשלה מודעים לבעיה ונראה שלעתים יש גם פתרונות. בתחום החקלאות לדוגמה, נחתם הסכם בילטראלי עם ממשלת תאילנד שלמעשה הוציא את חברות כוח האדם מהתמונה. רשות ההגירה בישראל עובדת באופן ישיר מול משרד העבודה התאילנדי. העובדים התאילנדים נבחרים על ידי הגרלה רנדומלית, כך שלא ניתן לקנות את המקום בתשלום. ההסכם בין המדינות הוריד באופן דרסטי את דמי התיווך בענף.
מעל כל השאלות הקשורות בנושא העובדים הזרים, מרחפת עובדה אחת: מדינת ישראל בוחרת להביא לכאן מדי שנה עשרות אלפי עובדים. היא מעניקה להם אשרות חוקיות. הם סועדים כאן זקנים וחולים, מזיעים באתרי הבנייה וקוטפים פלפלים בשדות מרוחקים. אלו הם הפועלים החלשים והפגיעים ביותר בשרשרת העבודה. לא תמיד הם סובלים מניצול דרמטי, לעתים מדובר בנורמות העסקה נחותות שהתקבעו בשוק העבודה. לצד הטיעון המוסרי-יהודי בדבר היחס לגר, כדאי לזכור כי העסקה לא הוגנת היא בעלת אפקט דומינו, וסופה לחלחל אל שכבות נוספות ותחומי עיסוק נוספים ולהשפיע לא רק על דמותה של החברה הישראלית, אלא על המשק הישראלי כולו.
מרשות ההגירה והאוכלוסין נמסר בתגובה: "מנהל אכיפה וזרים ברשות האוכלוסין מבצע פעולות אכיפה קבועות ושוטפות בכלל הענפים. בניגוד לטענות העולות בכתבה, קיימת רגישות גדולה וערנות לזכויות העובדים, לתנאי מגורים ולאופן ההעסקה בכלל. פעולות האכיפה נעשות בשוטף ובמבצעים מרוכזים, והיכן שנדרשים צעדים מנהליים הם בהחלט ננקטים.
"משרדי הממשלה ורשות האוכלוסין מודעים היטב לסוגיית דמי התיווך הגבוהים הנגבים מעובדים זרים, ופועלים למיגורה. ההחלטה החשובה ביותר למיגור התופעה, שאותה קיבלה הממשלה בשנת 2011 ושאת יישומה מובילה רשות האוכלוסין וההגירה, קבעה כי גיוס עובדים זרים בבניין ייעשה באמצעות הסכמים בין ממשלות ולא באופן פרטי. ההחלטה הועתקה לענפים האחרים, לרבות תחום הסיעוד. מטרת ההסכמים הבילטרליים היא לייצר מסגרת פיקוח ובקרה על גיוס עובדים זרים, הכנסתם לישראל וליוויים עד לסיום עבודתם בארץ. הליך הפיקוח אינו מאפשר גביית דמי תיווך בלתי נתפסים כפי שנגבו עד כה. בשנים האחרונות נחתמו הסכמים בענפי החקלאות (תאילנד) והבניין (רומניה, בולגריה, מולדובה) וכעת נעשית עבודה אינטנסיבית לקידום פיילוט גם בענף הסיעוד".
ממשרד הכלכלה לא נמסרה תגובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם