הכיכר ריקה: תל אביב מחשבת מסלול מחדש
המהפך בקלפי, ההתרסקות החשאית של לפיד, יום הכיפורים של נהגי המוניות והחגיגות שבוטלו בכיכר רבין. סיור בתל אביב אחרי הבחירות
אנשים נוהגים לתאר טלטלה רגשית במילים "רכבת הרים", אבל בחיי הקצרים יצא לי בעווני לעלות על כמה וכמה רכבות כאלה ואף אחת מהן לא הצליחה להתקרב אפילו לעוצמת הטלטלה שהותיר בי יום הבחירות. אז עלו לקרון, חכו שמעקות ההגנה מברזל ירדו עליכם, והצטרפו אליי לנסיעה.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
7:00 – אתם יודעים מה? קצת מתרגש. יש ביום הבחירות חגיגיות שדומה בעיניי ליום העצמאות, עם תחושת חשיבות עצמית המשולבת בפחד קיומי. לפסימיסטים כמוני, ימים מכריעים כאלה תמיד קשים קצת יותר, אבל עדיין - גם אנחנו מעדיפים להתעמת חזיתית עם מר גורלנו מאשר להסתובב בתחושת חוסר הוודאות.
08:17 – שירן מתקשרת מצרפת. אם הייתי צריך לתת שם לספר על הנסיעה של אשתי לצרפת בשבוע הבחירות, הייתי קורא לו "אישה בורחת מבשורה" (תירגע, גרוסמן. אני ימני, אנחנו לא באמת קוראים ספרים). התחזיות הוורודות שניבאו למחנה הציוני ניצחון בכמה מנדטים גרמו לשירן לקבוע את נסיעתה בדיוק ליום הבחירות (היא טוענת שהתאריך נקבע שנה לפני, ושלא כל העולם סובב סביבי, אבל כולנו יודעים שהוא כן).
10:30 – הולך להצביע, בפעם הראשונה בתל־אביב. האמת? כבוחר גוש ימין יש משהו מרגש בהצבעה במעוז הגרבוזים. כבר בכניסה לקלפי בבית הספר הקרוב לביתי אני מקבל אישוש לתחושה הקשה שלי: תורים חסרי תקדים. העומדים מסביבי ומשוחחים מתחלקים בין אלו שחושבים שביבי הוא אחד מראשי הממשלה הגרועים שהיו פה לאלה שבטוחים שביבי הוא ראש הממשלה הגרוע ביותר שידעה האנושות אי פעם.
10:51 – טב או מחל? באחד מטוריי הבטחתי שאם אדע למי אני מתכוון להצביע לפני הבחירות אומר זאת, אבל באמת לא ידעתי. מצד אחד בנט הוא מבחינתי האדם הישר ביותר במערכת הבחירות הזו, וזה עלה לו. לאורך כל הדרך הוא חטף סטירות מכל כיוון. על אף טקטיקת "לא יורים בתוך הנגמ"ש" הליכוד ירה גם ירה - אמנם בדרך מעודנת, סטייל "חבר'ה, השמאל הולך לפנות מחר את אריאל אם לא תצביעו ליכוד", אבל בכל זאת הנגמ"ש של בנט חטף.
נכון, בנט נחלש בארבעה מנדטים (ולפי התקשורת "התרסק". משום מה אני לא שומע את המונח "התרסקות" בנוגע ליש עתיד, שירדה שבעה או שמונה מנדטים), אבל לטעמי דווקא בבחירות אלו מיצב את עצמו כאחד הפוליטיקאים החשובים במחנה הימין העתידי. אחראי, לא מתפתה לתקוף בשביל מנדטים, לא מוותר על עקרונות בשביל פתקים, מגבה את נתניהו באו"ם, ממעט לתקוף את חבריו, מנהיג, בוגר, אחראי. בסופו של דבר, רק בגלל האחריות הזאת שלו, הרשיתי לעצמי להצביע מחל. נפתלי, אני יודע שאתה לא אוהב שעושים את זה, אבל אני מתנצל.
14:00 – עולה על מונית לכיוון גלי צה"ל, לתוכנית סיכום הבחירות של "סטטוס קוו". נדמה לי שהמגזר שחטף את המכה הגדולה ביותר בכל הנוגע לאמינות, מלבד התקשורת הישראלית, הוא מגזר נהגי המוניות: כבר חודשיים אני נוסע ברחבי תל־אביב עם ראשי הממשלה בפוטנציה האלה, ושומע מהם שהפעם בוז'י מנצח וביבי הולך הביתה.
האמת? אני מאמין להם הרבה יותר מלכל פרשני הטלוויזיה מטעם. אבל הפעם, רבותיי, אכזבתם. קחו לעצמכם כמה ימים כדי לבחון מה גרם לניתוק הגדול שלכם מהעם. השערה שלי? וייז. ההישענות המוגזמת על תוכנת הניווט הרחיקה אתכם מציבור הבוחרים. לכן, מהיום חוזרים לנווט עם הראש.
17:00 – הקבינט מתכנס. כבר סיפרתי לכם שבכל יום שישי בצהריים אנו מתכנסים כמה חברים משמאל ומימין לבירה, לשיחות רגועות על פוליטיקה וכדורגל, ולניסיון הדדי לתלוש זה לזה את הראש. הפעם החלטנו לחרוג ממנהגנו ולהתכנס ביום שלישי בערב. בעדינות אפשר לומר שבכל הנוגע לימנים בקבינט, נרשמה בעיקר שתייה מרובה ודכדוך כבד. בזמן שחברינו משמאל שוחחו בשאלה אם לאחר הצפייה בתוצאות המדגם הם ייפגשו במסיבת הניצחון בכיכר רבין, שהושכרה מבעוד מועד לשם כך, או שיחגגו באיזה בר תל־אביבי, הימנים בקבינט דנו יותר בשאלה אם לאחר התוצאות נוסעים למצדה או שמתאבדים בבית.
20:00 – אני קופץ לחבר ימני לצפות יחד בערב האחרון שלנו בשלטון, כי כמו שאמר פעם המשורר הסקוטי שהמצאתי, שון קסנון: "הייאוש הוא הדבר הטוב ביותר שאפשר לחוות יחד, אחרי אהבה".
במשדרי בחירות אתה בטוח תמיד שהאנשים באולפן יודעים דברים שאתה לא, והם מסתירים אותם ממך במכוון. לכן היה מדאיג במיוחד לראות שבאולפן, שבו שלטה יונית לוי ביד רמה (בחרנו בערוץ 2: אם כבר להתעצבן אז עד הסוף), שררה אווירה עליזה במיוחד. ההימור שלי נע בסביבות 28 מנדטים למחנה הציוני ו־22 לליכוד. התחזיות של ידידי המיואש הסתובבו גם כן באזורים הללו (מה שהבהיר לנו בדיעבד שגם אם אתה צופה בתקשורת באופן ביקורתי לחלוטין ולא לוקח שום מילה בה כמובן מאליו, עדיין יש לה יכולת להשפיע לך על התודעה, בלי שתרגיש).
22:00 – מתברר, וכבר אמרו את זה קודם, שאי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. מי שהיה פותח כאן טלוויזיה או אתר אינטרנט בשלושת החודשים האחרונים היה בטוח שישראל היא הגרסה המשונמכת של סומליה, הכול רע ושחור וקודר ועצוב ובקבוקים. אז זהו, שזה לא ממש מדויק. זה לא שאין פה המון בעיות, יש; אבל עם ישראל מבין מתי מתעסקים בבעיות אמיתיות ומתי מנסים לשטוף לו את המוח. וזה עוד לפני התוצאות של הבוקר, שמבחינתי הבהירו דבר אחד פשוט: זאת הייתה הצבעת המחאה הגדולה ביותר בתולדות המדינה. נגד מי? נגד רוב כלי התקשורת.
22:30 – ספוגי אושר אנו מחליטים לצאת אל כיכר רבין כדי לראות איך נראות חגיגות ניצחון של צד שהפסיד. אנחנו מגיעים לכיכר עצובה: רק כמה פעילים של V15 (חייבת לקום כאן ועדת חקירה שתבחן את פעילות הארגון הזה במערכת הבחירות, או לפחות תברר מי אחראי לכך שכל כך הרבה מיליונים נזרקו לפח) מדביקים מדבקות "פשוט מנצחים" על מכוניות של פעילי ליכוד שכנראה באו גם הם לחזות בחגיגות. היה גם צוות צילום מיפן, שתפס אותנו לראיון קצר כדי שנסביר את תוצאות הבחירות לתושבי טוקיו ונזמין אותם לבקר בישראל כי יש כאן סושי.
היה משהו סמלי בכיכר הריקה הזאת רק יומיים אחרי עצרת הימין (כן, כלי התקשורת, רק 13 אלף איש, אני בטוח). אתם יודעים מה? היה שם אפילו משהו קצת עצוב. אין בי חלילה שמחה לאיד לאלו שהחליטו שצריך להחליף את שלטון הימין, זו זכותם המלאה, אבל הבעיה מתחילה כשאובד הקשר בין המציאות המוצגת על המסכים ובין זו שאנו חיים בה. ובכל הנוגע לאופן הסיקור, אני לגמרי שמח לאיד.
לא הייתה לי גיטרה בכיכר, אבל שבוע שהחל בשירה ספונטנית של "ירושלים של זהב", יכול בהחלט להסתיים בשכתוב קל של מילות השיר:
היום לא יקפצו למים
כיכר העיר ריקה
ואין פוקד את הבראסרי
ואת המזרקה.
נ"ב
ביבי, העם נתן בך את אמונו, עכשיו הגיע הזמן להתחיל לעבוד. השלב הראשון: דיור. אתה תעזור לנו להגיע לדירה, אנחנו נעזור לך לשמור על הבית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם