האיש שחי בחלל: "בעוד חמישים שנה נגור שם"
אחרי שלושה ביקורים בחלל, מספר האסטרונאוט כריס הדפילד בראיון בלעדי על הסכנות, החוויות, ואיך קליפ שצילם ברגעי הפנאי הנדירים הפך לתופעת רשת גלקטית
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הדפילד משוחח איתנו מביתו שבטורונטו, קנדה, באמצעות הסקייפ. הוא לובש קפוצ'ון פשוט, ועל המדפים מאחוריו מונחים פסלונים, תמונות וצעצועים הקשורים למסע בחלל. פרצופו מוכר: כששהה בתחנת החלל הבינלאומית הראה הדפילד לעולם כולו, בסדרת סרטונים פופולריים, איך זה באמת לחיות בחלל. הוא צילם את עצמו מצחצח שיניים (מוכרחים לבלוע את המשחה), מסתפר (שואבים את כל השיער מיד, כדי שלא ירחף באוויר וייתקע בעיניהם של חברי הצוות), מבשל (דוחסים מים רותחים לתוך שקית תרד מיובש) ועוד ועוד. כשהוא רואה סרט שנכשל בניסיון לתאר את החיים ללא כוח משיכה, הוא משתגע.
"זה בסדר כשמדובר בסרט בדיוני, כמו '2001: אודיסיאה בחלל 'או הסרט 'בין כוכבים', שלא מנסים לשקף את הטכנולוגיה הקיימת היום אלא להציג חזון של טכנולוגיית העתיד", הוא אומר. "אבל כשאתה עושה סרט כמו 'כוח משיכה', שמראה טכנולוגיה קיימת - תחנת החלל, אנשים, מכונות - זה מעצבן את האנשים שעובדים שם.
"זה לא סרט דוקומנטרי, הוא לא אמור להיות אמיתי, אבל מרגיז אותי שהוא מטעה אנשים. הם לומדים דברים שגויים על החיים בחלל, על תחנת החלל ועל נאס"א. הם מבססים את התפיסות שלהם על הסרט. אני מניח שזה נורמלי, אבל זה כמו שאנסה ללמוד על אנרגיה גרעינית או פוליטיקה בינלאומית רק דרך סרטים פופולריים. זה רק בידור. אסור לייחס ל'כוח משיכה' יותר רצינות משמייחסים לבאטמן".
האיסור הזה של הדפילד חמור למדי. בסרט "כוח משיכה" (שיצא לאקרנים ב־2013, כחצי שנה אחרי שהדפילד חזר בפעם האחרונה לכדור הארץ) מתרסק לוויין רוסי בחלל, מה שגורם בתגובת שרשרת להרס כל הלוויינים, המעבורות ותחנות החלל מסביב לכדור הארץ – תסריט בלתי אפשרי פיזית, בגלל הפרשי הגבהים בין העצמים המרחפים סביב הפלנטה שלנו ובגלל המסלולים השונים שלהם.
אבל מעבר לכך, התנהגותם של האסטרונאוטים בסרט, בגילומם של סנדרה בולוק וג'ורג' קלוני, מנותקת לחלוטין מכל הסטנדרטים של נאס"א: החל בכך שבולוק אינה אסטרונאוטית מקצועית ובכל זאת
כריס הדפילד (56) מכיר היטב את החיים האמיתים ללא כוח משיכה. הוא עצמו יצא לחלל שלוש פעמים. ב־1995 המריא עם מעבורת החלל אטלנטיס והיה הקנדי הראשון ששימש "מומחה משימה". הטיסה נמשכה שמונה ימים, ובמסגרתה העבירו האטרונאוטים אלף קילוגרם של ציוד ומזון לתחנת החלל הרוסית מיר, זכרה לברכה.
ב־2001 המריא עם מעבורת החלל אנדוור כדי להרכיב את הזרוע הרובוטית "קנדארם2" בתחנת החלל הבינלאומית, ולשם כך יצא להליכת חלל – גם הפעם, הקנדי הראשון שעשה זאת. אחר כך יצא להליכת חלל שנייה, ובסך הכול בילה כ־15 שעות בחליפת חלל, כשדבר מלבדה אינו מפריד בינו ובין הריק המוחלט.
בדצמבר 2012 שוגר הדפילד מהקוסמודרום בקזחסטן לתחנת החלל הבינלאומית, ושימש חבר בצוות ה־34 ומפקד הצוות ה־35 של התחנה (כל צוות מורכב משישה אסטרונאוטים – שלושה שכבר שהו שלושה חודשים בתחנה, ושלושה אסטרונאוטים חדשים. כל אסטרונאוט, לפיכך, חבר בשני צוותים). הוא היה הקנדי הראשון – והיחיד עד כה – שפיקד על תחנת החלל.
במהלך משימותיו כאסטרונאוט, חוק מרפי הכה בהדפילד פעמיים: פעם אחת בזמן הליכת חלל, ופעם אחרת במשבר שאיים לפגוע בחזרתו לכדור הארץ. שני המקרים הסתיימו בסופו של דבר בשלום, הרבה בזכות התנהלות רגועה ורציונלית שלו. על המקרה הראשון סיפר על בימת הנאומים של TED, במרץ 2014: “הייתי בהליכת חלל כשהתעוורתי בעיני השמאלית. פתאום העין השמאלית שלי נסגרה בכאב עצום, ולא הצלחתי להבין למה היא לא עובדת. חשבתי, מה אני עושה עכשיו? אמרתי לעצמי שאולי בשביל זה יש לנו שתי עיניים, והמשכתי לעבוד. אבל לרוע המזל בלי כוח משיכה הדמעות לא זולגות, אלא פשוט מצטברות לכדור גדל והולך, עד שהן חוצות את גשר האף ועוברות לעין השנייה. עכשיו הייתי עיוור לחלוטין, מחוץ לחללית“.
זה היה רגע המרפי הנורא ביותר של הדפילד: הוא בחוץ, מחובר לאנושות דרך יד אחת האוחזת בחללית, עטוף רק בחליפת החלל, ועיוור לחלוטין. במרכז בקרת המשימה ניסו לברר מה בדיוק קרה לעיניו של הדפילד, ומישהו שם הבין שהסבון שבו השתמשו כדי לנקות את מסכת החליפה התאדה, חדר לעינו וגרם לגירוי שהוביל לעיוורון הזמני. בתוך כמה דקות הדמעות דיללו את החומר המגרה בתוך העיניים, והדפילד הצליח לחזור לעבודה. מאז החליטו בנאס“א לנקות את המסכה בסבון אל־דמע, כמו זה המשמש לחפיפת ראשיהם של תינוקות.
רגעים דרמטיים כאלה ממש לא חביבים על הדפילד, שגם זכה במסגרת תפקידו לחוות שיגורים ונחיתות אלימים ומפחידים ביותר. “אני לא מכור לסכנה“, הוא אומר בראיון הסקייפ. “אני לא מכור לאדרנלין, אני לא רוצה להסתכן ולראות מה קורה. אני מעוניין להסתכן כדי להשיג תוצאה, ולכן אני רוצה שהסיכון יהיה מדוד“.
אני מראיין אותך ביום שישי 13 בפברואר, וקראתי על כל מיני אמונות טפלות של אסטרונאוטים, ובעצם בעיקר של קוסמונאוטים. עד כמה בנאס"א מסתמכים על מזל?
"מזל הוא תוצאה של החלטה. אנחנו מנסים לא לשלב אצבעות ולחכות למזל שיגיע, ורוצים לעשות כל מה שאפשר כדי לשפר את סיכויי ההצלחה. לפני שאנחנו מטיסים חללית, אנחנו מתכוננים יותר מכל מי שתפגוש אי פעם. לא תאמין מה רמת הסימולציה, הדיוק בפרטים והבדיקות שאנחנו עורכים לפני שיגור. בחיים הרגילים הסיכון הוא נמוך, אז אתה יכול להסתמך על המזל כי סביר להניח שמזל רע לא יהרוג אותך. אצלנו, כשמשהו רע קורה, אתה יכול לומר שזה מזל רע – אבל עדיף שתאמר שזו טעות, בעיה בתכנון או בעיה בתהליך.
המון דברים עבדו נכון בתוכנית החלל. מדי פעם משהו רע קורה, ורק לעתים נדירות מאוד הדברים משתבשים לגמרי ואנחנו מאבדים חללית או אנשי צוות. בשתי הדוגמאות הכי בולטות של אסונות שקרו לנו, עם הצ'לנג'ר ב־1986 ועם קולומביה ב־2003 (שתי מעבורות החלל האמריקניות שהתרסקו, אחת בהמראה והשנייה בנחיתה, י"פ), זה לא היה מזל רע - אלא תוצאה של החלטות רעות, תהליכים רעים, טכנולוגיה שלא הבנו נכון. למדנו מהאסונות האלו וערכנו שינויים בהתאם, ובזכות זה שיפרנו את המזל שלנו בהרבה. החלטנו החלטות נכונות יותר".
ההתנגשות השנייה של הדפילד עם מזל רע במיוחד אירעה ב־9 במאי 2013, בשבוע שלפני חזרתו לכדור הארץ. הוא וחבריו הציצו מהחלון וראו ניצוצות יוצאים מצדה של תחנת החלל – רסיסי חומר הדולף מאחד הרכיבים של התחנה. אחרי ששידרו "יוסטון, יש לנו בעיה" והסבירו מה הם רואים, בנאס"א אבחנו דליפת אמוניה. האמוניה אמורה לקרר את הסוללות של תחנת החלל ואת ממירי המתח שלה, והדליפה הייתה עלולה לפגוע באספקת החשמל של התחנה כולה.
על הטיפול בתחנת החלל המדממת מספר הדפילד בספרו, "מדריך האסטרונאוט לחיים על כדור הארץ" (הוצאת מודן): "לאסטרונאוטים בתוך התחנה לא נשקפה סכנה מיידית, ובכל מקרה, אם המצב יחמיר תמיד נוכל להיכנס לסירות ההצלה – חלליות הסויוז – ולעזוב את התחנה", הוא כותב. "רומן, טום ואני היינו אמורים לטוס בחזרה לכדור הארץ בעוד פחות מארבעה ימים, אבל איך נעשה זאת? מישהו חייב לצאת להליכת חלל כדי לבדוק מהו מקור הדליפה, ואם נעזוב את התחנה במועד המתוכנן לא יהיה אפשר לעשות זאת עד שהצוות הבא יגיע, בעוד כמה שבועות".
הסיבה לכך הייתה ששלושת האסטרונאוטים האמריקנים, עם חליפות החלל שלהם, היו היחידים שיכולים לצאת ממנעול האוויר בצד האמריקני של התחנה. שניים מהם, הדפילד וחברו טום מרשבורן, היו אמורים לעזוב לכדור הארץ יחד עם הקוסמונאוט רומן רומננקו. האמריקני שיישאר בתחנה, כריסטופר קסידי, לא יוכל לצאת להליכת חלל "סולו", ושני הקוסמונאוטים הנותרים לא יוכלו ללוות אותו עד שיגיע הצוות הבא, כמה שבועות לאחר מכן. עד אז עלולה התחנה למות מחוסר חשמל.
אחרי שבילו שעות מתוחות בבחינת האפשרויות, הלכו האסטרונאוטים לישון. כשקמו בבוקר חיכתה להם הודעה מנאס"א: "ברוכים הבאים ליום ההכנה להליכת חלל". מתברר שביוסטון החליטו שאי אפשר לפעול לפי הסטנדרטים המקובלים – הכוללים אימון ארוך בכדור הארץ לפני היציאה לחלל שסביב התחנה, בחינה מדוקדקת ואיטית של כל הדברים שעשויים להשתבש וכן הלאה. המשימה הייתה חייבת להתבצע מיד, לאחר יום אחד של הכנה לכל היותר.
הדפילד וחבריו האמריקנים למדו את המשימה והתכוננו עד כמה שאפשר – החל בטעינת סוללות החליפות וכלה בצריכת התפריט המתאים ביותר ליום שלפני הליכת החלל (בעיקר פחמימות). ביוסטון הרכיבו את רשימת המשימות המדוקדקת של שני האסטרונאוטים שייצאו החוצה. בבוקר הבא בילה הדפילד יחד עם אחד הקוסמונאוטים כמה שעות בדחיקת חבריו לתוך חליפות החלל, ובהוצאתם אל מנעול האוויר שדרכו יעברו אל החלל הריק.
האסטרונאוטים בילו שם חמש שעות וחצי. הדפילד, בתור מפקד התחנה, עקב אחר כל צעד שעשו וסייע להם בביצוע רשימת הבדיקות שאולתרה ביום הקודם. הקוסמונאוט רומננקו המשיך כל אותה העת לצייד את קפסולת הסויוז שתוביל אותו, את הדפילד ואת מרשבורן לכדור הארץ. מתברר שרק לרוסים מותר להכין את הסויוז לקראת הנחיתה.
בסופו של דבר חזרו האסטרונאוטים לתוך תחנת החלל בשלום, ובהחלט אפשר לומר שהליכת החלל הזו לא נפגעה ממזל רע: עם הכנה מעטה יחסית הצליחו שני האסטרונאוטים למצוא את התקלה, להרכיב משאבה חדשה, לעצור את הדליפה ולחזור למנעול האוויר בלי שחליפת החלל תזדהם בפיסות אמוניה קפואות. נותרו עוד יומיים עד לחזרה לכדור הארץ, מספיק זמן כדי להתכונן - בלחץ עצום - למסע הכניסה האלים לאטמוספרה, ולצאת אליו לפי לוח הזמנים המקורי.
"תמיד האמנתי שאנחנו צריכים לשכור אנשים בני מזל, כי הם בני מזל מסיבה מסוימת", אומר לי הדפילד. "אם יש להם מזל טוב, הם בטח עושים משהו שגורם לו לקרות. מדי פעם גם אני עצמי בר־מזל, אבל אני מנסה לא להסתמך על זה. אני בר־מזל בחיים. נולדתי במקום שנתן לי חינוך טוב, ושאפשר לי להגיע להישגים שלי".
Here am I sitting in a tin can
Far above the world
Planet Earth is blue
And there's nothing I can do
(מתוך השיר Space Oddity)
מדריכי הווידאו של הדפילד על החיים בחלל הפכו ללהיט, אבל בעיקר בקרב המכורים לעניין. הקהל הרחב, לעומתם, מזהה את הדפילד בזכות קליפ פופולרי בהרבה: חמש דקות ו־31 שניות שבהן הוא מרחף ברחבי תחנת החלל ושר את “ספייס אודיטי“ של דיוויד בואי.
את הקליפ הוא צילם בעצמו בתחנת החלל (רק צריך להניח את המצלמה באוויר, היא לא תיפול) ובנו, אוון, ערך אותו בכדור הארץ. ערב לפני שחזר בחללית הסויוז אל האדמה, במסע מזעזע ומסוכן, הודיע לו בנו שהוא מעלה את הסרטון ליוטיוב. הדפילד עבר באותו ערב על רשימות התיוג (צ‘ק ליסט) הארוכות לקראת הנחיתה, וכשסיים והלך לישון לקח לעצמו רגע לראות את הקליפ ברשת. הוא גילה שגרף קרוב למיליון צפיות בתוך שעות ספורות.
למחרת, בתום נחיתה שנמשכה כמעט ארבע שעות, הדבר הראשון שאמר איש צוות הקרקע הרוסי שהוציא את הדפילד מתוך הקפסולה היה: “כריס, הקליפ מעולה, היינו גאים לראות אותו“. גם במסיבת העיתונאים שאחרי הנחיתה, בשדה התעופה קרגנדה שבקזחסטן, השאלה הראשונה הייתה אם הוא יודע ש“ספייס אודיטי“ נצפה יותר מ־7 מיליוני פעמים בתוך יום אחד.
מוזר לקרוא את תיאור השיבה לכדור הארץ מנקודת מבטו של אדם ששהה בחלל במשך חצי שנה. הדפילד כותב על חולשה נוראית, בחילות קשות (הקיבה מתקשה להסתגל שוב לכוח המשיכה) והלם מהרעש אחרי ימים של ריחוף בשלווה היחסית של תחנת החלל. קולות המכונות לא ממש נחשבים לרעש, מבחינתו.
אני רואה שהתרגלת כבר לחיים על כדור הארץ, וראיתי את ההתענגות שלך על החיים בלי כוח משיכה בסרטונים מהתחנה. מה לא ממש כיף בחיים בחלל, לדעתך?
"החלק המרגש והמעורר בתחנת החלל חזק בהרבה מכל החסרונות והבעיות. זה מקום נהדר להיות בו - מאתגר, יצירתי, פעלתני, יפהפה, קסום. זה נפלא. זה לא כמו לחיות בבית שלך, ואתה לא יכול לצאת למסעדה ולהזמין איזה אוכל שאתה רוצה, אבל זו חוויה מופלאה.
"אם אתה דוהר ברכבת הרים בפארק שעשועים, האם אתה מתגעגע לחיים הרגילים, בלי התנועה המהירה והתהפוכות? אני מניח שכן, אבל לא בשביל זה עלית על רכבת ההרים. בחצי השנה שהייתי במסלול סביב כדור הארץ, לא בזבזתי שנייה אחת על געגוע. החוויה עשירה כל כך, תובענית כל כך, שאין לך זמן לזה. אתה לא עוצר אפילו לרגע כדי לומר 'הלוואי שהייתי במקום אחר'".
ובכל זאת, בטח יש משהו.
"כן, אתה רחוק מהבית, הסיכון למות הוא גבוה, ואתה לא יכול לחבק ולנשק אף אחד מהמשפחה שלך. אם משהו קורה בכדור הארץ למישהו מבני המשפחה שלך, אתה לא יכול לעשות כלום חוץ מלדבר איתם בטלפון. אמו של אחד מחברי הצוות שלנו מתה בזמן שהיינו במסלול, והיה קשה להתמודד עם זה. אז אני מניח שהחלק הכי קשה הוא הניתוק מהחברים ומהמשפחה.
"ובנוגע לשאר - טוב, חוסר משקל הוא לא נוח ומעצבן, כי אתה קופץ ממקום למקום ודברים פשוט נסחפים באוויר. אבל אתה חסר משקל, וזה מדהים. אתה עף! אני לא חושב שציפורים מתלוננות על הכנפיים שלהן. הן יכולות לעוף, הן מסתובבות בשלושה ממדים בזמן שאנחנו תקועים בשניים. ציפורים לא מקנאות בתולעים או בנמלים".
האנושות למדה לרחף בחלל, וזה נחמד וחשוב בתור צעד ראשון, אבל אני תוהה: מתי נוכל ללכת שם? מתי נגיע לכוכבים אחרים?
"אנחנו נמצאים בחלל רק חמישים שנה, וההתקדמות הייתה חדה למדי. עברה רק חצי מאה מאז שיורי גגארין והאסטרונאוטים הראשונים יצאו לחלל (גגארין, האדם הראשון בחלל, שוגר ב־1961 לטיסה שנמשכה 108 דקות, י"פ), ועכשיו יש שישה אנשים שחיים בתחנת החלל הבינלאומית כל הזמן, רובוטים שמחפשים מים על מאדים וגשושיות שעושות את דרכן לפלוטו.
מטורף לנסות לחזות מה יהיה בעוד חמישים שנה מהיום, אבל הדרך הכי טובה לעשות זאת היא להביט במסעות הגילוי האנושיים מהעבר. אנחנו מוציאים משלחות גילוי, ואחר כך אנחנו מחפשים מקומות ראויים ליישוב, ואז אנחנו מנסים לגור שם. אז שלחנו גשושיות לכל מיני מקומות, ובעיקר חקרנו את הירח ואת מאדים, אבל המקום היחיד בחלל שחיינו בו עד עכשיו היה תחנת החלל מסביב לכדור הארץ, וזה הצעד הראשון שלנו.
"אני חושב שהגיוני שבעוד חמישים שנה נגיע לגור על הירח. אני חושב שנחיה על הירח בבסיס קבוע, נסתכל משם על העולם ונלמד את הטכנולוגיה שתאפשר לנו להגיע למקומות אחרים ביקום. הבסיס על הירח ייקרא בטח על שם מישהו שמת כאן על כדור הארץ, ויהיו אנשים שיחיו שם, והם יהיו החוצנים האמיתיים הראשונים שלנו. בסופו של דבר נגיע גם למאדים, אבל אלא אם כן תהיה התפתחות גדולה ובלתי צפויה בפיתוח מנועי חלל, זה לא יקרה מהר כל כך. מאדים רחוק מאוד, רחוק משרוב האנשים חושבים".
אז האדם הראשון שילך על מאדים לא עובד היום בנאס"א?
"אני לא יודע. זה כמו שהיית שואל אותי ב־1938: היי, מתי נשלח נוסעים בטיסות אוויר מסחריות מעבר לאוקיינוס השקט או האטלנטי? הייתי אומר: נו, אנחנו יכולים לעשות את זה באמצעות ספינות אוויר, אבל זה לא מהיר, לא בטוח כל כך ומיועד רק לעשירים. ואז המצאנו את מנועי הסילון, בסוף שנות השלושים ותחילת הארבעים, ורק בשנות השישים הייתה לנו מערכת תחבורה טרנס־אטלנטית וטרנס־פאסיפית אמיתית. זה לקח עשרים שנה. אנחנו צריכים לעשות פיתוח רציני בתחום המנועים, או לחכות שמישהו יצליח להמציא טכנולוגיה טובה יותר".
נראה שהדפילד ידע על מה הוא מדבר: כמה ימים לאחר הראיון הודיעה חברת "מארס אחד" ההולנדית, המתכננת להנחית בני אדם על מאדים בתוך עשור, שהיא שוקלת לדחות בשנתיים את לוח הזמנים שלה. החברה מתכוונת לשגר מתנדבים למשימת התאבדות: הם ייצאו עם אמצעי מחיה מוגבלים למתחם מגורים שיוקם על מאדים, בלי שום תקווה לחזור אי פעם לכדור הארץ. בינתיים, עם דחייתה האפשרית של הטיסה הלא־מאוישת הראשונה, שהייתה אמורה להתקיים ב־2018, לא נראה שהחזון עומד להתממש בקרוב.
200 אלף איש מכל העולם ביקשו להתנדב למסע החד־כיווני למאדים, ומאה גברים ונשים נבחרו כמועמדים לסינון הבא. האמריקנית סוניה ואן־מטר, אחת מהמאה, כתבה בשבוע שעבר במגזין "טיים": "יש מיליון דברים שחייבים לקרות כדי שנצליח, והרבה דברים שיכולים להשתבש לאורך הדרך. אבל מאדים הוא היעד הבלתי נמנע של האנושות, ו'מארס אחד' קיבלו על עצמם את האתגר: לקחת את הצעד הגדול הבא".
הסכנות, היא הסבירה, בהחלט מטרידות אותה, אבל הן חלק מכל מסע גילוי אנושי גדול – וכל עוד יש לה סיכוי להיות הראשונה במסע הזה, היא שמחה לעלות על הסיפון. הדפילד כבר אמר שהוא רואה את נטילת הסיכונים באופן אחר לגמרי, אבל גם יש לו משהו לומר על החשיבות בלהיות ראשון. "אילן רמון לא היה חבר קרוב שלי", הוא אומר לי בשיחת הסקייפ כשאני שואל אותו אם הכיר את הישראלי הראשון בחלל, שבתום המשימה שלו נהרג בהתרסקות המעבורת קולומביה ב־2003. "הייתי מנהל נאס"א ברוסיה בשנתיים לפני הטיסה שלו. היינו באותו ארגון והכרנו זה את זה, אבל לא היינו חברים. עם זאת, אני יודע שלהיות הראשון שמייצג את המדינה שלך זו אחריות רבה.
"לעובדה שזו הפעם הראשונה שלך בחלל יש משקל גדול בהרבה מאשר לעובדה שאתה הראשון מהמדינה שלך. הרי אם תעשה משהו שגוי אף אחד לא יזכור מאיפה אתה, ולכולם יהיה אכפת רק מהתוצאות של הטעות שלך. אז אתה מתמקד בלעשות את העבודה כמו שצריך, להשקיע את עצמך ברמה האישית ולסיים את המשימה - כדי שתוכל לחזור ולומר איך היה.
ובכל זאת, להיות הראשון
"בתור ילד בן שמונה בקנדה, פתאום אתה יכול לומר: היי, אני רוצה להיות כמו הקנדי ההוא שהטיס מעבורת. ילדים קנדים יכולים לומר עכשיו שקנדים מפקדים על ספינות חלל. להיות ראשון נותן לאחרים אפשרויות לשאוף אליהן, ואני בהחלט מחשיב את פתיחת הדלתות הזו לפריווילגיה. זה עונג גדול להיות הראשון, אתגר גדול ואחריות כבדה, אבל בסופו של דבר זה מגיע לרמה האישית: אני עושה את זה בפעם הראשונה, ואני רוצה להצליח במשימה. אם אצליח במשימה - כל שאר הדברים יקרו מעצמם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם