האחים בנט-לפיד כבר לא: שיאי העימות והפספוס הגדול
זה היה עימות אמיתי בין ראשי המפלגות לקראת הבחירות: ליברמן התנגח בערבים, בנט בנציגת השמאל - זהבה גלאון ודרעי בישי על מי עושה את רצון מרן שבמרומים. האיש היחידי שצריך להתחרט על כך שלא הופיע לעימות הוא יצחק הרצוג
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
העימות, בשורה התחתונה, לא יביא לחציית קווים המונית מימין לשמאל או ההיפך. העימות יחזק יותר את הברגים סביב המועמדים שהופיעו בערוץ 2. הם ידעו את זה היטב, ולכן כל אחד ניסה לשווק בהתחלה את הצדדים החזקים שלו. הדבר ניכר בהצהרות הפתיחה: ליברמן הלך על החמאס, כחלון על מנחם בגין ועל הסלולאר, לפיד על השחיתות, בנט על צוק איתן ומנהרות הטרור, דרעי על השקופים והמזרחיים, ישי על ארץ ישראל ואחדות הכיפות, גלאון על הבריחה מההסדר המדיני ואיימן עודה על העוני, השלום והתקווה.
רעיון העימות ראש בראש, ואחר כך שלב השאלה שכל מועמד הציב לרעהו- הצליחו להפיק גם שואו טלוויזיוני מרתק. המנצחים הם ללא ספק אריה דרעי ואלי ישי, שסוף סוף עמדו זה מול זה ואמרו באמת מה הם חושבים האחד על השני. מעולם לא נפתחה חזית כזו בין השניים בשידור חי. שניהם נתלו במרן, מנוחתו עדן, וכל אחד ניסה לשער מה הוא אומר על הפילוג של ש"ס לשתי מפלגות. השאלה המסקרנת ביותר היתה של דרעי אודות השילוב של אנשי כהנא במפלגתו של ישי. "האם מרן היה סומך את ידיו על הנוכחות הזו שנסמכת על רבני הימין הקיצוני?" שאל דרעי וישי ענה בחיוב. לך תדע מה באמת חושבים על כך בגנזי מרומים.
העימות בין אביגדור ליברמן ואיימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת לימד דבר אחד: ליברמן בצרות. שר החוץ התנפל על עודה ויחד איתו על 20 אחוזים מתושבי המדינה כאילו אין מחר, או בעצם-יש מחר בחירות, אבל ליברמן בקושי עובר בהן את אחוז החסימה. ליברמן כינה את עודה "גיס חמישי" ו"שונא את המדינה" ושלח את הערבים לרמאללה ולעזה בלי אבחנה.
כך מתנהג רק מי שמבקש לחזור בכוח לקהל הבסיסי שבורח ממנו, והכל באמצעות שנאת האחר. צריך רק לזכור כי לפני חודשיים או שלושה ניסה ליברמן להציג פנים מתונות ברמה המדינית. ליברמן עוד קיווה לקבל קולות מהמרכז הפוליטי, אבל אז פרצו החקירות נגד ישראל ביתנו ושר החוץ שינה קו. אתמול תבע ממנו בנט להציג עמדות עקביות, ולא לזגזג.
העימות בין לפיד ודרעי לא היה ראשון מסוגו, אבל היה מעניין. לפיד נתן הופעה טלוויזיונית מהוקצעת, אבל היה חלש במסרים. אתה לא יכול לומר כל הזמן שהתחלתי ולא הספקתי לסיים, אחרי שהחזקת במשך שנה ושבעה חודשים את קופת המדינה ביד. דרעי, מצדו התרגש והתבלבל מול המצלמות, אבל היו לו כמה יציאות נאות, והטענות שלו על הקיפוח המזרחי נראו לפעמים אמינות ויוצאות מן הלב. הוא גם הצליח להדביק ללפיד את דימוי המתנשא. "אם היו קוראים לי אריה אולמרט היית מתייחס אליי אחרת", הטיח דרעי בלפיד. הנה חץ שלוח לעבר לפיד, שמגן בגופו על האיש המושחת ביותר בתולדות המדינה שהוא, במקרה, גם אשכנזי.
מריבה מרתקת נוספת הייתה בין שני האחים, לפיד ובנט. גם זה עוד לא היה כאן: הטחת האשמות על בגידה הדדית ועל שקרים. קשה לי להאמין שהם ימצאו את עצמם ביחד גם בממשלה הבאה. בנט עצמו בא מוכן לעימות יותר מהאחרים. יש לו מיומנות מסך וגם שפה בסיסית שמדברת בעיקר אל הכיפה הדתית-לאומית ("שום סנטימטר לערבים", "הפכתי שולחן בקבינט", "לא מתנצל").
לשיאו הוא הגיע בשלב השאלות, שרובן משום מה הופנו כלפיו. בנט משך אליו אז את האש ושרף את כולם. כאשר הטיעון שלו היה חלש, כמו ביחסה המחפיר של המפלגה שלו להומוסקסואלים וערבים הוא הרים את הקול על זהבה גלאון כי האנשים שלו אוהבים לשמוע אותו משתלח בשמאל. "את לא תלמדי אותי כלום" ו"הייתי מ"פ במגלן בימי רצח רבין", היו האלמנטים שלו באותן דקות עימות.
היו גם כמה קטעים שאפשר היה לוותר עליהם. אלי ישי לא היה חייב להפוך את עצמו למרטין לותר קינג ולדקלם את "יש לי חלום".
האיש היחידי שצריך להתחרט על כך שלא הופיע לעימות הזה עם הרייטינג הזה הוא יצחק הרצוג. מנהיג המחנה הציוני החמיץ כאן הזדמנות פז להופיע בפני תושבי המדינה ולהעביר את המסרים שלו. אפשר להבין את נתניהו שהחליט להיעדר. יש לו מספיק במות, כולל הבמה המרכזית בקונגרס האמריקני. אבל יו"ר האופוזיציה לא יכול להרשות לעצמו להתחמק. עוד יחשבו שגם הוא צ'יקן שיט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם