מעבר מהיר מדי
ראשי ערים מהפריפריה שמגיעים לכנסת הם שגרירים נאמנים של האזור אך לא תמיד זהו מעבר מבורך. למשל הצטרפותה של טלי פלוסקוב, ראש עיריית ערד, לרשימת כחלון
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- ההסכם קרס: בגין הצטרף, הבית יהודי תוקף את הליכוד
- ההסכם קרס: בגין הצטרף, הבית יהודי תוקף את הליכוד
ראשי ערים מהפריפריה שמגיעים לכנסת ולממשלה הם בדרך כלל שגרירים נאמנים של אזור מגוריהם. מאיר כהן, ראש עיריית דימונה לשעבר, הוכיח זאת בשנתיים האחרונות. הוא נזעק לבלום את מכירת מפעלי 'כימיקלים לישראל' בנגב לחברת 'פוטאש' הקנדית, הגן על הטבות המס של תושבי הנגב וביטל במשרד הרווחה את שיטת המאצ'ינג באזור הדרום, שדורשת גם מרשויות חלשות השקעה עצמית בתמורה לכל השקעה ממשלתית.
עד שנת 1996 יכלו חברי כנסת לכהן במקביל כראשי ערים. מי ששינה זאת וחוקק את החוק למניעת כפל תפקידים של חברי הכנסת היה מאיר שטרית, גיסו של מאיר כהן. כהן משוכנע שגיסו טעה בעניין הזה. הוא מנופף בדגם של הממשלה הצרפתית שמורכבת כולה משרים שהיו ראשי ערים, וטוען שיש בכך יתרון גדול. לראש עיר יש כלי עבודה שמסייעים לו בכנסת ובממשלה, אומר כהן. גם השיח שלו עם ראשי ערים הוא יעיל יותר.
ובכל זאת לא כל מעבר מלשכת ראש העיר ללשכה בכנסת הוא מעבר מבורך. מאיר כהן הגיע לכנסת אחרי שתי קדנציות מוצלחות בראשות עיריית דימונה. טלי פלוסקוב, לעומת זאת, עוד לא השלימה אפילו חמש שנים בראשות עיריית ערד והיא עוזבת את העיר במצב קשה, עם אחוזי אבטלה גבוהים ומחסור חמור במקומות עבודה. פלוסקוב נוטשת את כיסאה בעיריית ערד שנה אחת בלבד לאחר שהתושבים בחרו בה לקדנציה נוספת. קפיצתה על הרכבת של כחלון ברגע האחרון, מצטיירת יותר כמו בריחה.
זגורי אימפריה, המשפחה והעדה, חזרה השבוע למסך לעונה שנייה, ומיד בפרק הראשון הניחה פצצה - המזרחים ויום השואה. זה מתחיל בהומור, כשהסבתא מתלוננת על שירי הדיכאון של האשכנזים והאבא מזפזפ לערוץ הירדני ומתלונן שהנאצים דילגו על מרוקו קיפחו את המרוקאים גם בנושא השואה. אבל בהמשך הפרק, כשמגיעה הצפירה, הבמאי מאור זגורי מניח את ההומור בצד ועושה ניתוח לב פתוח לאחד מנושאי הטאבו בחברה הישראלית. בבר, אבי המשפחה, מחליט לא לעמוד בצפירה .
"זה לא המשפחה שלי ולא העם שלי", הוא אומר לבנו אביאל. "כשהגענו לארץ, את כל העצבים שלהם על מה שעשו להם הגרמנים, הם הורידו עלינו". כשאביאל, הקצין המשתכנז של המשפחה, מוחה על ההשוואה בין השואה לקשיי הקליטה של העולים מארצות ערב, אביו עובר לדבר על אפליה בהנצחה. "למה רק להם מותר להנציח את עצמם?" הוא מתריס. "למה אני צריך להכיר רק את כל השמות של המקומות שלהםֿ, אני לא ההיסטוריה של העם היהודי? אחרי שראיתי שלא מתעניינים במה שקרה אצלי, הפסקתי לעמוד בצפירה של יום השואה. כשיעשו סרט על אוניית 'אגוז', גם אני אעמוד דום".
הפרק אמנם מסתיים בסלחנות מסוימת ובהסכמה של בבר לחלוק בשנה הבאה עם אשתו את דקת הדומייה ולעמוד חצי דקה, אבל הדברים הקשים שנאמרו ממשיכים להדהד. יש שיראו את סצנת יום השואה כפרובוקציה מיותרת, אבל אני דווקא מוצא את המשפטים ששתל זגורי בפי שחקניו כאותנטיים. שמעתי באוזניי משפטים דומים מבני הדור השני של העולים מארצות האסלאם, והם ראויים להקשבה, גם אם לא להסכמה.
ובסוף, יש גם מקום לאופטימיות, גם במשפחת זגורי וגם במציאות. אביגיל, הבת הקטנה במשפחה, לא יכולה לשאת את העובדה שמשפחתה לא מכבדת את יום השואה ובורחת מהבית. אביגיל זגורי, שאותה משחקת הילה הרוש מדימונה, היא ביטוי אמיתי לבני הדור הצעיר שגדלים היום בפריפריה. הצעירים הללו מוכיחים שאפשר להיות מחוברים גם לנרטיב המזרחי ולהתעקש על מקומו החשוב בסיפור הישראלי, ועם זאת לצאת במשלחות בפולין ולהשתתף בהנצחת השואה של יהודי אירופה.
את הניתוח הספרותי ל'אם אשמע קול אחר', ספרה החדש
מצד אחד היא מקטרת על חברת החשמל שמזניחה את המקומות הקטנים והרחוקים, על המחסור בבתי קולנוע ובאולמות אירועים, ועל המרחק מבתי החולים. מצד שני, היא מתענגת על השקט והנופים, נהנית מהניתוק מהמולת המרכז, ומקנאת בבתי הקברות היפים והמרווחים. דויטש מאפיינת לא רע את חיי הפריפריה, ועדיין, מרגישים שהנפש של הגיבורה - ואולי גם שלה עצמה - לא נמצאת שם. הצפון עבורה הוא רק מקום לחופשה ואוורור במקרה הטוב, או עיר מקלט במקרה הרע. הוא לא אופציה להשתקעות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם