הצבעתם ימין? תעמדו מאחורי הבחירה שלכם
הליכודניקים שהתכנסו בגני התערוכה לא חגגו ניצחון על בוז'י וציפי, אלא על השחצנות של וי־15 ועל ההתגייסות התקשורתית. אלא שכדאי להם, ולשאר אנשי הימין, ללמוד לנצח גם את עצמם
נתניהו בכרזות ענק לכל רוחב המתחם, טלוויזיה שמשדרת בלופ סרטון משעשע ומרשים של בכירי הליכוד בתלבושות המתאימות לתפקידם בממשלה, ודני רובס ברקע, שר בקולי קולות את "משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"לא רק את הקולות, גם את הג'ינגל המנצח מהבחירות הקודמות הם לקחו לבנט", אומרת מישהי. בעוד כמה שעות יתברר שאכן משהו חדש מתחיל, אם רק ישכילו הליכודניקים ובעיקר העומד בראשם לנצל את המומנטום. מישהו לחץ להם על כפתור האתחול, וכל הנוגעים בדבר נראים כאילו התמלאו מרץ לחזור ולעבוד.
אך בשעות הערב של יום שלישי השבוע, במתחם הליכוד שבגני התערוכה עוד דיברו על לילה ארוך, שלא לומר שבועות ארוכים של ניסיונות הקמת קואליציה שיתחילו מן הסתם בשמאל ויעברו - אם ירצה אלוקי מנשקי המזוזות - להרכבת ממשלה מתוסבכת מימין. ראש הממשלה בנימין נתניהו עוד נשמע אומר באותו יום לסביבתו שהפער לא ניתן לצמצום, נשאר רק לראות מה עושים עם מה שיש. ובכל זאת, בניגוד לבחירות 99', הפעם הוא לא הסתובב עם מכתב התפטרות בכיס ולא הכין נאום פרידה. מצד שני, גם נאום ניצחון מסודר לא היה לו. כשהגיע לביתן 10 לקראת אחת אחר חצות, הוא היה בעיקר נרגש וספונטני. הוא נישק את שרה, יצא מגדרו כדי להחמיא לפעילים, ונראה היה שראש הממשלה לא ממהר לרדת מהבמה. וזה עוד הרבה לפני שנודעו ממדי הניצחון.
בשעה האחרונה שלפני המדגם כבר נראו פנים מחויכות פה ושם, ונשמעו הערכות זהירות בדבר המגמה המשופרת בסקרים הפנימיים של הימים האחרונים. ברבע לעשר השמועות כבר גדשו את האזור כולו, בעשר ודקה כבר עלו שאגות "הוא קוסם, הוא קוסם". היו שם דגלי ישראל עם סרט כתום לצד דגלי גאווה, חילונים גמורים לצד חובשי כיפות סרוגות, ולא מהסוג שמתפקד למנהיגות יהודית. היה שם הקהל שבנט רצה לראות אצלו ולא הצליח לרכז סביבו, לא הפעם.
בשעות הראשונות שלאחר המדגם עוד טרחו שרי הליכוד וחברי התנועה לסייג את החיוך הרחב שלהם עם כסת"ח "נחכה לתוצאות האמת". ככל שחלף הזמן הם הרשו לעצמם לקפצץ קלות כשהשיר "אני הולך פה לנצח" התנגן ברקע. עד חצות עוד אפשר היה לדבר שם על מחיר המתחים שבין נתניהו לכחלון ולליברמן וגם על חיבת האחדות של הנשיא רובי ריבלין, אבל כשנתניהו עלה לבמה לקול תשואות הנוכחים, הניצחון כבר היה בהיר ומוחלט. נראה כאילו מהנדס הבנייה במקום הוא שדחה את הדיווחים על תוצאות האמת לבוקר, מחשש לשלומו ולשלמותו של הביתן, אילו התברר גודל הניצחון בשעות העומס.
חמישה ימים לפני כן ניבאו הסקרים האחרונים עשרים מנדטים בלבד לליכוד ויתרון ניכר למחנה הציוני. אז נכון, הייתה נדידה תוך־גושית, אבל כששלושים מנדטים מגיעים לקו הסיום, קשה להתייחס רק לזליגת קולות מהבית היהודי. היו שם עוד כמה גורמים שחברו להם יחדיו, ולכולם היה ביטוי בערב החגיגי הזה של הליכוד.
בוקר 29 במאי 1996, גלי צה"ל, "נכון לעכשיו". המגישים קובי מידן ואברי גלעד מלווים את יום הבחירות בשעת השידור הקבועה שלהם, וגלעד אומר ביושר: "אם בנימין נתניהו עולה היום לשלטון, התקשורת יכולה לשים את המפתחות שלה על השולחן וללכת הביתה. היא פשוט לא משפיעה".
למחרת בבוקר התעוררה מדינת ישראל לכהונתו הראשונה של נתניהו, ועד היום התקשורת לא יכולה לסלוח לו על זה. היא אגב לא שמה את המפתחות על השולחן, להפך. במערכת הבחירות ההיא הייתה התקשורת הישראלית פרבדה ליכודניקית בהשוואה להתגייסות שלה במערכת הנוכחית, אלא שזו באה לה הפעם כבומרנג ישר לפנים. קולות החגיגה בגני התערוכה כללו שירת "הו־הא, מה קרה, נוני אכל אותה", שממנה ניסו ראש הממשלה והשרים להתעלם בנימוס מחויך. מדי פעם החליף הקהל את נוני באדלר, אבל לא בהרצוג ואפילו לא בלבני.
מצביעי הליכוד באו לנצח את וי־15 יותר משבאו לנצח את "המחנה הציוני". השחצנות המופגנת של אסכולת גרבוז, שכבר שריינה את כיכר רבין לחגיגות הניצחון של השמאל, הפכה בלתי נסבלת וניצחה את הדמוניזציה המתוקצבת היטב של אותו מחנה עצמו. על הדרך גם ביקשו הליכודניקים לרמוס את המהלך השחצני של איל ארד, עורך ומפיק העיתון החד־פעמי "ישראל מחר" שנפרד מממשלת נתניהו בטרם עת, וגם את שלל הכותרות והסטטוסים בפייסבוק שספרו את הדקות לאחור בדרך למהפך המיוחל והבטוח.
בבחירות שהיו פרסונליות מאין כמותן, במובן הרע ביותר של הביטוי, ניצחה דווקא ההתגייסות הגושית. בימים האחרונים היה אפשר לשמוע יותר ויותר אנשים שזזו לליכוד, "רק לא לראות את לבני וזהבה רוקדות בכיכר עם אדלר וארד, ועוד קוראות לזה דמוקרטיה". ארגון וי־15, הממומן היטב בכספים זרים, ביקש "רק לא ביבי" ונענה ב"רק לא השמאל".
והיה עוד גורם מכריע, שמשום מה לא אוהבים לדבר עליו: המוקש שהונח בתוך "המחנה הציוני" עצמו, וזו לאו דווקא ציפי לבני. בשבועות האחרונים נתניהו חזר לשטח וגם למסכים. נוכחותו הרטורית המוצלחת השאירה אבק דרכים סמיך על פניו החיוורות של בוז'י הרצוג. הופעותיו הלא מוצלחות ממילא של מי שעתיד כעת להיות יו"ר האופוזיציה, הפכו למביכות ממש כשעלה לשידור במקביל לנתניהו או בעקבותיו.
לא מעט מואסי נתניהו התחילו להיבהל. האווירה הציבורית הצליחה לשכנע אותם שנתניהו רע ליהודים ולערבים ולאובמה, אבל האלטרנטיבה נראתה פתאום בשיא עליבותה. הקול הצף התחיל לשאול את עצמו אם באמת מדובר רק בהיטפלות מרושעת למיתרי קול מאותגרים וחזות חלושה, או שבאמת כל אלה מלמדים על משהו מהותי יותר. באין רקורד מנהיגותי מרשים או איזו עשייה ציבורית בעלת חותם, קמפיין "רק לא ביבי" קרס לתוך עצמו.
את המסע המתיש לבחירות התחלנו אי שם בראשית דצמבר, עם נאום ה"כי הוא מנותק" של יאיר לפיד. יו"ר "יש עתיד" הקריא רשימת כישלונות של נתניהו, כאלה שראש הממשלה אפילו לא מודע אליהם "כי הוא מנותק". הוא דיבר אליו בגוף שני מהסוג המזלזל, וירה ש"אין לך מושג מה מטריד את אזרחי ישראל, כי אתה - (פאוזה להרשמת הצופים) מנותק". באותו מעמד דרמטי חזר לפיד והבהיר שבנימין נתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא. ניחשתם נכון, כי הוא מנותק.
לא היה צריך לחכות לקולות הימאים כדי לדעת שבעידן ההקלטות, לפיד שם ללעג את יכולות הניבוי ואת החשיבה הפוליטית שלו, במופע שעשוי לשעשע רבים בהמשך. אבל יש להודות שנתניהו עשה לו עבודה קלה בדרך לנאום הזה. ראש ממשלת ישראל היה בשנים האחרונות סרבן ראיונות, כזה שלא מופיע יותר מדי באירועי שטח, ונשאר חשוף לפרשנויות של אמצעי התקשורת מימין ומשמאל. בשבועות האחרונים הוכיח נתניהו שדווקא כשהוא בא במגע עם השטח, הוא במיטבו.
היכולת הרטורית הבלתי ניתנת להכחשה משמשת לטובתו של ראש הממשלה, אלא שהוא נדרש אליה רק כשמצבו נואש. "בימים האחרונים נתניהו סחב לבדו את הקמפיין על כתפיו, והצליח בצורה שלא תיאמן", אמר גלעד ארדן בליל הבחירות. ארדן, ששימש השכפ"ץ הלא־רשמי של נתניהו והדובר הרהוט של המפלגה בחודשים האחרונים, לא מתלהב לשמור את הקרדיט לעצמו. לטענתו, יש כאן לקח שהמפלגה צריכה ללמוד.
"כשכחלון מעביר את רפורמת הסלולר, זה קורה בגלל גיבוי ממשי מצד ראש הממשלה. זה פשוט לא היה קורה בלעדיו", הוא אומר לנו. "כשאני מעביר את רפורמת רשות השידור, זה קורה בגלל תמיכה בלתי אמצעית של נתניהו. אני מקבל את הקרדיט, אבל בלי התמיכה שלו הדברים האלה לא היו קורים. אנחנו צריכים ללמוד להעביר לציבור את ההישגים של נתניהו ושל הליכוד גם במהלך הקדנציה, ולא רק ברגע האחרון של הבחירות".
הליכוד צריך לקוות שנתניהו למד מהשבועות האחרונים את הצורך בהסרת השריון מעליו לטובת השקעה משמעותית בקשר עם האזרחים (אזרחים, לא רק מצביעים פוטנציאלים), גם דרך אמצעי התקשורת וגם בשטח. פוזת הראש הבלתי נגיש לא עובדת לטובתו. לא פעם נראה כאילו הייאוש משמו המושמץ לעייפה מביא אותו להרים ידיים בלי קרב. נאום לועזי מושחז היטב בוושינגטון הוא חשוב מאוד, אבל נאומים בשפה העברית לאזרחי המדינה חשובים לא פחות. בלעדיהם לא יהיה "נאום הקונגרס" הבא.
ויש גם אתגר ייחודי לנתניהו: כשאתה חשוד מראש, אתה צריך להתאמץ יותר ולתת תשובות בזמן אמת. לדבר, להזכיר לבוחרים ולעצמך למה הגעת לעמדה שאליה הגעת, ולסחוף אחריך את האחרים. זה אומר לשמור על צניעות בבית שברחוב בלפור כמו גם בזה שבקיסריה. זה אומר לשמור על בריתות עם שותפים טבעיים לדרך, ולגדל יורש ראוי בלי להפוך אותו ליריב. וזה אומר להתחבר חזרה לעם ולהפסיק להציץ כל הזמן מעבר לכתף כדי לראות מה אומרים עליך מי שלעולם, אבל לעולם, לא יהיו בצד שלך.
חשבון נפש נוסף ראוי שיתרחש בצד השני של המפה הפוליטית. ציפי לבני התחילה את המסלול הנוכחי שלה עם דרישה לרוטציה בראשות הממשלה, וסיימה עם קמפיין שמתאמץ בכל כוחו להסתיר אותה בשל הנזק שהיא עושה לרשימת "המחנה הציוני". כל אלה באו עליה אחרי שבראשית המסע, הסקרים בישרו שהיא מתנדנדת סביב אחוז החסימה. קשה לראות שדר רב־ערוצי ברור מזה מצד הבוחרים. מישהו פה מנסה לרמוז שלבני לא רצויה בכנסת, אבל ציפי לא נרמזת.
קשה גם להאמין שללבני נותרו שאיפות פוליטיות רציניות בתוך המחנה הציוני, אותו מעשה כלאיים שנועד להוריד את נתניהו ולא צלח. תרצה או לא, לבני היא נטע זר במפלגת העבודה, ועם כל שעשועי הפוליטיקה הבלתי־אפשריים, ולמרות שבאמת לעולם אסור לומר לעולם לא, קשה לדמיין אותה עומדת בראש המפלגה האדומה. לא משום שהיא תסרב להתאים את עצמה - לבני כבר הוכיחה כושר הסתגלות מרשים כל עוד יש כיסא נוח להתיישב עליו בסוף המסלול - אלא משום שיש גבול גם למתיחת הפנים שמפלגת העבודה תהיה מוכנה לעשות בשבילה. לבני אולי נראית סוחפת מול בוז'י, אבל לא מול שלי יחימוביץ', סתיו שפיר ומרב מיכאלי. ציפי לבני, הגיע הזמן לפרוש מהחיים הפוליטיים.
והנה עוד חשבון נפש אחד אחרון לסיום, המופנה אל בוחרי הימין, חובבי ההלקאה העצמית. עם קולות האמת שסימנו שלושים מנדטים לליכוד הגיעו גם קולות הבהלה מצד מצביעיו. כן, הם רצו להבטיח שהליכוד יישאר בשלטון, הם רק לא התכוונו לתת לנתניהו כוח רב מדי. פתאום הם רוצים את הקול בחזרה, רוצים שנתניהו ילמד קצת צניעות ויחושק על ידי כמה מפלגות מכל הכיוונים. שנים שהם דורשים ממנו להיות חזק מול השמאל, אבל פתאום הם מתגעגעים לגמגומים שלו.
הבוחרים מקטרים מול מסכי הטלוויזיה שהימין לא יודע למשול, אבל כשהוא עולה לשלטון הם הראשונים להיבהל מהכוח שהם עצמם נתנו לו. אחר כך הם לא מבינים איך מנהיגי הימין נכנעים בסופו של דבר לתכתיבי השמאל המתוקשר היטב, ולא לבוחריהם. נכון, הליכוד כבר הוכיח כמה הוא טוב בלאכזב את הבוחרים, אבל הקדנציה שמאחורינו מוכיחה שבלי מפלגה יציבה אין משילות, ובלי משילות אין שום עשייה משמעותית, ואין מהלכים חברתיים, כלכליים או ביטחוניים. כדי לשנות צריך כוח פוליטי. דמוקרטיה, אתם יודעים.
למפזזי הימין שצהלו בליל שלישי בערב מומלץ לאמץ את שיטת ה"משהו חדש מתחיל", ולשמש גם מגן וגם רוח גבית. והנה המשהו החדש באמת: תלמדו מהאח בנט ותפסיקו להתנצל כשלא צריך. תפסיקו להיסחף אחר אופנת הביבי־זה־איכסה, ותתחילו להיות גאים בבחירה שלכם. החלטתם להראות מה זה לשמאל ולארגונים שציירו את נתניהו בצבעי אש מפחידים? תעמדו מאחורי הבחירה שלכם. חפשו נתונים ומספרים, ואם תגלו שהוא אכן הדמון שמוכרים לכם, אל תצביעו לו יותר. אם תגלו שתחושות הבטן שלכם נכונות, ועבדו עליכם בעיניים, תתחילו להרים את הראש ולתמוך במועמד שלכם לא רק בקלפי, אלא גם במציאות. רק כך תוכלו להביא אותו להנהגה אמיתית ולשמור עליו שלא יתבלבל בדרך.
וכן, ישנו גם הבית היהודי - ההבטחה שהתחילה עם 18 מנדטים בסקרים ונהירת מתפקדים ומועמדים המונית, והסתיימה עם שמונה מנדטים בלבד. ובכל זאת, דווקא שם נראה שבדק הבית התחיל הרבה לפני ספירת הקולות.
נפתלי בנט עשה לא מעט טעויות של מתחילים, אבל נחשו מה: הוא באמת מתחיל. השיעור בענווה שבנט עצמו מעיד עליו התקיים כבר לפני למעלה מחודש. הענשתם אותו על אוחנה, התנצלתם והצבעתם לליכוד ולמפלגת יחד כדי להציל אותם מאחוזי הצבעה נמוכים, ועכשיו אתם מתלוננים. אורי אורבך ז"ל היה אומר שהדתיים־לאומיים מתפקדים לליכוד, מצביעים לאיחוד הלאומי ובאים בטענות לבית היהודי. הגיע הזמן להפסיק עם זה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם