פעיל פלסטיני: "עבאס פועל נגד החלום שלנו למדינה"
ארגון "בצלם" התקשה לעכל את הדו"חות שלו כי לא הכילו ביקורת על ישראל, האירופים סירבו לממן את הארגון שהקים וברמאללה השליכו אותו למעצר. אבל באסם עיד מתעקש לחשוף הפרת זכויות אדם בידי פלסטינים ואת פשעי המלחמה של חמאס
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עמדותיו של עיד, פרשן פוליטי ופעיל זכויות אדם, מבוססות על תחקור שיטתי של פלסטינים במשך שנים, כולל בתקופת הלחימה האחרונה בעזה. העדויות שהוא מביא מקבלות צביון מיוחד כשהן מגיעות מפיו של פלסטיני. "בזמן המבצע יצרתי קשר עם בני כמה משפחות מאזור בית־להיה. שמעתי מהם שצה"ל העביר להם מסרונים שקוראים לעזוב את הבתים, אך אנשי חמאס מנעו מהם לברוח וכינו אותם משת"פים. כאילו אם אתה נענה לקריאה של החיילים הישראלים, אתה משתף פעולה. חמאס העדיף שהאנשים האלה יישארו בבתיהם וייהרגו מאשר שיברחו למקומות אחרים. זה נורא ואיום בעיניי.
"חבר שלי מהרצועה מספר שהגיעו אליו ארבעה אנשי חמאס בשעה 12 בלילה עם משגר ענק, דפקו בדלת וביקשו שיעזוב את הבית כי הם רוצים להשתמש בגג כדי לירות טילים לעבר ישראל. הוא אמר להם שהילדים והנשים בבית ישנים, ואי אפשר לפנות אותם בשעה כזו. בלילה הבא אנשי חמאס חזרו, הפעם במספר גדול יותר, והרביצו לו מכות רצח עד שנאלץ לפנות את הבית. הם עלו לגג, ירו טילים, ולמחרת הבית נהרס בידי צה"ל. קבוצות חמושות אמורות להגן על בני עמן באמצעות הטילים והנשק שיש להן, אך חמאס הגן על נשקו באמצעות האזרחים. ואונר"א עוצם עין לנוכח מעשי חמאס, שמחביא טילים במוסדות הארגון".
מה האינטרס של אונר"א?
"אני חושב שהפעילות והשנאה של אונר"א באות בעקבות עלייתה של האנטישמיות בעולם. כל עוד יש אנטישמיות, בעיקר באירופה, אונר"א מרוויח גם כוח וגם כסף. עליית האנטישמיות בעולם מסוכנת בעיניי לא פחות מדאעש". "דובר המתים על לא עוול בכפם", כך כינה עיד את עצמו בראיון בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10, בתקופת מבצע צוק איתן. בינתיים התארכה שורת המתים בשם האסלאם, הן באזורנו והן מחוצה לו, כפי שאירע בצרפת בסוף השבוע שעבר. "ציפיתי למתקפה נגד אירופה", אומר עיד על רצף הפיגועים שהחל בטבח במערכת "שארלי הבדו". "במשך עשרות שנים אירופה תמכה בדיקטטורה הערבית שיצרה את הטרור הזה. האירופים יצטרכו לעשות חשבון נפש בינם לבין עצמם, וגם בינם ובין האנשים שדוכאו בעזרת הכספים שלהם".
האירוע הזה יפקח את עיני האירופים, או שכלום לא ישתנה?
"מה שקרה במערכת העיתון בפריז פשוט לא מתקבל על הדעת, אבל לצערי האירופים עוד יסבלו מגל טרור ארוך ונורא יותר. אירופה נמצאת בלב הלחימה של הארגונים האסלאמיים הקיצוניים, ואני לא בטוח שהיא תוכל להתמודד בדרכים מתאימות עם הפיגועים הצפויים".
פרסום הקריקטורות באמת פגע עד כדי כך ברגשות המוסלמים?
"זו לא נראית לי הסיבה האמיתית למתקפה. אני חושב שארגוני הטרור האסלאמיים מנסים למצוא סיבות להצדיק את קיומם, והקריקטורה היא סתם תירוץ".
באסם עיד הוא אדם זועם. על אונר"א, על חמאס, על הרשות הפלסטינית, על ערביי ישראל. קשה קצת להכיל את מלוא האיש ודעותיו, בעיקר כשהן מובעות בטון נינוח, בבית קפה ירושלמי נעים. צריך להתאמץ כדי להיזכר שהדובר הוא פלסטיני מוסלמי שגדל בעצמו במחנה פליטים, מי שהיינו מצפים שישמיע דעות מנוגדות לחלוטין. אבל עיד הוא אנתרופולוג בעל מצע חברתי שרואה את הנרטיב הפלסטיני ככרוניקה של טעויות חוזרות ונשנות.
בעבר שימש תחקירן של "בצלם", אך כיום אינו מזדהה עוד עם הארגון. הוא דובר עקבי נגד מעשים של הפרת זכויות אדם שמבצעת הרשות הפלסטינית כלפי תושביה וכלפי ישראלים. דעותיו הבלתי שגרתיות הפכו אותו למרואיין פופולרי בתקשורת הישראלית, כולל בערוצים חרדיים, ולמרצה אורח מבוקש באוניברסיטאות ובכנסים בארץ ובעולם.
הוא בן 56, אב לשמונה וסב לשמונה, כולם מתגוררים עמו בשכונת בית־חנינא שבצפון ירושלים. בילדותו התגוררה משפחתו באזור הרובע היהודי החרב בירושלים. הם היו תשעה ילדים, הוא הרביעי. בשנת 1966 הקים הממשל הירדני את מחנה הפליטים שועפאט בצפון ירושלים, סמוך למקום שבו קמה אחר כך שכונת הגבעה הצרפתית. 500 משפחות ערביות שהתגוררו בעיר העתיקה פונו אל המחנה החדש, ובהן גם משפחת עיד.
"אבא שלי לא היסס לעבור, כי אמרו שאונר"א ייתן למשפחות דירות שני חדרים ואדמה חינם", הוא מספר. "החיילים הירדנים אפילו סידרו לנו העברה של כל החפצים. אבא עבד כחייט בעיר העתיקה, והמשיך ללכת לחנות שלו ברובע היהודי גם אחרי שעברנו לשועפאט.
"עד היום אני לא מצליח לקבל הסבר, לא ממומחים ישראלים ולא מערבים, למה השלטון הירדני החליט להעביר את המשפחות מהרובע היהודי. אני יודע שהבתים ברובע היו רכוש יהודי, והיהודים בעצם חזרו לבתיהם. במקום שעמד בו הבית שלנו, יש היום גן ילדים חרדי. לעומת זאת הפלסטינים כל הזמן מפספסים הזדמנויות בכך שהם גולים למקום אחר ולא נשארים במקומם. בשנת 1948 הפלסטינים עזבו את בתיהם בגלל שמועה שהיהודים הולכים להרוג אותם, כשזה בכלל לא היה נכון. אנחנו מאבדים את העתיד שלנו בעבור שמועות".
שועפאט של ילדותו, הוא מספר, הייתה שונה מזו של ימינו. "לא הייתה צפיפות, אנשי אונר"א קיימו אז הרבה יותר פעילויות חיוביות, והיו מספקים לתושבים אוכל לאורך כל השנה". עיד היה בן תשע בלבד כשפרצה מלחמת ששת הימים. "ממש ביום המלחמה, נסעתי מהמחנה לבקר את הדודה שלי בעיר העתיקה. פתאום פרצה המלחמה ושישה ימים ישבתי אצלה בבית בלי לצאת. מדי פעם שמעתי יריות, לראשונה בחיי. שאלתי את הדודה מה זה, מי יורה על מי, והיא אמרה שהערבים הולכים להרוג את היהודים. שאלתי מה זה יהודים, כי מעולם לא שמעתי את המילה הזו, והדודה ענתה שיהודים הם אוכלי אדם. פחדתי עוד יותר, ושאלתי אם הם יבואו ויאכלו אותנו.
"כשהסתיימה המלחמה דודתי שלחה אותי להביא אספקת מזון, ואז ראיתי לראשונה בחיי חיילים עם קסדות. הם דיברו ערבית מצוינת. הלכתי ברגל מביתה של הדודה לשועפאט, ובדרך ראיתי הרבה גופות, כנראה בעיקר של חיילים ירדנים. זה היה מאוד מפחיד, מזעזע".
איך נראו החיים תחת שלטון ישראל?
"הרגשתי שתנאי חיינו הולכים ומשתפרים: אבא עבר לעבוד בניקיון בבית החולים הדסה עין־כרם, וכנראה המשכורת שם הייתה טובה הרבה יותר מבעבודות החייטות. יום אחד ראיתי עובדים מגיעים לבית ומחברים אותנו לחשמל, אחרי שלושה חודשים פתאום הייתה לנו טלוויזיה בבית, ובהמשך גם מקרר".
הוא עצמו החל למכור עיתונים ברחוב יפו בימי החופש הגדול. "כשהייתי חוזר לבית הספר בתום החופשה הייתי הכי מסודר ולבוש, כי היהודים תמיד נתנו לי הזדמנות ולא גירשו אותי עם העיתונים. אף אחד לא בא ואמר לי לזוז מהכניסה של בית הקפה. ההפך, אנשים העדיפו לקנות עיתון מילד קטן. אני חייב לזכור את זה". בהמשך עבד במסעדה חרדית בירושלים. "אני עדיין זוכר מצוין את הטעם של הגפילטע פיש", הוא אומר בחיוך.
בשנות השמונים הפך לעיתונאי במקומון הירושלמי "כל העיר", ועם פרוץ האינתיפאדה הראשונה קיבל פנייה להצטרף לארגון "בצלם". "מי שיצר איתי קשר היה חבר הכנסת דאז דדי צוקר. הוא אמר שהולכים להקים ארגון זכויות אדם שיחשוף את מעשי החיילים הישראלים כלפי הפלסטינים". כך החל עיד להסתובב בשטחים ולחקור את הפרות זכויות האדם בידי השלטון הישראלי. עבודתו אף זיכתה אותו בשנת 1992 באות זכויות האדם על שם אמיל גרינצוויג ז"ל, המוענק מטעם האגודה לזכויות האזרח. מתוקף תפקידו חקר גם את הטבח במערת המכפלה בפורים תשנ"ד, שבו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים ונפצעו כ־125 נוספים.
"הגעתי לחברון עוד באותו היום, ונשארתי שם שבוע כדי לחקור את הסיפור הזה", הוא אומר. "אני זוכר את עצמי עומד ליד החלון ביום הרצח, מסתכל על מערת המכפלה ורואה את הדם ואת הנעליים. זוועה. כשראיתי מה שנעשה לפני חודשיים בבית הכנסת בהר־נוף, זה מיד החזיר אותי לטבח ההוא".
במהלך עבודתו ב"בצלם" נחשף עיד גם להפרות זכויות אדם בידי הרשות הפלסטינית. התוצאה: דו"ח חמור בן 68 עמודים הנושא את הכותרת "אין דין ואין דיין" ומתייחס בהרחבה לפעולות מנגנון הביטחון המסכל, שבראשו עמד אז ג'יבריל רג'וב.
"מתחקיר 'בצלם' עולה כי פעולות השיטור של מנגנון הביטחון המסכל נעשות תוך פגיעה חמורה בזכויות אדם בסיסיות", נכתב בדו"ח. "פלסטינים תושבי הגדה המערבית נעצרים ללא צו וחלקם נלקחים באיומי נשק (...) במהלך המעצר הם נחקרים בעינויים, הכוללים מכות קשות, קשירות מכאיבות, מניעת שינה, איומים והשפלות (...) ככל הידוע לנו, עד היום לא הועמד לדין אף אחד מאנשי מנגנון הביטחון המסכל בגין הפרת הזכויות הללו".
"הייתי אז מלא כעס", אומר עיד. "זכרתי את שני הדו"חות שחיברתי בשנת 1992 על העינויים בבתי הכלא בישראל. פחות מארבע שנים חלפו, ומצאתי את אותם המחדלים ברשות הפלסטינית. זה היה מדכא מאוד". בעקבות הדו"ח הזה עצרו אותו אנשיה של יחידה הכפופה לערפאת, אך כעבור יממה הוא שוחרר בהתערבות גורמים בינלאומיים. עיד מספר כי גם ב"בצלם" לא ידעו איך לעכל ולהכיל את הדו"ח שלו.
"הם פרסמו את המסמך הזה בעל כורחם. אני זוכר שהייתה אז התכנסות של חברי הנהלת הארגון, והוחלט לא להתערב בהתנהלות של הרשות". זה מה שהוביל להתפטרותו מהארגון. "רציתי לעקוב אחר הפרות של זכויות האדם בידי הפלסטינים, ושם לא יכולתי לעשות את זה. אחרי ש'בצלם' החליטו לא להתערב בנעשה ברשות, הגשתי את התפטרותי".
מה היו התגובות ברשות הפלסטינית לדו"ח שלך? "הבעיה הייתה שהארגונים הפלסטיניים פחדו לפתוח את הפה מול הרשות. אחרי פרסום הדו"ח אנשים פחדו לדבר איתי. בכמה מקרים רג'וב עצר אנשים, ובזמן שחרורם איים עליהם: 'אם תיפגשו עם באסם עיד, אני מחזיר אתכם לכלא'".
מי שכן הוקיר את פועלו של עיד היא 'קרן גלייצמן' האמריקנית. בשנת 1999 הזמינה אותו הקרן לטקס חגיגי במלון 'אמריקן קולוני' בירושלים, שם הוענק לו צ'ק על סך 50 אלף דולר. "באירוע השתתפו גם מחמוד עבאס, פייסל חוסייני, השגריר הירדני ואבו־עלא. ראיתי את עצמי עומד עם החבורה הזו ואמרתי: 'אוי ואבוי, מה אני עושה פה?'
"לפי דעתי, האנשים האלה פועלים נגד החלום הפלסטיני למדינה משלו. לו העם הפלסטיני היה פועל לבדו כדי לקבל מדינה, הוא היה מקבל אותה מזמן, אולי אפילו במקביל להסכם השלום עם מצרים. בגלל שההנהגה המושחתת הזו נכנסה לתמונה אנחנו מאוד רחוקים מהקמת מדינה. לא רחוקים, ויתרנו".
לאחר שעזב את בצלם הקים עיד ארגון זכויות אדם משלו. "קבוצת המעקב הפלסטינית לזכויות אדם" (PHRMG) הייתה פעילה במשך 14 שנה, עד שלפני חודשים אחדים נסגרה בשל קשיים תקציביים. "היום כדי לקבל תרומות, בעיקר מהאירופים, צריך להשמיע ביקורת קשה כלפי ישראל. אני לא הצלחתי לאסוף תרומות לארגון שלי, כי המדיניות שלי לא תואמת את זו של האירופים. הם אומרים שכל עוד לפלסטינים אין מדינה, אין שום תועלת בהבעת ביקורת כלפי הרשות. אמרו לי 'קודם תקים מדינה, אחר כך תבקר'. 'בצלם' עשו לגמרי הפוך ממה שעשיתי, ומבחינת תקציב הייתי אומר שהם ארגון משגשג".
גם כיום הוא מרבה להסתובב בעזה וביו"ש, פוגש אנשים ברחוב וקושר עמם שיחה בנושא הסכסוך. "בעזה, השנאה לישראל היא מעבר לכל גבול", הוא מספר. "יש הרגשה של נקמנות – שהיא מסוכנת יותר משנאה, כי היא מובילה למעשים כמו דריסת ישראלים בירושלים. אלה מעשים של יחידים, אין לי צל של ספק בכך. שמעתי שבתקשורת הישראלית מדברים על 'אינתיפאדה שלישית' – אבל הפלסטינים לא חשבו ולא יחשבו על אינתיפאדה שלישית, כי אין להם שום אנרגיה לאינתיפאדות. הם חושבים על מצבם הכלכלי יותר מאשר על עתידם המדיני".
ביו"ש אולי אפשר לדבר על אירועים ספורים שאינם מתחברים לסבב לחימה, אבל בינתיים בעזה עבודות הבנייה והשיקום של מנהרות התקיפה נמשכות כסדרן. "חמאס עובדים, ומבחינתם עובדים מצוין. שיקום היכולת הצבאית והבונקרים נמצא אצלם בעדיפות ראשונה, על חשבון רווחת האוכלוסייה. להערכתי איראן תחדש בקרוב את הזרמת הכספים לרצועה ותעביר לשם יותר מהאירופים, לאחר שמשלחת מטעם חמאס קיימה פגישה מוצלחת בטהרן".
מי ניצח בצוק איתן - ישראל או הפלסטינים?
"במאמר שכתבתי בעיתון לבנוני במהלך צוק איתן, אמרתי בין השאר שאנחנו הפלסטינים תופסים כל טרגדיה כניצחון. במלחמת 48' ניצחנו, ב־67' ניצחנו, ובצוק איתן גם כן ניצחנו. אם האסונות שלנו הופכים לניצחון, איך תיראה התבוסה שלנו? חמאס עד היום חוגג את הניצחון שלו, כביכול. 2,203 הרוגים, 11 אלף פצועים ויותר מ־35 אלף בתים שנהרסו כליל - וחוגגים ניצחון?" במאמר שכתב בזמן המערכה בעזה, שפורסם באתר ערוץ הטלוויזיה i24News, סיפר עיד כי החודש שבו נחטפו ונרצחו שלושת הנערים היה הקשה בחייו.
"אז ראיתי כיצד ירושלים חצויה, דבר שלא ראיתי מאז 1967 ועד היום. בעצם, אולי כן ראיתי אבל לא הרגשתי. סביב החטיפה הייתה לי הרגשה נוראית: כל הזמן התווכחנו, בינינו לבין עצמנו, אם חמאס הוא שביצע את הרצח הנתעב של שלושת הנערים. כל הזמן אמרו שאין שום סימנים שחמאס מעורב בזה. אני אישית האמנתי שיש סיכוי של 99.9 אחוז שחמאס הוא מבצע הרצח, כי מי עוד יעשה מעשה נתעב כזה? פלסטינים אחרים לא חשבו כך, ואפילו אחרי ההודעה שחמאס אחראי, הם עדיין מכחישים שיש לו יד בכל העסק הזה".
כשאני שואלת אם רצח הנער מוחמד אבו־ח'דיר לא העלה את מפלס זעמו כלפי ישראל, עיד מספק עוד תשובה לא שגרתית: "זה לא פחות זוועתי, זה לא פחות טרור, אבל יש הבדל: אחרי הרצח של אבו־ח'דיר נסעו אוטובוסים של יהודים ישראלים לנחם את המשפחה. לא ראיתי שקרה ההפך: לא ראיתי אוטובוסים של ערבים שמנחמים את משפחות שלושת הנערים. גם לא ראיתי אנשי דת מוסלמים מכובדים נוסעים להר־נוף אחרי הטבח בבית הכנסת, שהיה מעשה נתעב. כמוסלמים הייתה לנו פה הזדמנות שהוחמצה. אם מחמוד עבאס האשים פעם את נתניהו בניהול מלחמת דת בהר הבית, כעת גם אנחנו מנהלים מלחמת דת: נכנסים לבית כנסת ורוצחים אנשים חפים מפשע".
הפיגועים וירי הרקטות מעזה הביאו לגל אלימות מילולית של יהודים כלפי ערבים, בין השאר ברשתות החברתיות. יצא לך לחוות זאת על בשרך?
"אני לא מרגיש בזה. גם אם יזמינו אותי לגיהינום כדי לקדם משהו, אני מוכן לנסוע". והוא אכן בדרך לשם. בימים אלה מנסה עיד להשיג מימון לביקור בשטחי סוריה שבשליטת ארגון הטרור דאעש, כדי לחקור את הפרת זכויות האדם שם. "אני לא חושש. אני פלסטיני מוסלמי, מקסימום אצטרף לכמה תפילות איתם באיזשהו מסגד".
מה אתה חושב על ההשוואה שעושה נתניהו בין דאעש לחמאס?
"אני מקווה שחמאס לא יגיע לרמה של עריפת ראשים בשידור חי". הפוקוס התקשורתי על דאעש הוא בעוכרי חמאס? "כל הסכסוך הישראלי־ערבי בעצם ירד מהפרק, וזה מכעיס את הפלסטינים. פעם היינו ה־סיפור של העולם, והיום נדחקנו הצדה. אני חושב שגם אם בימים אלה אנחנו קצת בולטים בתקשורת, מיד אחרי דריסת הרגל הראשונה של דאעש לתוך ירדן נימחק לגמרי מהמפה".
במשך השנים היה מי שניסה להשתיק את קולו של עיד. ביולי 1999 פרסם העיתון "אל־חיאת אל־ג'דידה", ביטאונה הרשמי של הרשות הפלסטינית היוצא לאור ברמאללה, כתבה גדולה שכותרתה "הפרצוף האמיתי של באסם עיד".
מאהר עלמי, עיתונאי פלסטיני בכיר ממזרח ירושלים, כתב שם בין השאר כי עיד "מאוהב בשקר", "שופר של ישראל", "בעל תיאבון חסר גבולות לכסף", ו"סוחר בכאבי אחרים ומנצל את הסוכנות המסחרית שלו". בכתבה נטען גם כי עיד קונה דו"חות מוכנים על הפגיעות הפלסטיניות בזכויות אדם, ו"מייחס אותם לעצמו, כאילו הם יצירותיו".
עיד בתגובה הגיש לבית משפט השלום בירושלים תביעה נגד העיתון בגין הוצאת לשון הרע. "העיתון נמצא בשטח הרשות, ולכן לא הצלחתי לתבוע אותו ישירות אלא רק את העיתונאי, שנושא תעודת זהות ישראלית", הוא מסביר. עלמי נאלץ לפרסם התנצלות גורפת, ולתובע נפסקו פיצויים בסך 180 אלף שקלים. "בסופו של דבר הודה הנתבע שלא היה שמץ של אמת בהאשמות החמורות, ושפרסם את הדברים מתוך זעם והתקוממות נגד התובע", נכתב בפסק הדין. "המסקנה המתבקשת מאליה היא שהפרסום לווה בכוונה לפגוע מתוך זדון".
כבר כתבו נגדך, השמיצו אותך, אפילו עצרו אותך בגלל דעות שהשמעת. אתה לא חושש לחייך בעקבות הדברים שאתה אומר?
"אני לא חושב שאני בסכנת חיים", אומר עיד. "לא פחדתי ולא אפחד, כי אני לא פועל ממניעים פוליטיים ומעולם לא השתייכתי לארגון פוליטי; כל מה שאני עושה הוא אך ורק בשירות בני עמי השבורים. אני נמצא בשליחות לא פחות מאשר עבאס וחמאס". הקושי של עיד להשמיע את דעותיו הלא־שגרתיות בא לידי ביטוי גם בגזרה המשפחתית: אחיו חאתם עבד אל־קאדר הוא בכיר בפת"ח, ושימש ב־2009 כשר הפלסטיני לענייני ירושלים.
"היה לי כסאח עם אחי בשנים הראשונות של הרשות, אבל היום הוא בעמדה שתואמת מאוד את שלי", אומר עיד. "ההבדל הוא שלאחי לקח עשרים שנה להגיע לאותן המסקנות". הזעם של גורמים פלסטיניים על עיד ניזון גם מהסבריו הבלתי נלאים כי החרם על תוצרת ההתנחלויות אינו זוכה לתמיכה ברחוב הפלסטיני. הוא מספר בגאווה בלתי מוסווית כי לאחרונה הוזמן לדבר על כך באוניברסיטת בר־אילן.
בנאומו, שעלה במלואו לעמוד הפייסבוק שלו, סיפר בין השאר: "לפני שבועיים ביקרתי בביר־זית, וראיתי על דלת כניסה לחנות סטיקר גדול מאוד המעיד על המקום כטהור ממוצרים ישראליים; 'טהור', לא סתם נקי. נכנסתי לחנות וניגשתי למקרר הגלידות – והופתעתי לראות שעל הגלידה כתוב 'שטראוס'. פניתי לבעל החנות ושאלתי האם יש חברת שטראוס פלסטינית. הוא ענה שלא, המוצר ישראלי. כששאלתי על הסטיקר, בעל החנות הסתכל עליי ואמר: 'אתה יודע מה? אנחנו, הפלסטינים, אוהבים סטיקרים כמו הישראלים'. הרי עד היום אפשר למצוא רכבים ישראליים ועליהם הסטיקר 'העם עם גוש קטיף'". "החרם לא קיים כל עוד אנחנו הפלסטינים בונים לכם את הבתים בהתנחלויות", אומר לנו עיד.
"אני חושב שהחרם הכלכלי על ההתנחלויות פוגע בכלכלה הפלסטינית. אם מחר העובדים הפלסטינים יחליטו שהם רוצים להצטרף לחרם ולעזוב את מקומות העבודה - האם הרשות הפלסטינית תוכל לספק להם תעסוקה חלופית? ודאי שלא".
ובכל זאת, אחרי שישראל עזבה את רצועת עזה ב־2005, הייתה איזו תקווה שאיכות החיים שם תעלה. היה לזה בסיס?
"הסתובבתי שנים בכל רחבי עזה, וראיתי איך האזור יכול לשגשג בזכות חוף הים שלו. אבל לצערי, אחרי שאריאל שרון החליט על ההתנתקות, הרסנו במו ידינו מה שנשאר מהרצועה. בעיית עזה תישאר תמיד חמורה".
אחד האשמים בבעיה העזתית הנצחית, לפי עיד, הוא אונר"א, סוכנות הסיוע לפליטים. "האם הוא ארגון למען זכויות אדם? זו שאלה. אני לא יודע מי נתן את ההגדרה הזו, כי לדעתי אונר"א הוא ארגון להפרת זכויות אדם. חלק גדול מהתקציב שלהם הולך לעובדי החוץ של אונר"א – לרכישת בתים בעבורם ולהעסקת צוותים ונהגים. אין לי נתונים מבוססים, אבל אני יודע שאנחנו מדברים פה על סכומים גבוהים מאוד.
"מישהו מאונר"א אמר לי שדובר הארגון מקבל 15 אלף דולר בחודש. ראש ממשלה לא מקבל את הסכום הזה. בכלל, אני חושב שהאו"ם חי על הסבל של העולם. אם העולם יפסיק לסבול בשלב מסוים, המשמעות מבחינת האו"ם תהיה גל ענק של פיטורים. אני מתכנן להשיג את הנתונים על התקציבים של אונר"א במלואם ולבדוק עד הסוף אם הפליטים אכן מקבלים את מה שמגיע להם מתוך התרומות. אחרי שיהיו לי הנתונים, אעשה שם רעידת אדמה. כשרואים כמה אונר"א מבזבז על עצמו, מבינים שהפליטים הפלסטינים ממש נשחקים בכל הסיפור הזה".
עיד מדגים את הסופה של סוף השבוע שעבר: "הגעתי לרמאללה באמצע השלג, וראיתי כיצד במחנות הפליטים המים חודרים לבתים, ואיש מאונר"א לא מופיע שם כדי לעזור לאנשים האלה. אם סוכנות אונר"א אחראית על מחנות הפליטים, אני חושב שהיא צריכה לעשות הרבה יותר, ולו בגלל כמות הכסף שזורם אליה מהעולם. גם הרשות וגם אונר"א, לפי דעתי, עושות כסף מצוין על הפליטים. ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שרוצה לפתור את בעיית הפליטים. אף מדינה ערבית לא מוכנה לעשות את מה שישראל מוכנה לעשות. תראה מה מתרחש, למשל, במחנה ירמוק בסוריה. בשאר אסד טוחן אותם שם כמו נקניקיות".
מוסדות הלימוד של אונר"א, מוסיף עיד, נשלטים בידי חמאס. "ראיינתי ילדים בני 7־10 ושמעתי איך מלמדים אותם על הג'יהאד, איך מלמדים אותם להיות שאהידים מתאבדים כדי לשחרר את אדמתם. כשהייתי ילד במחנה הפליטים שועפאט למדתי בבית ספר של אונר"א, וזה לא היה ככה בתקופתי. לא לימדו על עזה, וגם לא שמעתי על מלחמת 1948.
"כששמעתי את הילדים האלה מספרים על ג'יהאד, אמרתי: תודה לאל שאין לי ילדים קטנים שלומדים בבתי הספר של אונר"א. לא הייתי רוצה שהבן שלי יהיה שאהיד, בשום פנים ואופן. אני חושב שאונר"א הוא סכנה גדולה לעתיד ילדי הפליטים. הארגון הפך לחלק בלתי נפרד מהסכסוך הישראלי־פלסטיני, ומנסה יותר לנהל את הסכסוך מאשר לפתור אותו". גם עם ערביי ישראל יש לעיד מחלוקת מתמשכת.
"הם יודעים שרמת החיים שלהם טובה יותר מזו שבכל מדינה ערבית. הייתי מגדיר את הערבים־הישראלים כאנשים בכייניים ומפונקים, שכל הזמן רוצים יותר ויותר. את זה הם כנראה למדו מהישראלים. אני רואה את ההתנהגות שלהם כשהם נוסעים לחופשה בסיני, איך הם מתייחסים למצרים העניים שם כמו לחיות שמשרתות אותם. מעולם לא אהבתי את הערבים־הישראלים. אני לא מרגיש שהם חלק ממני, ומקווה שגם הם מרגישים שאני לא חלק מהם".
נאומיו ומאמריו הנוקבים מספקים לו עוד ועוד הזמנות להרצות בארץ ובחו"ל – וזה גם מקור פרנסתו בימים אלו. בעמוד הפייסבוק שלו מככב ה"ביג בן" של לונדון, שם ביקר עיד פעמיים בשלושת החודשים האחרונים. באחת מנסיעותיו זכה לנאום בגנות אונר"א בפרלמנט הבריטי, לאחר שכתב מאמר נוקב נגד הסוכנות ב"ג'רוזלם פוסט". בכנס אחר, שהתקיים בלונדון בסוף דצמבר, הייתה כותרת נאומו "הפלסטינים - בין הפטיש של פת"ח לסדן של חמאס".
האומנם לנצח יישארו בין הפטיש לסדן? "הפלסטינים הגיעו למסקנה ששתי מדינות לשני עמים הן לא פתרון, וצריך שלוש
ומה עם סיכוי לשלום, שנראה רחוק מתמיד?
"חבל מאוד שהיחסים בין היהודים לערבים הידרדרו עד כדי כך. נכון שיש כיבוש ויש נכבש, אבל לא נראה לי שבצורה הנוכחית יזוז משהו. אני חושב שבלי סלחנות זה כלפי זה, לעולם לא נפתור את הסכסוך".
תגובת אונר"א: "כארגון נייטרלי של האומות המאוחדות, אונר"א גאה ברקורד רב השנים שלו בתחומי החינוך, הבריאות והשירותים החברתיים. פעולותינו מעניקות שביב כבוד לאוכלוסייה מוחלשת באחד מהאזורים הכי לא יציבים בעולם.
"בכתבה נטען כי אונר"א תומך בפעולות קיצוניות. אנו דוחים זאת בתוקף. בזמן פעולות האיבה האחרונות בעזה גינינו את הקבוצות החמושות שהציבו טילים בבתי הספר שלנו. אם אונר"א ייעלם הפליטים יוסיפו להיות קיימים ופתרון למצבם עדיין יהיה מחויב המציאות. ירדן, לבנון, סוריה, הממשלה הפלסטינית ושלטונות הכיבוש הישראלי הם אלה שיצטרכו לספק להם את השירותים הבסיסיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם