שבוע בלי אשתי: זה נגמר כשאני מותש, רעב ומובס
שני מתמודדים – יותם והדג – מוטלים לדירה שוממה באמצע תל־אביב, בלי אישה אחת לרפואה. מי ישרוד את השבוע, וכמה זה יעלה לו כששירן תחזור?
שירן מסיימת את מלאכת אריזת המזוודה, שתמיד הייתה בעיניי המקבילה הנשית להרכבת פאזל, וקוראת לי מחדר השינה כדי שאסייע לה לסגור אותה. אני ניגש למזוודה בגישה השוביניסטית המוכרת ("מזל שיש לך גבר בבית שיסייע לך"), אך מהר מאוד מגלה שהאתגר הניצב בפני גדול ומורכב. מה שאני אוהב בשירן הוא העובדה שהיא לעולם לא נותנת לגודל המזוודה לעצור אותה מלארוז את כל מה שהיא רוצה שימריא איתה.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לאחר מאבק קצר של 47 דקות המזוודה סגורה. שלושת הפריטים היחידים ששירן החליטה שלא יטוסו איתה לצרפת מביטים בנו מהארון במבט מאוכזב, בזמן שהיא מזמינה מונית שתיקח אותה לשדה התעופה ואני גורר את המזוודה אל הדלת ונערך לקבלת תדריך. היא נעמדת מולי ומעבירה לי את רשימת המטלות לשבוע הקרוב: צביעה של החדר הקטן, ניקוי המרפסת, הרכבת שידת איקאה ששוכבת עצובה ולא מורכבת כבר חודשיים, האכלת הדג שקיבלנו לרגל נישואינו (הוא איתנו כבר שלוש שנים וחצי), שמירה על רמת בלגן הגיונית, ובעיקר: הישרדות.
אני רואה את הדאגה בעיניים שלה. היא מכירה אותי יותר טוב ממה שאני מכיר אותי, מה שאומר שהיא מודעת לחלוטין ליכולותיי המוגבלות להסתדר בכוחות עצמי. כשהמונית מגיעה אני מחבק אותה ואומר לה לשמור על עצמה, והיא מחבקת אותי ואומרת בדמעות: "עזוב אותי, תדאג לעצמך". אנחנו נפרדים. היא בדרך לכנס חוקרי אלצהיימר בריביירה הצרפתית. אני בדרך לשבוע לבד בבית. מתחילים.
עם כל החסרונות שיש בנישואים, ולא שאני מכיר כאלה (ראית מה עשיתי פה, מאמי?), זו עדיין צורת החיים הבריאה ביותר בעיניי למין האנושי - אחרי להיות ממש־ממש עשיר. אין ספק שמשהו בחלוקת העומס לשניים מסייע לרובנו לצלוח בצורה טובה יותר את התקופה הלא קלה הזו שנקראת "חיים". אבל, כמו כל חיה בטבע, גם הגבר המצוי זקוק לעתים לחופש שלו. רק שיותר משהוא זקוק לחופש, הוא זקוק לידיעה שבלי בת זוגו הוא לא היה שורד יותר מיומיים לפני שהיה נטרף על ידי המציאות.
זה לא שמעולם לא גרתי לבד. את חיי הרווקות שרדתי לא רע בכלל, וכשאני אומר לא רע בכלל אני מתכוון לחיים על פתיתים במשך חמש שנים, אבל הישרדות היא שריר - שריר שיש לעבוד עליו, אחרת הוא מתנוון. אין דבר שמנוון את שריר ההישרדות יותר מאשר חיים בזוגיות. יום ראשון לבד: הבית מסודר, המקרר מלא, האישה במטוס, ואני מבסוט על החיים. אין, ביום הראשון אתה קינג, מלך העולם, שולט בבית ביד רמה ובשלט של הטלוויזיה ביד השנייה.
שיחת הטלפון מהאישה מגיעה, היא נחתה בצרפת, דיוטי פרי אחד מאחורינו. אני מאחל לה ליהנות הרבה ומנסה לסיים את השיחה (שיחות ארוכות הן בלתי נסבלות), אבל שירן מנסה למשוך את השיחה עוד קצת. זה קטע כזה שלה, אחת ההנאות שלה בכל הנוגע לטיסות לכנסים קשורה לכך שהיא בטוחה שברגע שהיא חוצה גבול למדינה אחרת, אני אשנה את מדיניותי בכל הנוגע לשיחות טלפון שעולות על חמש דקות. טעות בידה. רוצה "לקשקש" איתי בטלפון? בואי נרוויח את זה יחד בכמה ימים של חוויות. ורשימת המטלות? היא תחכה, גם ככה אני מתקתק אותה בשעה.
שלושה ימים לבד: הבית עדיין מסודר - לא פרפקט, יש איזו חולצה בסלון ונעליים בכניסה, אבל בקטנה – ואני עדיין המלך בבית הזה (נשבע לכם שכשאני כותב את זה אני מסתכל לצדדים כדי לבדוק שלא רואים אותי). אפשר ליהנות מהדברים הקטנים: לא לסדר את המיטה בבוקר, לתת לכיור להתמלא, לא לכבות אורות, לצפות בכדורגל בווליום שמכבד כדורגל. מדהים איזו חיה עלובה היא הגבר, ומה יכול לעשות אותו מאושר. ורשימת המטלות? שתחכה, גם ככה אני מתקתק אותה בשעה.
ארבעה ימים לבד: הסביבה מתחילה לשדר סימני מצוקה. הכיור דומה קצת למזוודה של שירן, והוא נראה כרגע כאילו הוא מכיל הרבה יותר ממה שהוא יכול. המקרר, לעומת זאת, מתחיל לשדר תחושת ריקנות. אולי לא הייתי צריך לאכול בצהריים, בערב וגם בבוקר את הקבבים ששירן השאירה לי לכל השבוע. ברחבי הבית אני מגלה כמה מוקדים של בלגן, אבל עדיין לא מדובר במפגע תברואתי. המצב עלול להידרדר בכל רגע, אבל בקטנה: יש עוד 72 שעות עד שהיא חוזרת. רשימת המטלות יכולה לחכות, גם ככה אני מתקתק אותה בשעה.
חמישה ימים לבד: אני רעב. מלאי הפופקורן למיקרוגל, ששימש כאספקת המזון המוצק במשך יום האתמול, נגמר. אני פונה אל מלאי המנות החמות לעת חירום שאני שומר במזווה. אל תסתכלו עליי ככה! אני מכור לזוועה הזו. תנו לי קופסת פלסטיק מלאה באטריות קשיחות ברוטב מונוסודיום גלוטומט, ואני מאושר.
אני מחמם מים כדי לספק את רעבוני בדרך העלובה ביותר שקיימת, ולפתע נזכר. הדג! אנא, נציגי ארגוני בעלי החיים, אל תרדו לחיי. אני נשבע לכם, יש הרבה סיבות לתעב אותי, אבל התעללות בחיות מחמד היא לא אחת מהן. מה לעשות, שירן מופקדת על מלאכת האכלת הדג. המשימה פשוט פרחה מזיכרוני.
אני ניגש בחיל ורעדה אל עבר האקווריום, ומתפלל אל הקב"ה שלא אמצא שם את גופתו של דגי צפה ואשא את אות הקלון הזה כל ימיי. אני מתקרב בעיניים עצומות ופותח אותן בבת אחת. הוא חי! הוא חי! אני מפנק אותו בחמישה גרגרים (למרות ששירן כתבה לי שלושה), מברך הגומל ומתפנה אל המנות החמות שלי. רשימת מטלות? מתקתק בשעה.
איזה שעה ואיזה נעליים. מתברר שאיפשהו בדרך שכחתי שאני בעצם אשכנזי עם שתי ידיים שמאליות (ולב ימני). שישה ימים אני לבד בבית, מחר היא חוזרת. הבית מבולגן בטירוף, החדר הקטן לא צבוע, השידה לא מורכבת, הדג כועס, ואני מותש, רעב ומובס. תמיד הערכתי את שירן בגלל המוח שלה - בכל זאת, היא זו שמביאה את ה־IQ לבית - אבל כן, אני לא מתבייש להגיד שגם היכולת שלה לנהל את הבית מרשימה אותי.
שישה ימים לבד הבהירו לי כמה חסר אונים אני. אם החיים היו שמורת הסרנגטי של אפריקה, אני הייתי האנטילופה שהרגע נולדה ועכשיו איזה צלם של נשיונל ג'יאוגרפיק מחכה שאיזו צ'יטה תקלוט שהיא עוד לא למדה ללכת ותעשה ממנה ארוחת צהריים.
שבוע לבד בבית. שירן מגיעה הביתה, אני פותח לה את הדלת עם בובת "הלו קיטי" שקניתי, נותן לה נשיקה ומביט בה במבט "אני אוהב אותך, סלחי לי". היא מסתכלת עליי, נותנת לי נשיקה ואומרת: "האמת, ציפיתי ליותר גרוע". כי אם יש משהו ששירן אוהבת יותר מאותי, זה לדעת שאני לא ממש יכול בלעדיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם