האם קדחת המחזור בישראל היא בזבוז זמן וכסף?
בדיקת 'צדק' חושפת: מאות מיליוני שקלים משלשל משלם המיסים הישראלי לטובת מיסוי סביבתי יקר שאין לו שום הצדקה כלכלית ושאינו מגביר את היקף המחזור. הפסולת שטרחתם להפריד בבית שבה ומתערבבת בחזרה במזבלה העירונית
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בדרך הם עגנו להפסקה קלה במדינת צפון קרוליינה, ונלכדו בעדשה של צוות טלוויזיה מקומי. כתבה היסטרית סיפרה על דוברה מלאה באשפה שעומדת לפרוק את תכולתה בנמל, והרשויות בצפון-קרוליינה מיהרו להכריז שהן לא מאשרות לדוברה לפרוק את הפסולת, למרות שהרלסון ואבלינו מעולם לא התכוונו לפרוק את הפסולת שם, אלא להמשיך דרומה. התגובה של צפון- קרוליינה הציתה תגובת שרשרת, ועד שהדוברה הגיעה ליעדה בלואיזיאנה, החליטו גם הרשויות שם שלא לאשר את פריקתה. 'מוברו 4000' המשיכה עוד דרומה וניסתה לפרוק את תכולתה בחופי מקסיקו, אך בסוף נאלצה לחזור לניו-יורק.
באותה תקופה שבה שייטה 'מוברו 4000' במימי האוקיינוס, על החוף הייתה בעיצומה מגמה בתחום הזבל: מזבלות קטנות רבות נסגרו, והמזבלות שנפתחו תחתיהן היו גדולות הרבה יותר. כך שבארבע השנים שקדמו להפלגת מוברו, מספר המזבלות הפעילות בתחומי ארה"ב הצטמצם ב-2,000.
מי שעשתה שימוש מסחרי בנתון הזה הייתה חברת EFG האמריקנית, שניסתה, ללא הצלחה עד אז, לשווק את קו המוצרים למחזור ביתי שפיתחה. בעקבות פרשת המוברו 4000 אמר אחד מבכירי החברה ש"אף משרד פרסום לא היה מצליח לקדם אותנו כמו שעשתה רפסודת הזבל הזו". התמונות מהדוברה, יחד עם הנתון המדאיג על 2,000 מזבלות שנסגרו, עוררו בהלה ויצרו כותרות על משבר בתחום פינוי הזבל, שהומצא רק כדי לשרת את האינטרסים של EFG. מה ש-EFG נמנעה מלספר לציבור הוא שבעוד שמספר המזבלות בצניחה, הקיבולת הכללית של מזבלות הענק שנפתחו עלתה בחדות.
בשנת 1988 העלו השדלנים והיחצ"נים של EFG דג שמן בחכתם: הסוכנות להגנת הסביבה האמריקנית (EPA) פרסמה "קול קורא לפעולה", שבו חתרה ליעד של הגדלת שיעור הפסולת הממוחזרת מ-10אחוזים ל-25 אחוזים, בתוך 4 שנים. בין שלל האמצעים להשגת היעד הבטיחה הסוכנות "לבחון תמריצים כלכליים, רגולטוריים ואף חקיקתיים לצמצום הפסולת". כך הצטרפו האמצעים למחזור פסולת של EFG לרשימה ארוכה של מוצרים כושלים מסחרית, שהוכנסו לחיינו בכוח על ידי לוביסטים וחקיקה.
ואצלנו? בשנים האחרונות מורגשת אינפלציה של ממש במספר פחי המחזור המוצבים ברחובות הערים ובמודעות הכללית למחזור. התופעה הזו אינה תוצאה של סדר עדיפויות ציבורי, אלא של מדיניות מס: מאז נכנס ההיטל ההטמנה המוטל על הרשויות המקומיות לתוקף לפני 7 שנים, חלק ניכר מכספי הארנונה המשולמים על ידי התושבים לרשויות לא יכולים להיות כפופים לסדר העדיפויות של תושבי העיר, אלא מועברים לקרן לשמירת הסביבה.
זו, בתורה, מחזירה את הכסף לרשויות – אבל רק למטרות הקרן, כלומר להקצאת משאבים חומריים וחינוכיים למחזור. פחי המחזור, אשר במקומות רבים הפכו למפגע סביבתי לכשעצמו, הופכים שכיחים יותר ויותר, ובמספר יישובים בארץ ניתן לראות רחובות עם כבישים משובשים ותשתיות ביוב לקויות – אבל פחי המחזור ניצבים בם בגאון, כי החוק אפשר להשתמש בכספי היטל ההטמנה רק על מנת לרכוש אותם.
דו"ח הממ"מ (מרכז המידע והמחקר של הכנסת) מביא את אחת ההצדקות לקיום הקרן: "עד תום העשור ייוותר אתר הטמנה פעיל אחד, ועל כן יגדלו עלויות השינוע באופן חד. לפיכך מטרת הגדלת ההיטל המוצעת, מלבד הפנמת ההשפעות החיצוניות השליליות של הטמנת פסולת, היא מניעת מצב שבו ייאלצו הרשויות בשנים הקרובות לעמוד בעלויות הטמנה גבוהות במיוחד". היגיון ברור, רבותיי: כדי למנוע מצב שבו יצטרכו הרשויות לשלם הרבה בעתיד, נגרום להן לשלם הרבה כבר עכשיו.
בכדי להבין לאן זורמים המליונים צריך להיכנס קצת למספרים: 108 ש"ח בתוספת מע"מ. זהו הסכום שגובה המשרד להגנת הסביבה מהרשויות המקומיות על כל טון של פסולת הנשלחת למזבלות, במטרה לעודד אותנו למחזר. כספי ההיטל מוזרמים לקרן לשמירת הניקיון הנשלטת על ידי המשרד להגנת הסביבה, ובין מטרותיה עידוד המחזור, וחינוך והסברה למחזור. בשנת 2013, שנת הדיווח האחרונה של הקרן, עמדו תקבוליה על 346 מיליון שקל בתוספת מע"מ.
על פי מה נקבע דווקא הסכום הזה? "בעולם מקובלים שני מודלים לחישוב היטלי הטמנה", מסבירה גלית פלצור, ראש אגף כלכלה ותקינה במשרד להגנת הסביבה. "המודל המיושם כעת הוא המודל האלטרנטיבי: מחשבים את הפער בין עלויות המחזור היקרות לעלות ההטמנה הנמוכה וממסים את הטמנת הפסולת בסכום הזה, כדי לגרום לאנשים להעדיף מחזור על הטמנה".
"הערכנו את הפער בין עלות הטיפול לעלות ההטמנה בכ-150 ש"ח לטון, והיעד היה להגיע לסכום הזה. מאז 2007 צומח גובה ההיטל בהדרגתיות, משום שאז לא היו בישראל מספיק מתקנים לטיפול בפסולת, והאלטרנטיבה לא באמת הייתה קיימת. לפי התחזיות שניתנו אז, בשנת 2015 כבר היו אמורים לפעול בישראל מספיק מתקני מחזור כדי שכל רשות מקומית תוכל לבחור בהעברת הפסולת שלה לטיפול במקום להטמנה".
אלא שמבדיקת 'nrg' עולה שלחזון אין כיסוי בשטח: "קצב ההפרדה במקור ברשויות המקומיות מהיר יותר מקצב פתיחת אתרי המחזור והטיפול", מסביר סמנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, יורם הורוביץ. "הביקוש למחזור עלה, ואיתו גם המחירים שדורשים בעלי האתרים על המחזור. לכן הוחלט שהקרן לשמירת הניקיון תסבסד את מחיר המחזור ותעביר כסף לבעלי האתרים. בעתיד המשרד גם יטיל פיקוח מחירים על המחזור". כלומר, אין מספיק היצע של אתרי מחזור שכן הוא לא משתלם כלכלית, והרשויות מממנות אותו דרך ההיטל המועבר לקרן שמירת הניקיון. פיקוח המחירים המתוכנן צפוי להקטין עוד את הכדאיות של פתיחת אתר מחזור.
"שיטת החישוב המקובלת השנייה להיטל הטמנה, היא חישוב עלויות חיצוניות", ממשיכה ומסבירה פלצור. דו"ח שהכין ב-2012 מרכז המחקר והמידע של הכנסת לקראת דיון בהגדלת ההיטל מסביר כי 108 השקלים של ההיטל נועדו לכסות את אותן "עלויות חיצוניות" של הטמנת הפסולת, או במילים אחרות את 'מחיר הזיהום'.
אז כמה עולה זיהום? למשרד להגנת הסביבה יש חישוב בנושא: "העלות החיצונית היא כ-113 ש"ח להטמנת טון פסולת עירונית: 78 ש"ח בגין פליטת גזי חממה וזיהום האוויר, 20 ש"ח בגין ירידת ערך הקרקע סביב אתרי ההטמנה, 10 ש"ח בגין ערך הקרקע שהמטמנה נמצאת עליו ו-5 ש"ח עלויות סביבתיות הנגרמות משינוע האשפה מהרשויות".
הדו"ח לא מפרט כיצד חושבו הסכומים הללו, אך לבקשתנו העביר המשרד להגנת הסביבה את המסמך שעליו שעליו הם מסתמכים. הנתון הראשון אותו ביקשנו לבדוק הוא 78 השקלים שאותם אנו משלמים על כל טון אשפה, ובמשרד מסבירים למעשה שזהו מחצית מערך הגז שהיה ניתן להפיק מהאשפה. למה מחצית? כי כאשר האשפה מוטמנת במטמנה רגילה מפיקים ממנה רק 50% מכמות הגז שהיא מייצרת, אז המשרד קונס למעשה את הרשויות על מחצית הגז שלא הופקה.
חוסר ההגיון זועק לשמים: כאשר מטמינים פסולת ניתן לאסוף רק מחצית מהגז שנפלט ממנה, ועל החצי השני משלמים היטל. אלא שכאשר לא מטמינים את הפסולת אלא ממחזרים אותה, לא ניתן להפיק ממנה חשמל כלל. המחזור – לפי אותו היגיון, צריך לעלות 156 ש"ח לטון.
מחברי הדו"ח להגנת הסביבה ממשיכים: "ירידת ערך קרקע סביב לאתרי הטמנה – 21.5 ש"ח לטון. מדובר בביטוי הכלכלי של הערך השלילי או הנזק שאותו מייחס הציבור למגורים בקרבת אתר הטמנה". בכמה הזדמנויות שאלנו גורמי מקצוע במשרד להגנת הסביבה כיצד הגיעו שם ל-21.5 ש"ח, ולא קיבלנו מענה. אולם הנתון מעלה שאלה נוספת: הקרקע הזו, שערכה יורד, שייכת למישהו. אלא שהקרן לשמירת הניקיון, שאליה מנותבים על פי חוק כספי ההיטל, לא מפצה את בעלי הקרקע על הנזק שנגרם להם, אלא משתמשת בו כדי להכריח את הרשויות המקומיות לקנות פחי מחזור ולהפעיל תוכניות לחינוך סביבתי.
הלאה. "ערך הקרקע – 10 ש"ח לטון. ערך הקרקע המשמש למרבית אתרי ההטמנה הגדולים מתומחר באופן משמעותי נמוך יותר משוויו האמיתי". גם כאן מתעוררות שאלות: המשרד להגנת הסביבה מודה שעלויות ערך הקרקע של המטמנה עצמה מגולמות בדמי ההטמנה שמשולמים למטמנות. גבייתם גם במסגרת היטל ההטמנה הוא כפל גבייה.
"עלויות חיצוניות של שינוע הפסולת – 4.6 ש"ח לטון. שינוע פסולת לאתר הטמנה טומן בחובו מפגעי זיהום אוויר, ריח, רעש, סכנת זיהום וסכנה בטיחותית כתוצאה נפילת פסולת לא מתוכננת מהמשאיות". גם כאן מתעוררת שאלת כפל הגבייה: כאשר משאית האשפה מילאה את מכל הדלק, היא שילמה מס מסוג בלו. זהו מס שנועד לכסות את אותן "עלויות חיצוניות" של זיהום האוויר. בנוסף, כשנרכשה המשאית שילמו הבעלים שלה תוספת מס בגין זיהום האוויר בהתאם לתקנות המיסוי הירוק. יוצא שהציבור ממוסה על זיהום האוויר שגורמת המשאית לא פחות משלוש פעמים. גם תשלום בגין הסיכון הבטיחותי נגבה פעמיים: הוא הרי מגולם בפרמיית הביטוח שמשלמים בעלי המשאית לחברת הביטוח. מפגעי האוויר והריח לא ניתנים לתמחור.
במשרד להגנת הסביבה מוסיפים רכיבים נוספים אשר עלותם אינה ניתנת לחישוב, ולכן הם לא נכללים ב-113 השקלים: זיהום קרקע, זיהום מים ופגיעה בשטחים הפתוחים. אולם ניתן להבחין שכל הסכומים שכן הופיעו בפירוט המשרד להגנת הסביבה מעלים שאלות קשות. המסמך גם מתחמק מהשאלה שהוצגה למשרד: כיצד חושבו הסכומים.
דו"ח הממ"מ אינו חד-צדדי, והוא מעלה גם שאלות על יעילות היטל ההטמנה: "היטל ההטמנה שהושת ב-2007 לא הביא לגידול בשיעור המחזור של פסולת ביתית ותעשייתית", נכתב בדו"ח. המסקנה המיידית שאליה מגיע המשרד להגנת הסביבה היא כי יש להגדיל את ההיטל, אלא שבממ"מ מקשים: "המטרה העיקרית של היטל סביבתי היא יצירת תמריץ לצמצום זיהום הסביבה, ולא הגדלת הכנסות המדינה. כך, לדוגמה, בלו על דלק הוא מס סביבתי שנועד לצמצם את השימוש בכלי רכב ולעודד את השימוש בתחבורה ציבורית, אולם הזמינות והנגישות הנמוכות של שירותי התחבורה הציבורית בישראל אינן מאפשרות לבלו על הדלק להביא לאורך זמן לצמצום השימוש ברכב פרטי".
באופן דומה, מקשה הדו"ח, עידוד מחזור באמצעות היטל הטמנה מבלי להפוך את המחזור עצמו לכלכלי, עלול להפוך את היטל ההטמנה למס ככל המסים, ולא להביא לעלייה הרצויה בשיעור המחזור. כשנחקק היטל ההטמנה, הכוונה היתה שמ-2011 ואילך יעמוד גובה ההיטל על 50 ש"ח לטון. בפועל, גובה ההיטל הועלה מספר פעמים מאז כניסתו לתוקף, זאת למרות שאלטרנטיבת המחזור לא זמינה מספיק ושהעלויות החיצוניות שההיטל מתיימר לכסות כוללות כפל ושילוש מס. שיעור המחזור, מיותר לציין, לא עלה והוא נותר יציב בשש השנים האחרונות על כ-20%.
חוק ישראלי נוסף העוסק במחזור הוא החוק לסילוק ומחזור צמיגים שנחקק ב-2007. על פי החוק, יבואן צמיגים שלא ישלח למחזור לפחות 85 אחוזים מכמות הצמיגים שייבא, יחויב בקנס של 2,000 ש"ח לכל טון צמיגים שלא נשלחו למחזור. ההיגיון שבחוק נובע מהמאפיינים הייחודיים של צמיגים משומשים: הם תופסים נפח רב, והצורה הייחודית שלהם הופכת אותם לגן עדן לנחשים, יתושים ומים עומדים. ההערכה היא שבישראל נפלטים מדי שנה 50,000 טונות צמיגים משומשים מדי שנה. כוונת החוק היא למצוא דרך ידידותית לסביבה להיפטר מהם.
אלא שהכוונות הטובות התבררו בתוך זמן קצר כקטסטרופה: "לגרוס טון צמיגים עולה לי 700 שקלים. במחיר הזה אפשר להביא גומי גרוס מחו"ל. לכן לא שווה לי להפעיל את המערכת", אמר לאתר ynet יורם מועלם, מנכ"ל אקו צמיג, מפעל למחזור צמיגים באשקלון.
דו"ח של משרד הכלכלה חושף באלגנטיות את עומק הברוך: פשוט אין מה לעשות עם כל הצמיגים שנאספו. "הפתיתים משמשים כחומר גלם לייצור מוצרים סופיים. המוצרים הם בעיקר מוצרי תשתית (משטחי דריכה למגרשי משחקים, אבני מדרכה, עמודי סימון, מחסומי חניה וכדומה). מוצרים אלו נמצאים כעת בתהליך יישום והחדרה, על מנת למצוא שוק איכותי למוצרים. מע"צ ביצעה ניסוי בתוסף פתיתים לכביש בעל תכונות מתקדמות כמו שקט, בלאי נמוך לצמיגים וכושר בלימה טוב. אך פתרונות אלה אינם מיידיים".
במילים אחרות, מה שקרה כאן הוא שהחוק הכריח את יבואני ויצרני הצמיגים להשקיע מיליונים באיסוף ועיבוד של צמיגים לחומר שאין מה לעשות איתו. חלק מהשימושים בחומר עלולים לפגוע בסביבה אפילו יותר מהטמנת הצמיג. לא מפתיעה אפוא המסקנה של הדו"ח: "בישראל יש כבר היום עודף כושר ייצור לטיפול בכל הכמות השנתית של הצמיגים... אי לכך, מנהל סביבה ופיתוח בר קיימא במשרד התמ"ת החליט שלא לתמוך בהקמת מפעלים נוספים למחזור צמיגים". אם כן, חוק מחזור הצמיגים נכשל, אבל הנטל הכלכלי על יבואני הצמיגים – והציבור הרוכש מהם – חי ובועט.
דוגמה נוספת לבעיית המחזור: אלומיניום הוא חומר שמאז ומתמיד נעשה בו מחזור. מחיר האלומיניום בשוק נקבע בבורסת המתכות של לונדון, והוא משתנה בתדירות קבועה על סמך הביקוש וההיצע של החומר, בהתבסס על כל מקורותיו –אלומיניום שזה עתה נכרה, לצד אלומיניום שמקורו במחזור.
נכון לעכשיו, עומד מחירו של טון אלומיניום בבורסת המתכות של לונדון על 1,837 דולר. לפי תחשיב זה, מחירה של פחית קולה ריקה, שמשקלה כ-15 גרם, הוא כ-13 אגורות. הפיקדון על פחיות משקה לפי החוק בישראל עומד על 30 אגורות. כלומר, המדינה מכריחה את הציבור לסבסד עבור יצרן המשקאות את האלומיניום המשמש לייצור הפחיות ב-17 אגורות.
המשמעות של חוק הפיקדון היא התייקרות במחיר המוצרים. עבור רובנו, המשמעות של חוק הפיקדון מסתכמת בתוספת עלות של כמה שקלים בחודש. עבור מפעלים כמו סופר-דרינק, המשמעות של חוק הפיקדון הייתה התייקרות של 50 אחוזים במחיר הסיטונאי של הפחיות – מה שהפך את ייצורן לבלתי משתלם. המפעל נפגע כלכלית במיליונים ועלול להיסגר.
אולם, אי-אפשר להתעלם ממחיר אחד ברור שהציבור משלם על אותם מנגנונים מסורבלים: בכל מקום בעולם שבו יושם חוק הפיקדון, או משהו דומה לו, הפך מחזור הבקבוקים לתעשייה שמושכת אליה את העולם התחתון. הסיבה פשוטה: זו דרך נפלאה להלבין כספים ממקורות עברייניים. כשאדם מביא מאות אלפי בקבוקים ופחיות למחזור, אף אחד לא שואל אותו מאיפה יש לו כל כך הרבה. ייתכן גם שהוא קנה אותם במחיר עלות מקבצנים ברחוב, שקיבלו ממנו במזומן את הכסף שגבה ממהמרים ומצרכני סמים וזנות.
"העולם מתעורר למציאות שבה המקום להטמנת פסולת הולך ומצטמצם", אומרת יעל ישראל, מנהלת הארגון הסביבתי 'ירוק עכשיו'. "וזה לא רק עניין של מקום. להטמנת הפסולת יש גם מחירים סביבתיים: גז המתאן שנוצר כתוצאה מפירוק הפסולת הוא רעיל ומביא להתחממות כדור הארץ. הנוזלים שנוצרים בתהליך הערבוב והפירוק מחלחלים למי התהום, והקרקע גם היא מזדהמת. אז באו אנשים חכמים, והבינו שכל הפסולת הזו היא לא באמת פסולת. אפשר להשתמש בה שוב".
אבל לא כולם מסכימים שהמקום לזבל אכן הולך ואוזל. מרכז המחקר לקניין וסביבה בארה"ב (PERC) בדק ומצא שאם תוקם מזבלת ענק אחת שתקלוט את כל הפסולת של כל ארה"ב למשך 100 שנה, גודלה של המזבלה הזו לא יצליח למלא את מכתש רמון, שיעור זניח לעומת גודלה של ארה"ב.
"זה בדיוק מה שחשבו על רמת חובב כשבחרו באתר הזה להטמנת פסולת, והיום האזור מוקף התיישבות פורחת שסובלת מהמזבלה במקום", משיבה יעל ישראל. "לא פשוט למצוא מקומות חדשים להטמין פסולת. לפני כמה שנים נאבקנו באיחוד האירופי, שבדק ומצא שהמקום הטוב ביותר לייסד בו מזבלה עבור תושבי רמאללה הוא ממש צמוד ליישוב רימונים. אתר שנראה מתאים להטמנה עלול להתברר בהמשך כלא מתאים כלל, כשלוקחים בחשבון את מלוא המשתנים".
אמרת שניתן להשתמש שוב בפסולת, אבל מה עושים כשזה לא כלכלי? מה עושים כשזול יותר לייבא גומי גולמי מאשר להפעיל את המכונה לגריסת הצמיגים?
"הסיבה שזה לא כלכלי היא משום שהמחיר של הגומי המיובא לא מגלם את העלות הסביבתית שלו. הייצור של הגומי הזה בסין לדוגמה, כרוך בזיהום אוויר לא מבוקר ובשפכים המזהמים את הים. כשקונים נייר,
אז המחזור הוא לא כלכלי, לכל היותר הוא חלופה סביבתית להטמנה. אולם ברחבי העולם הולכת ומתעוררת השאלה האם ייתכן שהמחירים הסביבתיים של המחזור, עולים על התועלות: את הפסולת שפונתה עד עכשיו במשאית אחת, מפנים היום בחמש משאיות. הליך המחזור של חומרים כמו פלסטיק, זכוכית ונייר, כולל חיטוי בחומרים כימיים שמזהמים את הקרקע ואת מי התהום, והשימוש בהם פולט גזים רעילים לאוויר. שאלות אלו על המחזור מתעצמות יותר ויותר לאור מגמת המיסוי הסביבתי שהתעצמה בשנים האחרונות. האם גם הפרה הקדושה של המחזור תובל לשחיטה?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם