יריד הגברים המטרידים: נשים כבר לא מפחדות לספר
במקום לדווח לנו שוב ושוב בחדשות על גורמים בעלי שררה שמטרידים מינית – הגיע הזמן לפעול להחמרת הענישה ולהגברת ההרתעה
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
- דוח הביקורת על הפרקליטות: רק 3 פניות מוצדקות
- אובמה: סנקציות נוספות על איראן – הפרת הסכם הביניים
לא יודעת מה אתכם, אבל לי אישית השילוש שבין גבר–כוח–הטרדה, מתחיל להראות, איך להגיד את זה בעדינות – קצת בעייתי.
מצד שני – אין לי שום כוונה ליפול לתוך מלכודת הפמיניזם. פאק פמיניזם, להיות פמיניסטית זה כל כך אייטיז, חוץ מזה שכולם יודעים שהפמיניסטיות מכוערות, ממורמרות ושיש להן שפם.
בתור אחת שפוקדת את הקוסמטיקאית פעם בחודש אני מתכוונת להתעלם לחלוטין מהעובדה שאותם אנשים החולשים על מוקדי הכוח במדינה, שאמורים לדאוג לרווחתם של האזרחים, לביטחונם הבסיסי ביותר, אותם אנשים שאנחנו כחברה הפקדנו בידיהם כוח רב כמו שמפקידים כספים לתכנית ביטוח, כדי שבעת הצורך הכוח הזה יגן עלינו, ישמור עלינו, ייצג אותנו, ובכן אותם אנשים משתמשים בכוח הזה כדי לתעל טובות הנאה כלפי מה שנמצא דרומית לכפתור המכנסיים שלהם.
מה זה אומר על שיקול הדעת שלהם? לא מעניין, אני לא פמיניסטית.
מה זה אומר על תהליך קבלת ההחלטות שלהם? לא מעניין, אני לא פמיניסטית.
מה זה אומר על יכולת דחיית הסיפוקים שלהם? זה דווקא כן מעניין - ועכשיו אני גם אסביר מדוע.
הרשו לי להציג את עצמי, אני המתלוננת ג' והתלונה שלי היא פשוטה וברורה – תפסיקו לספר לנו.
אימא שלי וסבתא שלי וסבתא שלה לא היו צריכות לסבול את כל האינפורמציה העודפת הזאת. זאת מכיוון שפעם נשים לא הוצגו כמתלוננת עם איזו אות חידתית שבאה מיד אחרי שם התואר הזה, פעם נשים היו מיידעל'ה, והמיידעל'ה, בניגוד למתלוננת, ידעה את מקומה.
היא ספגה, חטפה, ושתקה, הניחה לגברים מאחורי שולחן המהגוני או הפורמייקה לנהל את העולם, ידעה שלגבר יש צרכים משלו, צרכים שהטבע או האל העניקו לו, הפנימה את העובדה שאין שום סיבה להתמרמר מול הצרכים האלה, וגם אם יש סיבה כזאת – אף אחד לא יקשיב לה.
תחת מעטה השתיקה המפואר הזה נשים מסוימות חטפו איזו טפיחונת בישבן, נשים ממוזלות פחות הותקפו מינית, כולן שתקו, וכך הרוב המכריע יכול היה לישון בשקט.
עכשיו אנחנו כבר לא יכולות לישון בשקט. איזה שקט, מה שקט? עם כל מהדורת חדשות שנפתחת בחקירה פלילית על גבר שניצל את מעמדו (כוח, כסף, פרסום) כדי לכפות את עצמו בצורה כזו או אחרת, ובדרגת חומרה כזו או אחרת על הנקבה (הצעירה) הקרובה – אף אחת מאיתנו לא יכולה לישון בשקט.
זה אחד מאותם מקרים קלאסיים שבהם הידיעה החדשותית חורגת מגבולות המרחב הציבורי, זוחלת מדף האינטרנט או ממסך הטלוויזיה הישר לתוך הסלון, משם אל המטבח ומשם הדרך אל חדר השינה קצרה ביותר.
במילים אחרות, עם כל פרשייה כזאת שמתפוצצת שוכבת לה איזו תקווה כהן לצד איזה משה כהן, וכשהוא נרדם היא מעבירה על בעלה מבט בוחן וחשדני ושואלת את האזור האסטרטגי בגופו חרש, חרש – הגם אתה?
כי מעבר לחקירות, לשימוש לרעה בכוח, לניצול הציני של המעמד, לעורכי הדין, למשפט הפלילי, ולכתבים בטלוויזיה, הולכת ומצטיירת כאן תמונה שמעוררת אי נוחות – גברים רבים, רבים מדי, כשרק נתנו להם מספיק כוח, כסף או פרסום, הם השתמשו בהם בין היתר כדי להגיע לסיפוק הכרוך בתחתונים של אישה, והיא תמיד תהיה צעירה מהם בהרבה שנים.
כך, כל אישה נשואה באושר שצופה במהדורת החדשות, אין לה אלא לשאול את עצמה - האם גם משה שלי הוא כזה? נכון, הוא אמנם טכנאי בבזק, אבל מה אם הוא היה נשיא? או ניצב? או זמר שממלא את קיסריה? האם ההבדל בין משה שלי לבין כל גברברי האלפא המצליחים האלה מסתכם בסופו של דבר בזה שהם יכולים ומשה שלי לא? האם זאת הפנטזיה הכמוסה של כל הגברים באשר הם?
הגברים שביניכם אגב, יכולים להמשיך
עבור אישה, גבר צעיר מדי זה לא סמל סטטוס אלא להיפך, ונשים שמוצאות את עצמן עם גברים שצעירים מהן בעשור, לרוב יהיו איתו למרות ולא בגלל הגיל שלו. מעבר לכך והכי חשוב – נשים לרוב לא נדלקות מהמחשבה שהגבר שלהן איתן כי הוא חייב או פוחד, להיפך, זה מכבה אותן לגמרי. נשים רוצות להיות מחוזרות ורוצות שירצו אותן.
זהו דור כלאיים שבו מרבית מוקדי הכוח עדיין נמצאים בידיהם של גברים, ומצד שני נשים כבר לא פוחדות לספר. הצעת הייעול הצנועה שלי למען שלום בית בכל בתי ישראל יכולה להיות אחת משתיים:
או ענישה מוגברת על כל עבירת מין כדי לייצר הרתעה.
או שתפסיקו לספר לנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם