המערב משתמש בגרעין כדי להתקרב לאייתוללות
העימות בין נתניהו לאובמה מתרכז לכאורה בהסכם עם טהרן, אבל איום הגרעין הוא גשר שהמערב משתמש בו בשמחה כדי להתקרב למנהגים הרוחניים של איראן. ואת זה ראש הממשלה קלקל להם
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל עצם המהלך של ההגעה לוושינגטון וכיבושה לשניים־שלושה ימים, היה כל כך לא שגרתי, שהנאום עצמו היה איזה בונוס. סוג של אנטי־קליימקס, אף שרבים חשבו שזה היה נאום חזק ביותר. לטעמי, זה לא היה נאום מרקוס אנטוניוס מהדרמה של יוליוס קיסר; אבל הוא גם לא גרם לאף אחד להרגיש חם בצוואר ולהזיע.
ההתרעה באיזשהו מקום הושגה. הגורמים השונים בממשל התחלקו לתפקידיהם השונים. אחד המשיך לעסוק בהתקפות אישיות על נתניהו, ומדובר דווקא בנשיא. אבל סוזן רייס, שלא בהכרח מחבבת את נתניהו, נשמעה בוועידת איפא"ק כאילו היא מסכימה עם ראש הממשלה בנושאים רבים הקשורים להסכם. בכל אופן, היא הרבה יותר קשוחה מג'ון קרי שמתבשל בגולאש הסבזי של ג'וואד זריף.
אבל מה בדיוק המידע הספציפי שעורר את נתניהו "להתריע על הסכנה"? אולי הוא תכנן לחשוף אותו בנאום ביום שלישי, אבל בסופו של דבר הוא החליט שלא לשבור את הכלים, ולא לחשוף פיסות מידע סנסציוניות שארצות הברית וישראל חולקות ביניהן בדרגים הגבוהים ביותר. יש השערה שמדובר במספר הצנטריפוגות המתפקדות. נתניהו הזכיר בנאומו כיצד הפתיעו האיראנים את העולם עם שני מתקנים סודיים שאיש לא ידע עליהם, וזה היה רק לפני שנתיים־שלוש. הוא אמר שבהחלט יכולים להיות מתקנים שהם מסתירים גם היום.
בחדר העיתונאים של הקונגרס פגשתי את טוביה טננבאום. השד יודע איך חדר לבניין הקפיטול. הוא מגיע לכל מקום. טננבאום חושב שלרגל המשמעויות של איראן גרעינית, נתניהו לא היה צריך להתחשב כל־כך בנשיא, לחשוף את מה שיש לו ולשבור את הכלים והכללים. אם כבר פחד ומשטמה על גבעת הקפיטול, אז ללכת עם זה עד הסוף. אבל זוהי גישה מוגזמת. ראש ממשלת ישראל איננו איזה אוד עשן שהגיח מעבר לגדרות כדי להזעיק את העולם מפני השמדה. הוא ראש ממשלה של אופציה מסוימת, ויש כאלה בתקשורת האמריקנית שאמרו זאת במפורש.
בניית הדרמה ביום הנאום הייתה סביב המידע המסוים שנתניהו יחשוף בנאום. והוא כנראה התכוון בהתחלה לעשות זאת. אבל בלילה שלפני הנאום עסק נתניהו בשכתובים של קטעים מסוימים שעסקו בפרטי העסקה. בזמן הנאום הייתה הרגשה כזאת, ובדרך הביתה שאלתי את אחד מאנשי הצוות של ראש הממשלה אם נעשו שכתובים רציניים של הרגע האחרון. הוא אמר שגרסה של הנאום הועברה לידי הדמוקרטים, ואלה ביקשו שראש הממשלה יוותר על פירוט מסוים של העסקה המתגבשת כדי לא להביך אותם.
עיקר המאמץ ביום שלישי כוון לדמוקרטים - ניסיון להזיז כמה סנטורים לצד הסנקציות כדי להתגבר על הווטו הנשיאותי. אבל מסתבר שההתחשבות של נתניהו ברגשות הדמוקרטים והנשיא לא הרשימה את ננסי פלוסי, שמיד לאחר שגמרה את תרגילי הקום־שב קום־שב באולם שבו נערך הנאום, פרצה בהודעה בפייסבוק: דמעות חונקות את גרוני. מה הוא חושב, שאנחנו מטומטמים? הוא לא חידש דבר (זה לא ציטוט מדויק). עצוב לקבל את זה מפלוסי, שאביה היה שותף בימי השואה לפעולתו של פיטר ברגסון, הוא הלל קוק, בתעמולה להצלת יהודי אירופה. פעולה שגם אביו של בנימין נתניהו, פרופ' בן־ציון נתניהו, היה שותף לה.
היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס היא זו שהייתה אמורה לתת את התשובות, מראש, למה שראש הממשלה נתניהו עשוי להעלות בנאומו בקונגרס. הבאזז היה שנתניהו עלול לחשוף מידע כלשהו, וזה יגרום למשבר אמון חמור. ברור שכל המערכת הזו, של ויכוח פומבי המתרחש בשלוש זירות - ועידת איפא"ק, ערוצי הטלוויזיה והקונגרס - הוא חסר תקדים בדרך שבה שתי מדינות ידידות מנהלות את הדיאלוג ביניהן בנושאים החשובים ביותר.
יש אפילו משהו מרגש בממד הזה של דמוקרטיה, המתפקדת גם ביחסים בין מעצמת־על לבין בעלת ברית קטנה, גם אם חזקה. בין נציגיו של אובמה, רייס היא כנראה זו שמייצגת בצורה הקרובה ביותר את הנשיא עצמו. בנאומה באיפא"ק היו קטעים שהקהל היה קצת מבולבל מכוונותיה, ולא ידע איך להגיב בדיוק. אבל כולם הבינו אותה כשאמרה: "סאונד־בייטס לא ימנעו מאיראן להשיג נשק גרעיני". אבל חוץ מהעקיצה הזאת לראש הממשלה, היו קטעים שלמים בנאומה שנראה היה כי יש הסכמה מלאה בינה לבין נתניהו. אף כי שניהם לא היו רוצים שמישהו יחשוב כך.
היא אמרה, למשל, כי "הסכם רע הוא גרוע יותר מאי־הגעה להסכם. שיהיה ברור. ואם זו הברירה, לא יהיה הסכם. שום דבר לא מוסכם עד שלא הכול מוסכם. יש עדיין פערים, אבל אסור לדון בפרטים בפומבי", הזהירה את נתניהו.
נראה שהלחץ שנתניהו מפעיל גורם לאמריקנים לחזור על התחייבויות פומביות שכבר הרבה זמן לא שמענו. רייס חזרה על המנטרה הישנה שנזנחה לשווא: "כמו שהנשיא אובמה אמר בעבר כאן באיפא"ק, אנו שומרים את כל האופציות על השולחן. אסור שאיראן תשיג נשק גרעיני. זה לא משהו שצריך להכיל, זה דבר שצריך למנוע".
רייס טענה שהאיראנים התקרבו כבר למרחק של חודשיים או שלושה מנקודת פריצה לפצצה, וכי המטרה להרחיק אותם למרחק של שנה מנקודת ההחלטה. "איראן התרחקה מהנקודה שהייתה בה לפני שנה. וזה הופך את העולם לבטוח יותר, כולל ישראל", אמרה.
כדאי לזכור כי כל ההתרחשות הדרמטית בוושינגטון איננה תקיעת אצבע בעינו של אובמה. אם תרצו, זו אולי אפילו עליית מדרגה ביחסים, כזו שמאפשרת לראש ממשלת ישראל להשמיע קול שווה ולהיות שחקן פוקר מסביב לשולחן, במקום להיות מנה בתפריט שמוגש לכרישים. אם נקבל את המשל של שחקן הפוקר, הקונגרס ודעת הקהל הם כמעט הקלפים האחרונים שנשארו לראש הממשלה.
אבל הדבר המרתק יותר הוא שכל העימות בין נתניהו לאובמה מתרכז בהסכם הגרעין רק על פני השטח. האמת היא שהאיראנים כבר עוסקים בסחטנות גרעינית. אלמלא התקדמו כל כך בפרויקט הגרעין שלהם, לא היו משיגים את גישושי ההתקרבות של מדינות המערב.
פרויקט הגרעין הוא גשר אטומי שעליו נפגשים כמעט בשמחה נציגי מדינות המערב עם שליחי האייתוללות. והכי חשוב מבחינת האיראנים, זה אפשר את ההתקרבות שלהם לארצות הברית. שני הצדדים, האמריקנים והאיראנים, משתמשים באיום הגרעיני הפוטנציאלי כערוץ התקרבות ביניהם. "אובמה נסוג מהמזרח התיכון והוא רוצה להשאיר לאיראנים תפקיד בתוך אי־הסדר שנוצר", אמר לי אחד מאנשי השגרירות בוושינגטון.
מה שברור הוא שגם לאחר נאומו של נתניהו, הבית הלבן ובכירי הדמוקרטים דבקים באסטרטגיה שלהם לכל אורך המשבר המלאכותי שאובמה עצמו פברק סביב הנאום. והאסטרטגיה הזאת היא אסטרטגיה של ניבולי פה כלפי ראש הממשלה. זה המשך אסטרטגיית הביבים. במחושב. לא להראות כל אות של כבוד כלפי ראש הממשלה. לא להעניק כל תוקף, הכרה או כבוד בסיסי לדברים שנתניהו אמר בקונגרס. אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם כשהובלנו אל יציע העיתונאים באולם המושב המשותף של שני הבתים, היה נוכחותה של ננסי פלוסי. היא השאירה סימן שאלה מסוים לגבי הגעתה. ראיתי אותה קמה בצייתנות ומוחאת כפיים בקטעים נבחרים של הנאום ביום שלישי. אבל מיד לאחר הנאום היא חזרה למשמעת הסיעתית שמנהיג אובמה נגד נתניהו. ברור שהתגובה תוכננה מראש.
נתניהו התקבל בתשואות אדירות. צריך לציין את זה, ולו רק בשביל הרקורד. הוא נכנס בשביל המרכזי המפריד בין הסיעות, ולחץ ידיים שהושטו לעברו משני הצדדים. הוא התקדם באיטיות כדי למשוך את הרגע. לתת לקהל ולנבחרים להתרגש קצת, למחוא כפיים, לרכון אליו וללחוץ ידיים או להתחבק. השיא היה כשפגש את מנהיג המיעוט בסנאט, הארי ריד. ריד החולה התרומם בקושי על רגליו ושניהם אחזו זה בזה בשתי הידיים.
בדרך לגבעת הקפיטול נסעה לפנינו מונית שעל השמשה האחורית שלה נכתבה באותיות גדולות סיסמה קצרה ומפתיעה: "האמת היא שנאה עבור אלה ששונאים את האמת". אני מבין את זה כהתכתבות מתריסה כלפי הנשיא אובמה, שיותר ויותר בולט בהכחשת האמת סביב האסלאמיזם הרדיקלי המוביל את הטרור העולמי.
מסעו של נתניהו לוושינגטון היה אקספרס של דקה לפני חצות אל האמת. הוא צייר חלום בלהות, שלפיו בעקבות התגרענות איראן יחל מרוץ התגרענות של מדינות אחרות באזור, וכל המזרח התיכון יהפוך למרושת בחוטי תיל ממעיד גרעיניים. אז נתניהו מפחיד. אבל אני מציע לזכור שפעמים מספר בעבר, ביחס לאירועים סופר־משמעותיים, נתניהו חזה וצדק. בעיקר בנוגע לטילים מעזה ופיצוץ מגדלי התאומים. אז כשנתניהו "מפחיד", אני מפחד.
החידוש של נתניהו היה שהציג אסטרטגיה אלטרנטיבית. מנסים להכחיש את זה. אבל הוא הציב את התנאים שאפשר לדרוש כדי לחתום על הסכם שיחזיר את איראן לחיק האומות: שתחדל מתוקפנותה האזורית, שתחדל לייצא טרור בעולם ושתפסיק לאיים בהשמדת ישראל. אבל תנאים אלה יחבלו בתוכן האמיתי של שיחות הגרעין: התקרבות אמריקנית־איראנית. ואם הרצוג צודק, אז הנאום הוא באמת חבלה. חבלה במדיניות הלינדברגית של אובמה. נתניהו רמז למה שמסתתר מאחורי הפיוס הגרעיני הזה כשהזכיר את הניסיון לרתום את איראן למלחמה נגד דאעש. במקרה הזה, הוא אמר, "אויבו של אויבכם הוא אויבכם". ושוב הרים את האולם בתשואות.
הייתה הרגשה בתום הנאום שהעיתונאים, ואיתם אולי גם קובעי המדיניות, מחפשים סיכום אירוע. הם התקשו להחליט אם הנאום היה חזק, מלהיב ומשכנע, או שהיה מאכזב. אלה שדיברו על אכזבה התכוונו לכך שנתניהו נרתע מלחשוף פיסות מידע מסווגות. זה אפשר להם להימנע מהערכת הנאום, לטעון שנתניהו לא חידש דבר ובכך לשחק את המשחק של אובמה. שוב היו שטענו שנתניהו "פחד". אבל התרגיל כולו היה מספיק אמיץ וברור, שלא היה טעם באמת להרגיז על ידי מה שהוגדר מראש כ"הפרת אמון". הייתה אווירה של מתח שלא מצא את פורקנו.
ניסיתי לזהות את האורחים בקהל. הנה ג'ו ליברמן וניוט גינגריץ'. שלדון אדלסון ואשתו מרים. ממול ביציע ארנון מילצ'ן. אלי ויזל יושב שם כמי שמעניק גב רוחני ומשקל היסטורי לדברי נתניהו. יעקב עמידרור, אלן דרשוביץ, רון לאודר. אלה שנעדרו מההופעה כלל לא הורגשו. היו כשלושים מחרימים, ועוד כמה עשרות בודדות של כאלה שתמיד נעדרים, כך שמתוך 535 צירים וסנטורים נכחו כ־475. לא ספרתי.
תחושת חוסר הוודאות והערפל לאחר הנאום הוגברה על ידי שיטוטים מעיקים במסדרונות הלבירינת של בניין הסנאט בקפיטול. פסל של ניקסון, אפילו של ספירו אגניו, ופסל גדול של בן פרנקלין. אנשים פרצו בשעטה מאיזה אולם ישיבות או קבלת פנים, בניסיון להצטרף לאירוע שערכו ראשי הבית לנתניהו אחרי הנאום.
דומה שאם היה משהו שנתניהו נהנה ממנו במסע הזה, הייתה זו נוכחותו של נשיא צ'כיה מילוש זמאן בוושינגטון. זמאן נאם באיפא"ק וזכה לאהדה עצומה, וגם מצא זמן להיפגש עם ראש הממשלה של המדינה האחות, ישראל. אין כמו צ'כי כזה להגיד אמיתות. לומר את האמת, שהמלך של וושינגטון מסרב להגיד. ומי שלא שמע נשיא צ'כי אומר "הורוביץ" לא יודע מה זה צ'כי. דייויד הורוביץ היה המנחה בשעת הופעתו של מילוש זמאן באיפא"ק.
ומה אמר נשיאה של אותה ארץ שצ'מברליין כינה כמדינה קטנה שאיש אינו מסוגל לבטא את שמה ואף אחד לא יודע היכן היא נמצאת? "יש עלייה בטרור, ואני אומר: טרור אסלאמי". לא אומרים דברים כאלה היום בבירה האמריקנית.
זמאן, כמו נתניהו, חי את ההיסטוריה, והפייסנות מזכירה לו נשכחות. כמו דוברים קודמים לפניו, גם זמאן לא נרתע להשוות את האירועים לימי היטלר. "הרעיון של דאעש נשמע מטורף בימינו. אבל גם היטלר היה מטורף!" אמר.
הוא פרש אסטרטגיה בינלאומית משותפת למלחמה בטרור האסלאמי, ונזכר בעליצות בפגישה שהייתה לו עם ראש המוסד. "ראש המוסד אמר לי שהמוסד הוא אחד השירותים החשאיים והיעילים ביותר בעולם, אולי הכי יעיל. אמרתי לו: זה לא נכון שהמוסד הוא השירות החשאי הכי יעיל. האמת היא שהוא הארגון החשאי היעיל היחיד בעולם". ההומור הצ'כי.
חשבתי על כך שכאשר ראשי מדינות באמת אוהבים את ישראל, הם אוהבים משום מה גם את נתניהו, על אף הקובלנות של התקשורת הישראלית. כאשר הנשיא אובמה או הקנצלרית מרקל מביעים את הסתייגותם מביבי, כל אחד בדרכו המיוחדת לבטא גסות רוח, הם מביעים את רגשותיהם האמיתיים כלפי ישראל. ולכן, אם יֵצא במקרה שהרצוג יוזמן לקונגרס בחודש מאי הקרוב לטקס הכתרה מלכותי, אל תתרשמו מהאהבה שתורעף עליו. כמו שאמר בזמנו ביל קלינטון על אהוד ברק: "הצעצוע החדש שלי". אפשר יהיה לומר שבא לעיר צעצוע חדש.
נתניהו פשוט איננו צעצוע. הוא בלתי ניתן לשליטה על ידי הכוחות המניעים בוושינגטון. זה מה שמעניק להופעותיו המיוחדות עוצמה הרתעתית. ושלא יעבדו על הציבור. נשיא ארצות הברית לא טורח לתת ציונים לנאומים של מנהיגים שאותם סירב לשמוע.
הקשרים בין ארצות הברית לישראל ממשיכים להיות הדוקים בכל הרבדים, גם במגע בין הדרגים המקצועיים הבכירים. אבל ברמות העמוקות ובטווחים הארוכים, המשבר משקף אסטרטגיה של הנשיא אובמה להרחיק את ישראל מלב האמריקנים.
כך כתב אליוט אברמס ב'וויקלי סטנדרט': "לבנות משבר בין ארצות הברית וישראל זה בהחלט במסגרת היכולות של הממשל, והממשל הוא שבחר לעשות בילד־אפ למשבר לפני הנאום (ובזמן ביקור נתניהו, א"ל). למה? שלוש סיבות: להזיק לנתניהו ולגרום לתבוסתו בבחירות. מאז ומתמיד אובמה לא אהב את נתניהו, פשוט משום שהוא בימין בעוד שאובמה בשמאל. מעבר לנסיון לגרום לתבוסתו בבחירות, למנוע מישראל להשפיע על הוויכוח סביב המדיניות האיראנית של ארצות הברית. והחמור מכול - המשבר נועד להוריד את הפופולריות של ישראל בארצות הברית ובייחוד בקרב הדמוקרטים".
יצאנו ממבוכי הקונגרס בתחושת דיסוננס בין נאום מפורט ומלהיב לעיתים, לבין השאלה כיצד זה אמור להשפיע. הרי זה בדיוק מה שנתניהו ניסה לעשות בניגוד לדעתו של אובמה, ששבר את כל הקודים של הנימוס והכבוד הבסיסיים. ייתכן שהאיראנים יפתרו את הקושיה הזו בסרבנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם