מהפך? בלי תמיכת הליכוד להרצוג אין ממשלה

אם הליכוד לא יחבור למחנה הציוני, ממש כפי ששמיר לא נכנע לפרס, הרצוג לא יוכל להקים ממשלה. התקשורת, כמובן, תזעק על פגיעה בדמוקרטיה. אך בפועל, היא זו שכופה את רצון המיעוט על העם

אם הסקרים הסופיים מדייקים, החל מיום רביעי בבוקר יידרש ראש הממשלה לעצבי ברזל. ליתר דיוק עצבי שמיר. כך, בתמצית, התנהלו הדברים, שלקוראים הצעירים נראים כהיסטוריה, אך עבור המבוגרים הם זיכרון חי. בראשית 1990 התפרקה ממשלת האחדות השנייה של יצחק שמיר (ליכוד) ושמעון פרס (עבודה). פרס, במה שכונה לימים "התרגיל המסריח", ארגן על הנייר 61 ח"כים ממליצים, ולכן הטיל עליו הנשיא דאז חיים הרצוג, את הרכבת הממשלה. את ש"ס הוביל הצעיר הכריזמטי אריה דרעי, שתכנן לקפוץ על העגלה של פרס. רק למפרע גילו הוא ופרס שהרבנים ש"ך ויוסף מתנגדים למהלך.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

גם אצל החרדים האשכנזים המצב הסתבך, אך פרס היה משוכנע שבהצבעת האמון הגורלית בכנסת כולם יישרו קו. ראשי הליכוד מצדם פעלו לכך שפרס לא יצליח לתפור את החבילה. וכך אכן קרה. במעמד המביש ביותר בתולדות הכנסת, הציג פרס את שרי ממשלתו החלומית, ואף הכתיר את עצמו לראש ממשלה. פרט קטן אחד שיבש את החגיגות: לקואליציה, אוי לאותה בושה, לא היה רוב והיא מעולם לא קמה. שני ח"כים חרדים מאגודת ישראל, אליעזר מזרחי ואברהם ורדיגר, התחבאו במקומות מסתור ומנעו את התרגיל של פרס.

כמו אז - תרגיל השמאל לא יצליח. יצחק שמיר עם שמעון פרס צילום: ראובן קסטרו

גם המשך הסיפור חשוב, כי חרף הפארסה, הנשיא הרצוג הקציב לפרס שבועיים נוספים לתפור קואליציה. רק משכשל שנית, בתום יותר מחודש של משבר שלטוני, קיבל יצחק שמיר מחדש את המנדט. הוא תפר קלות עם מי שנקראו אז נסיכי הליכוד קואליציית ימין־חרדים שהחזיקה יותר משנתיים.

''הליכוד היהודי''

בחזרה לימינו. בהנחה שהסקרים מנבאים את תוצאות האמת, בלי הליכוד להרצוג אין ממשלה. אביגדור ליברמן לא ישב עם מרצ, החרדים לא ישבו עם יאיר לפיד וכן הלאה. היחידים שיכולים להעביר את הרצוג מעבר לרף ה־61 הם הח"כים מהליכוד.

אפשר להניח שיופעל עליהם לחץ פסיכולוגי עצום. התקשורת תכתיר את הרצוג מיד עם פרסום המדגמים, השמאל יכריז ניצחון בגלל פער המנדטים מהליכוד (אף שכבר היו מקרים שהרכבת הממשלה לא הוטלה על הגדולה שבמפלגות), והליכוד יכנס לדכדוך מכיוון שהוא כזה. אבל המספרים, כנראה, ילמדו אחרת. כל עוד הליכוד לא יחבור להרצוג, ממש כפי ששמיר לא נכנע לפרס, בנו של הנשיא דאז לא יוכל להקים ממשלה. זה מה שאומרים המספרים, אם כאמור הסקרים משקפים את המציאות.

כל מה שנדרש מהליכוד, הוא להתעקש על הלא. אפשר להניח שיפי הנפש ירקעו ברגליים, שהפרשנים המגויסים ישתוללו, ושאפילו הנשיא ריבלין יגיד שזה לא יפה. אבל אם הליכוד לא יישבר, להרצוג ולבני לא תהיה ממשלה. ובתום התקופה, המנדט יחזור לליכוד שירכיב ממשלה טבעית וקוהרנטית, שתשקף את רצון העם ותשלים בקלות כהונה בת ארבע שנים.

צעד לא פחות חשוב שנתניהו ובנט צריכים לנקוט כבר עכשיו הוא הכרזה על הקמת סיעה משותפת בכל מקרה, מוקדם ככל האפשר לאחר הבחירות. 'הליכוד היהודי', אם תרצו. מהלך כזה לא נועד להגדיל את מספר הממליצים אצל ריבלין, אלא לתת מענה לפער המנדטים מול המחנה הציוני. כלומר, כאשר הרצוג ולבני יטענו, נניח, ש־27 מנדטים מעניקים להם את הזכות להרכיב ממשלה, ישיבו ביבי ובנט ש־30 פלוס המנדטים שלהם, שווים יותר.

יעצרו את הרכבת הממשלה ע''י הרצוג. נתניהו ובנט

הקמתה של סיעה משותפת בין הליכוד לבית היהודי, אינה תרגיל אלא ביטוי לחיבור פוליטי ומעשי שקיים ממילא כבר היום בין שתי המפלגות. ישנם לפחות שניים־שלושה מנדטים שמתלבטים בין בנט לנתניהו. ישנם ח״כים שבקלות רבה יכולים היו להשתלב במפלגה האחרת. ישנה גם שכבת פעילים שמעורבת כבר היום בנעשה בשתי המפלגות. כך שהשידוך אינו מאולץ אלא אותנטי. ומה שחשוב יותר, קואליציית ימין חרדים ש'הליכוד היהודי' הוא העוגן שלה, היא קואליציה טבעית של מצביעים מסורתיים־דתיים־חרדים בעלי השקפת עולם ימנית. זאת לעומת קואליציית שמאל־חרדים, שבין מרכיביה אין מכנה משותף בשום נושא. לא דתי, לא חברתי ולא מדיני. הדבק של קואליציה כזו יהיה אך ורק אישי נגד נתניהו. ומניע כזה, עם כל הכבוד, אינו עילה להקמת ממשלה בישראל.

משתיקים את המצפון

אם כבר מדברים על תרגילים, זה הזמן למבחן אלי ישי. לפני שלושה חודשים, יו"ר 'יחד' דהיום סגר את הדיל הבא: תמורת עריקה מש"ס לליכוד, נתניהו הסכים להתחלק איתו בראשות הממשלה ברוטציה. נכון שלא ברור אם ישי לבדו עובר את אחוז החסימה, ונכון שבמקור הוא בכלל חרדי־ספרדי ולא ז'בוטינסקאי, אבל מה לא עושים למען שני מנדטים וחצי.

ובכן הדיל הנ"ל, כידוע, לא התרחש, אבל אפשר להיות בטוחים שעסקה שכזו, לוּ באה לעולם, הייתה מסעירה את המדינה. "גנבת שלטון", היו מזדעקים הפרשנים. "מניפולציה", היו קופצים השמאלנים. "עיוות הדמוקרטיה", היו מוחים המשפטנים. ההתקוממות הייתה מוצדקת. לא מתקבל על הדעת שאדם שבקושי עובר את אחוז החסימה יתמנה לראש ממשלה כתוצאה מקומבינה פוליטית. הרי מה יותר אנטי־דמוקרטי מאשר למנות ראש ממשלה שהעם לא רוצה בו?

במדינה מתוקנת, שפויה, נורמלית, כל אדם הגון צריך להרעיש עולמות נגד מהלך שגונב את דעת העם. אבל, והנמשל למבחן אלי ישי ברור, כבר שלושה חודשים לפחות שמדינת ישראל, ובעיקר התקשורת שלה, מתנהגות באופן לא נורמלי. רוב מוקדי הכוח עושים יד אחת כדי להביא למהפך פוליטי, במטרה להשליט השקפת עולם מדינית שהעם לא רוצה בה. זה, וגם ההישרדות של קבוצת ׳ידיעות אחרונות׳, המניע לקמפיין אנטי־ביבי. זו גם הסיבה שהקומבינה מסמרת השיער של לבני, להפוך לראשת ממשלה בניגוד לדבר הבוחר, עוברת בשתיקה. המטרה מקדשת את כל האמצעים. היינו בסרט הזה מספיק פעמים כדי לדעת.

ביום שלמחרת הבחירות ייעלמו הנושאים החברתיים, תוזנח הכלכלה, תישכח הפריפריה. רק הנושא המדיני יקבל תפנית. כמו בשנות ה־90, האליטות בהובלת התקשורת קושרות קשר, כדי להשליט מדיניות שהעם לא רוצה בה ולא מתכוון אליה. גם אז יצרו תחושה של משבר במשק בשעה שהכלכלה פרחה, וניגנו על העניינים החברתיים כדי להעביר קולות מימין לשמאל.

ב־1992 רבין עלה לשלטון אחרי שהבטיח לא לדבר עם אש"ף ולא לרדת מהגולן. משנבחר עשה את ההפך. ב־99', אהוד ברק הבטיח לשמור על ירושלים, אך משנבחר הציע לראשונה את חלוקתה. שניהם הצליחו להיבחר רק בזכות דחיפה עזה של תקשורת מגויסת שהפיצה אווירת נכאים. כך גם הפעם. עיתונאים ופרשנים רבים יודעים את אשר נעשה ובכוונת מכוון מחרישים. הם נמנעים משאלות קשות, מצניעים ביקורת ומשתיקים את המצפון. הערכים הבסיסיים ביותר של עיתונות חופשית והוגנת נרמסים, כדי להציג תמונה תועמלנית ומסולפת, כך שהציבור יבחר במי שהעיתונאים מעדיפים.

דגל שחור מתנופף על תפקוד התקשורת הישראלית בבחירות תשע"ה. שרק לא ינאמו לנו אחר כך על זכות הציבור לדעת ועל חופש הביטוי.