הבחירות חשפו מה באמת מטריד את הישראלים
ההתמקדות הפרסונלית בנתניהו הפכה לבומרנג, הביטחון עדיין מטריד את הישראלים וההתרחקות מהקצוות. לקחים ממערכת הבחירות
שתי תופעות בלטו לכל אורך מערכת הבחירות שהסתיימה השבוע. האחת היא שמהרגע הראשון לא היה ברור על מה יצאנו לבחירות בכלל. לא רק שהבחירות הוקדמו הרבה לפני מועדן, ואפילו הרבה לפני המועד המקובל להקדמת בחירות בישראל, אלא שגם לא היה ברור על מה ולמה הן הוקדמו. באופק לא הסתמן שום מהלך מדיני או ביטחוני דרמטי, וגם לא מהלך כלכלי־חברתי דרמטי (מע“מ אפס אכן היה מהלך שנוי במחלוקת, אבל קשה לראות בו מהלך דרמטי מסדר גודל שמעורר בחירות).
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
התופעה השנייה היא שבהיעדר נושאים מהותיים הפכה מערכת הבחירות הזו לפרסונלית יותר מכל קודמותיה. בראש ובראשונה כלפי “הזוג המלכותי“, בנימין ושרה נתניהו. אפילו מחזור הבקבוקים בבית ראש הממשלה זכה לככב ימים רבים בכותרות ראשיות. אבל מקומן של הסוגיות האישיות לא נפקד גם ביחס למועמדים בולטים אחרים: האם קולו של יצחק (בוז‘י) הרצוג משדר מספיק סמכותיות, על מה מעידים הזגזוגים הפוליטיים הרבים בדרכה של ציפי לבני, וכיצד תפקד נפתלי בנט אי־אז במבצע ‘ענבי זעם‘.
הפרסונליזציה המוגזמת הזו זכתה לביקורות רבות, אבל נושא הבחירות הללו אכן היה פרסונלי במהותו. הנושא לא היה יחסי ישראל־ארה“ב וגם לא משבר הדיור או יוקר המחיה. נושא הבחירות היה בנימין נתניהו, והאם הוא ראוי להמשיך לכהן כראש הממשלה. במידה רבה, אף שחזרנו מזמן להצביע בשיטה המפלגתית, הבחירות הללו התמקדו בשאלה האישית הזו. לא במקרה הסיסמה המרכזית של מפלגת האופוזיציה הראשית הייתה פרסונלית לחלוטין: או אנחנו או הוא. גם כאשר עלו בכל זאת סוגיות מהותיות במהלך מערכת הבחירות, הן שוב היו קשורות בעיקר לוויכוח על צעדיו האישיים של נתניהו, כמו הנאום בקונגרס, ולא על מדיניות הליכוד.
זה מה שמסביר את העיסוק הנרחב כל כך בנבכי אישיותו של נתניהו, כמו גם בתפקודה של רעייתו ובניהול משק ביתו. זה גם מה שמסביר את העובדה שיריביו לא היססו לצאת נגדו בטענות שיש בהן סתירה פנימית: רבים מאלה שהתנגדו בזמן אמת לתקיפה באיראן או ל“הכרעת חמאס“ בעזה, טענו נגד נתניהו במהלך מערכת הבחירות שלא היה מספיק תקיף, עקבי ונחוש ביחס לתקיפת איראן או להכרעת חמאס. רבים מהגורמים שתקפו את נתניהו משמאל על הפגיעה ביחסי ישראל־ארה“ב או על מדיניות ההתנחלות, שמחו לאידו כאשר ‘ידיעות אחרונות‘ חשף את הוויתורים שלהם הסכים במהלך המו“מ המדיני בקדנציה הקודמת, מתוך הערכה שהגילוי יפגע בנתניהו מימין. במילים פשוטות: כל ביקורת נגד נתניהו, מימין או משמאל, התקבלה ברצון על ידי יריביו, ובלבד שתסייע למטרה של הפלתו.
זו כנראה גם הסיבה שבגללה לא תפס הקמפיין להחרמת הבחירות, שהחל זמן קצר לאחר הכרזתן. לכאורה, בעקבות המופרכות של עצם היציאה לבחירות, היה טבעי שקמפיין כזה יצבור תאוצה. בסופו של דבר אחוז ההצבעה אפילו עלה בכארבעה אחוזים לעומת הבחירות הקודמות, משום שהפיכת הבחירות למשאל על המשך כהונתו של נתניהו הפכה אותן לבחירות שדווקא יש להן עילה ברורה, ובניגוד לסוגיות נושאיות ארוכות־טווח אפילו קל יחסית לממשה: או הפסקה של כהונת נתניהו באמצעות הצבעה נגדו, או המשך כהונתו באמצעות הצבעה בעדו.
הנושאים המהותיים האחרים שבכל זאת עלו במערכת הבחירות הזו התמקדו בתחום החברתי־כלכלי - יוקר המחיה בכלל ומשבר הדיור בפרט. נתניהו צדק ברמה העקרונית בקביעה ש“עצם החיים“ חשובים יותר מאיכות החיים, אבל בנושאים המדיניים־ביטחוניים הנוגעים לעצם החיים לא התנהל ויכוח משמעותי: אף אחד לא מדבר על הסדר עם הפלסטינים בטווח זמן קרוב, ובסוגיה האיראנית יש הסכמה כללית נגד הגרעין מחד גיסא, והכרה באי־הריאליות של תקיפה ישראלית קרובה מאידך גיסא. מטבע הדברים, הוויכוח עבר ל“איכות החיים“ ולשאלה כיצד להבטיח אותם.
ולמרות זאת, המהפך שהתרחש בימים האחרונים של מערכת הבחירות מעיד שהנושא מדיני־ביטחוני, הנפקד הנוכח של מערכת הבחירות, עדיין מכריע. כי מהפך הימים האחרונים לא קשור רק ליכולותיו הרטוריות המרשימות של נתניהו, ואפילו לא רק לכעס של רבים (בהם כאלה שהייתה להם ביקורת כלפיו) על רמת ההתגייסות וההשתלחות כנגדו – אלא בראש וראשונה להערכתו הנכונה של נתניהו שהדיון על “עצם החיים“ חשוב לישראלים מהדיון על איכותם.
ביחס לתחום המדיני־ביטחוני, זה העוסק ב“עצם החיים“, יש הבדל ברור לא רק בין מצעי הימין והשמאל, אלא בעיקר בסוג הרגשות שהם מעוררים: השמאל מבקש לבטא מסרים אופטימיים של תקווה ופיוס, והימין משדר את החרדות ממשמעותו בפועל של התהליך המדיני. והנה התברר שהישראלים, למודי ניסיון אוסלו וההתנתקות, אכן רואים בתהליך המדיני בעיקר מקור לפחד ולא לתקווה. זהו מסר מהדהד שכל מנהיג שמאל וכל תומך הסדר בארץ ובעולם יצטרך להביא בחשבון. אפילו הסופר עמוס עוז, במסה שהתפרסמה ערב הבחירות ב‘הארץ‘, דרש מהשמאל שלא להתעלם מהפחדים שמבטא הימין.
בתחום המגזרי, מערכת הבחירות הזו שיקפה כמה תהליכים מעניינים. מצד אחד, נראה שהציבור ה“רוסי“ הפסיק לחשוב באופן מגזרי. זו כנראה הסיבה לכך שליברמן לא הצליח לעורר תחושות הזדהות, אפילו לא בקרב רוב יוצאי בריה“מ לשעבר, בקמפיין הקורבני שגרס שחקירות המשטרה נובעות מהתנכלות פוליטית למפלגתו. העובדה שהוא התקרב לאחוז החסימה מעידה שגם הציבור הזה, שנחשב קהל בית טבעי ובוודאי שווה יותר משישה מנדטים, הפסיק ברובו לתמוך בו.
במגזר החרדי־ספרדי מימשו הבחירות האלה את הפיצול והמשבר שהיה בסך הכול צפוי לאחר פטירתו של הרב עובדיה יוסף. ואילו במחנה הדתי־לאומי הן העידו על עוד תהליך מעניין: זה שנים מתנהל דיון מעניין בשאלה למי קרובים החרד“לים (חרדים־לאומיים) יותר - לחבריהם בציונות הדתית, או לעולם החרדי. מערכת הבחירות הוכיחה שהתשובה מגוונת, ובעצם תלוי את מי שואלים. יש חלקים בחרד“לות שעדיין מרגישים קרובים יותר לציבור הדתי־לאומי, אפילו אם מדובר ב“דתיים לייט“. היחס ההדדי בין חלקי המחנה הדתי־לאומי שהתרחב והתגוון מאוד הוא עדיין בדרך כלל כאל בני אותה משפחה. עם זאת, יש במחנה גם חלקים אחרים, הכוללים כמה רבנים חשובים, שבכל זאת קרובים יותר לציבור החרדי.
מבחינה זו, הביקורת הדתית־ליברלית שנשמעה מיד לאחר תוצאות הבחירות על “בגידתם“ של כלל החרד“לים בהצבעה לאלי ישי אינה מוצדקת. חלקם אכן בחרו בישי (ובמרזל) בגלל העדפה אמיתית, אבל חלקם האחר עשו זאת מתוך חשש (שהתממש) שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה והמחנה הלאומי יאבד ארבעה מנדטים יקרים. כך שהאחריות עוברת מכלל החרד“לים לאותם רבנים ומנהיגים שחברו מלכתחילה לישי ויצרו בכך את עצם הדילמה עבור הציבור. זהו לא מקרה ראשון שבו מנהיגות, ובכללה רבנים, פוגעת בציבור שאותו היא מתיימרת לייצג.
פרשת אלי אוחנה הוכיחה דבר נוסף לגבי הציבור הדתי־לאומי: הזהות האידיאולוגית־אידיאליסטית שלו עדיין חשובה לו יותר מהסיכוי להעלות את הרייטינג ואפילו להתקרב לעמדת הנהגה לאומית. העובדה שהכנסת אלי אוחנה לרשימה הרגיזה גם מצביעים חילונים רבים מוכיחה דבר נוסף: מה שמשך מלכתחילה את הבוחרים הללו ל‘בית היהודי‘ הייתה התחושה שמדובר במפלגה המייצגת ציבור אידיאליסטי, שהם רוצים להתקרב אליו ולתמוך בו גם אם אינו חלק מהם. הכנסת אוחנה פגעה באותו דימוי שמלכתחילה היה עבורם הסיבה לתמיכתם ב‘בית היהודי‘, ולכן יצאו נגדו.
הירידה המסוימת בכוחה של ‘יהדות התורה‘ מסגירה סיפור מרתק אחר. כמה מערכות בחירות העלו את השאלה כיצד קורה שלמרות הגידול הדמוגרפי הברור בקהילה החרדית היא לא גדלה מבחינה אלקטורלית. התשובה המקובלת הייתה שצעירים חרדים רבים בוחלים בעסקנות החרדית ומעדיפים להצביע לליכוד (כחלק מתהליך ההשתלבות והישראליזציה) או לא להצביע כלל. “אפקט לפיד“ – הפחד מהעליהום כלפי החברה החרדית, שזוהה עם דמותו של יאיר לפיד - הביא שינוי במגמה הזו. והנה מתברר שביטחונם העצמי של הצעירים החרדים גדל וחששם מלפיד קטן, והם שוב יכולים להרשות לעצמם להצביע לליכוד או לא להצביע (חלקם בהוראת הפלג הבדלני של הרב שמואל אוירבך).
אבל הדרמה המגזרית החשובה ביותר התרחשה במגזר הערבי. איחוד כל המפלגות הערביות למפלגה גדולה אחת, בחירתו של איימן עודה כיו“ר המפלגה המשותפת והפיכתה למפלגה השלישית בגודלה, יוצרת שידוד מערכות במגזר הזה. גודלה של הרשימה המשותפת מחדד מבחינת הבוחרים הערבים את השאלה האם פניהם להמשך הבדלנות, או לשיתוף פעולה קונסטרוקטיבי, גם אם חשדני ובעייתי, עם הרוב היהודי. עד היום, כשכלל המפלגות הערביות היו קטנות ולא יכלו להשפיע יותר מדי, השאלה הייתה בעיקר תיאורטית.
במערכת הבחירות היא הפכה להיות מעשית יותר, כשבציבור הערבי הלכו וגברו הקולות הלוחצים על המפלגה לגלות גמישות ופרגמטיות שיאפשרו לה שותפות פוליטית לפחות בממשלת שמאל, כדי לפעול באופן מעשי למען האינטרסים והצרכים של האזרחים הערבים. גם הדגשים החדשים של היו“ר עודה, בדמות הרצון לדאוג ל“כלל המוחלשים“ בחברה הישראלית, מהווים שינוי מעניין. במערכת הבחירות אמנם גברו הבדלנים שהכריעו נגד חתימת הסכם עודפים עם מרצ, אבל אחרי הבחירות, כשהשאלות יהיו מעשיות יותר ואימת הבוחר רחוקה יותר, הן יחזרו לצוף במלוא העוצמה. משיקולים לאומיים ארוכי טווח, כדאי גם לציבור הימני לראות בחיוב תהליך ישראליזציה והשתלבות של המפלגות הערביות במרקם הפוליטי הפרגמטי, גם אם פירושו בפועל הוא תמיכה ושותפות עם מפלגות שמאל יהודיות.
עניין אחרון: אופי השיח בין שמאל לימין. כבר בקיץ האחרון, במהלך ‘צוק איתן‘, הייתה תחושה של החרפה קשה בשיח – גם במאמרים מסוג “הרעים לטיס“ של גדעון לוי, אבל עוד יותר באיומים שהושמעו כלפי אנשי שמאל ובאלימות שהופנתה כלפי מפגיני שמאל.
המאפיין הזה בלט גם במערכת הבחירות, ושוב במיוחד מימין לשמאל, כשהחידוש הבולט הוא שהשפה הקשה, לעתים המסיתה, נשמעה גם מצד הציבור הדתי־לאומי, זה שפעם זוהה כ“ילד טוב ירושלים“ וכבר נכווה בעבר ברותחין של רצח רבין. נכון שבמערכת הבחירות בלטה גם תופעה שיטתית של פיצוץ כנסי הבית היהודי, תופעה שלא זכתה לגינוי הראוי; אבל אפילו התופעה הזו החווירה לעומת סרטון ההסתה של ועד מתיישבי השומרון נגד השמאל, או התבטאותו של העיתונאי חגי הוברמן כלפי אלמנת ‘צוק איתן‘ מיכל קידר.
נראה שלרבים בציבור הדתי־לאומי נמאס לתפוס את התפקיד הממלכתי, של הנעלבים ואינם עולבים (“מפסיקים להתנצל“), אם בשל רמת ספיגות גבוהה במיוחד בעבר ואם בשל מוראות ההתנתקות שבקיץ הקרוב יצוין עשור להתרחשותה. גם העובדה שבנימין נתניהו בחר שלא להתנצל או להכחיש את התערבותו בפרשת פרס ישראל, אלא דווקא להתייצב בגאון מאחוריה אף שהעובדות (כפי שנחשפו במאמרו של דוד אסף ב‘הארץ‘) מעידות שמלכתחילה הוא לא היה בסוד העניינים – מעידה שגם הוא חש שציבור בוחריו מצפה ממנו לזנוח את העמדה הממלכתית לטובת התנצחות חזיתית וישירה עם השמאל.
מנגד נראה שבציבור הרחב, זה שאינו מזוהה חד־משמעית עם אחד המחנות, דווקא גדלה מגמת ההתמרכזות והשאיפה לשיח מרגיע ומאחה. גם הירידה בגודלן של שתי מפלגות הקצה מבחינה מדינית, מרצ והבית היהודי, מעידה על החשש המקביל הן מהימין האידיאולוגי והן מהשמאל האידיאולוגי, ואת התחושה שלאף אחד מהמחנות המדיניים האידיאולוגיים אין התמודדות טובה עם מכלול הבעיות בתחום הזה.
ממילא גדלה הכמיהה דווקא לשיח המתמודד באופן ענייני ולא אידיאולוגי עם השאלות. זו כנראה גם הסיבה ששתי מפלגות המרכז המובהקות, של לפיד ושל כחלון, זכו להישגים גדולים בהרבה מאלו שצפו להן תחילה, בעוד המפלגה השלישית שהתיימרה להיות מפלגת מרכז, זו של ליברמן, לא הצליחה לצבור תאוצה עם קמפיין מיליטנטי על עונש מוות למחבלים והיפרדות מערביי ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם