פלפלים יבשים: הסיפור האמיתי של חקלאי הערבה
זה היה יכול להיות סיפור אופטימי על מושב חקלאי שהצליח להתגבר על אתגרי השמיטה בזכות פתרון יצירתי של גידול פלפלים במובלעת בשליטה ירדנית. אבל תושבי צופר שבערבה מתקשים להתרגש מההברקה ההלכתית: הבעיות האמיתיות של החקלאות המקומית מלוות אותם מדי יום ומאיימות למוטט את ההתיישבות כולה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בשנת השמיטה נמצאים חקלאי צופר במצב הלכתי מיוחד, שאין דומה לו במציאות הישראלית: כאלף דונם, שהם כרבע משטחי החקלאות של היישוב, נמצאים במובלעת בשטח הירדני, שהוחכרה לישראל במסגרת הסכם השלום עם ירדן. מדובר בשטח אולטימטיבי לגידול ירקות בשנת שמיטה, מכיוון שלא רק שהוא אינו חלק מארץ ישראל ההלכתית, הוא אף אינו נמצא בשטחי מדינת ישראל.
אבל למרות שמדובר בפתרון מקורי למדי, פלפול הלכתי של ממש, מתברר שהשמיטה כמעט אינה מורגשת בקרב חקלאי צופר. במציאות שבה תשעים אחוז מהפלפלים הגדלים במקום מיועדים לייצוא ורק אחד מעשרה פלפלים נשאר בארץ, אין פלא שחקלאי צופר ממהרים לחתום על היתר מכירה. ובכלל, כשנחשפים לבעיות שמטרידות את חקלאי הערבה, מגלים ששאלת השמיטה נדחקת לתחתית סדר העדיפויות.
בראש הרשימה עומדות שלוש בעיות מטרידות במיוחד: בעיית הקרקע, בעיית המים ובעיית העובדים. בעיית הקרקע, הקטנה מבין השלוש, עשויה להפתיע את מי שלא מכיר מקרוב את החקלאות בערבה, או במילים אחרות - כמעט את כולנו. נהוג לחשוב שהדבר האחרון שחסר בערבה הוא שטחים פנויים, אך מתברר שלא כל קרקע מתאימה לחקלאות. יונתן ויצמן, מזכיר המושב צופר, מתאר מציאות קרקעית מסובכת: "לא רק שאין הרבה קרקע שמתאימה לגידולים, אנחנו גם מוקפים בשמורות טבע, מה שמצריך אותנו להיאבק על כל שטח נוסף של חקלאות. יש פה קונפליקט אמיתי בין ערך השמירה על הטבע ועל הנוף הבראשיתי ובין מקורות הפרנסה של האזור. בשנה שעברה, למשל, הכשרנו שטחים חדשים ומצאנו שם מחילות של חרדון צב, סוג של לטאה נדירה. השטחים לא הוכשרו עד שהוציאו מהם את החרדון הזה, וזה לקח לא מעט זמן".
לסוגיית הקרקעות החקלאיות יש השפעה ישירה על קליטת תושבים חדשים. חמישה משבעת היישובים במועצה האזורית ערבה תיכונה הם מושבים חקלאיים, ולכן כמעט כל תושב שמבקש להצטרף להתיישבות באזור זקוק למשק, הכולל כמובן גם מכסת קרקע לחקלאות.
הבעיה השנייה שמטרידה את חקלאי הערבה היא בעיית המים. יישובי הערבה, מנאות הכיכר ודרומה, מנותקים ממערכת המים הארצית. המים שלהם נשאבים על ידי חברת מקורות מהמאגרים התת־קרקעיים המקומיים, אבל המאגרים הללו הולכים ואוזלים וגם איכות המים המופקת מהם נמצאת בירידה מתמדת. "אנחנו ממליחים את האקוויפר של עצמנו", מסביר עוזי חריט, מהחקלאים הוותיקים בצופר. "כמויות השאיבה הגדולות שלנו פוגעות באיכות המים ורמת המליחות עולה, מה שמצריך אותנו לשאוב יותר. היום אנחנו עוד יודעים להתמודד עם המים שמופקים כאן, אבל בטווח הארוך חייב להיות פה מהפך. צריך ליצור מערכת, כמו המוביל הארצי, שתביא מהצפון מים באיכות ראויה. רק כך נוכל להתפתח ולגדול".
בינתיים, עד שיימצא פתרון, חקלאי הערבה מוגבלים בצריכת המים היומית שלהם. לכל אחד מהם יש מכסה מדויקת, וגם אותה אינם יכולים לנצל בכל שעה שיחפצו. "בכל הערבה אפשר לייצר רק כמה אלפי קוב מים בשעה", מסביר ויצמן. "בצופר יש לנו בריכה של חמשת אלפים קוב, שכל המים שמופקים באזור מגיעים אליה ונלקחים ממנה לחקלאים. אם כולם ייקחו בבת אחת את מכסת המים שלהם, הבריכה תתרוקן. יש טבלה מסודרת שבה כתוב מתי כל אחד יכול לשאוב את מכסת המים שלו". חוץ מהטבלה, לכל חקלאי יש שעון מים שמשדר בכל רגע נתון למזכירות המושב מהי כמות המים שהוא משתמש בה. "אם חרגתי מכמות המים, מיד אקבל שיחת טלפון מיונתן המזכיר", מסביר חריט. "על לוח מודעות מופיעה רשימה של חריגות מהמכסות, ואם חרגתי בארבעה קוב כולם ידעו את זה. המבטים שאקבל מהחברים לא שווים את החריגה".
הבעיה השלישית שמטרידה את חקלאי הערבה נוגעת לעובדים. בעבר משפחה הייתה יכולה להתפרנס גם ממשק של עשרים דונם, אבל כיום נדרשים החקלאים להחזיק משקים גדולים יותר, כחמישים דונם, כדי להתפרנס בכבוד.
"משק צריך לייצר היום כ־400 טון פלפלים, לא כדי להתעשר אלא כדי להתקיים", מסביר חריט. "בעבר לא היינו צריכים לייצר כמות כזו, ויכולנו לעבוד במשק רק אני ואשתי. היום אני זקוק לארבעה או חמישה פועלים כדי להחזיק את המשק שלי - וכאן מתחילה הבעיה. השקעתי כ־300,000 שקל במגורים לעובדים התאילנדים שלי. יש להם שם מזגנים, מטבח מסודר ומאובזר, מקלחות, אינטרנט וכל מה שהם צריכים. לפני כשנתיים המדינה התחילה לחייב אותי לשלם להם שכר מינימום, וזו דרישה מקובלת, אבל לא לוקחים בחשבון את כל שאר ההוצאות שלי עליהם. כשהילדה שלי עובדת בתל־אביב היא גרה בדירה שכורה ומשלמת עליה שכירות מטורפת.
כאן אני לא יכול להפחית מהמשכורת של העובדים שלי שכר דירה וחשמל. בגלל המגורים שלהם, חשבון החשמל שלי מגיע לשבעת אלפים שקלים. בנוסף, דורשים ממני להפריש לעובדים פנסיה למרות שהם כאן רק לחמש שנים. אני רוצה לעבוד באופן חוקי ולקיים את החוק ככתבו וכלשונו, אבל יש פה משהו מעוות".
ויצמן מספר על בעיה נוספת בתחום העובדים הזרים. "עד לפני כמה שנים לא היו שום בעיות בין החקלאים לעובדים שלהם. בשנים האחרונות החלה תופעה של עורכי דין ישראלים שבאים לעובדים התאילנדים ואומרים להם שהם יכולים לקבל יותר. הם מחתימים אותם על תביעות לפיצויים ולפנסיה, ומשגעים את החקלאים. נכון שבעבר לא הקפידו כאן על שכר מינימום כמו שצריך, אבל התאילנדים קיבלו פה תנאים והיו מאוד מרוצים מהמשכורת".
"יש עורכי דין שהבינו שיש פרצה בחוק ושייתכן שלפני חמש או שבע שנים לא שולמו לעובדים כל מיני דברים", מוסיף חריט. "בפעם הראשונה שקיבלתי תביעה החוורתי לגמרי, כי זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנדרשתי להתכתב עם עורך דין. כמעט הלכתי לכתוב צ'ק על 270 אלף שקל שנתבעו ממני אבל הסיכום הסופי בסופו של יום היה עשרת אלפים שקלים, והעובד התאילנדי קיבל פחות מעשירית מהסכום הזה. השאר הלך לעורך הדין. יש בארץ כמה משרדי עורכי דין שמתמחים בתחום הזה ולא מזיז להם הנזק שהם גורמים בכך לחקלאות הישראלית. ההתיישבות היא הרי כבר לא דגל בחברה הישראלית, ועורכי הדין הללו מציגים את המאבק שלהם כעניין חברתי".
חריט משוכנע שהיחס של מדינת ישראל לעובדים התאילנדים השתנה לרעה בגלל תופעת המסתננים הלא חוקיים והתדמית השלילית שנוצרה בעקבות כך לכלל העובדים הזרים. "אין שום דמיון בין העובדים שלי לעובדים הזרים בדרום תל אביב. העובדים שלי חיים אצלי ליד הבית, אני אוהב אותם ויש איתם תחושה של שיתוף ושל יחד. אין פה פחד כמו בדרום תל אביב, ומה שגורם להבדל הזה הוא שהם כל הזמן עובדים. בשביל זה הם מגיעים לכאן. עובד שלי אמר לי: 'הילד שלי הולך לבית הספר בזכות העבודה שלי כאן'. יש אצלי עובדים זרים כבר 25 שנה, ועוד לא נתקלתי במקרה אחד של זוג תאילנדים שהקימו משפחה ועברו לגור בדרום תל אביב. הם מגיעים לארץ, עובדים מצוין, משלימים את תקופת העבודה וחוזרים הביתה".
החקלאים נדרשים לשלם על העסקת העובדים הזרים מס מעסיקים שלא היו משלמים אילו היה מדובר בעובדים ישראלים, אבל לכולם ברור שאין תחליף לעובדים הזרים. "אי אפשר להביא לכאן עובדים ישראלים", פוסק ארז גיבורי, חקלאי צעיר ובעל משק בצופר. "הם לא עובדים. אין מה לעשות, זה פשוט לא בשבילנו, הישראלים. זה לא במנטליות שלנו. אני אכניס אותך עכשיו לקשור 300 פלפלים, ותראה איך אתה משתגע מהר מאוד".
"בן משפחה שלי הגיע פעם לעבוד במשק ועזב אחרי שבועיים", מוסיף חריט. "אם הוא לא היה בן משפחה הוא היה הולך אחרי שעתיים".
"יש חיילים משוחררים שמגיעים לכאן לעבוד במסגרת עבודה מועדפת, אבל אחרי חצי שנה הם רוצים לטוס לחו"ל", מעיר ויצמן. "החקלאים אמנם מקבלים מענק על ההעסקה שלהם, אבל התפוקה שלהם היא חצי מתפוקת העובדים הזרים. גם כשבעלי המשקים בוחרים להעסיק עובדים ישראלים, הם עובדים בעיקר בבתי האריזה ולא בשדה".
ובכל זאת, למרות כל הקשיים, גם השנה נקטפים פלפלים בצופר. תשעים אחוז מהפירות, כאמור, יצאו לחו"ל - וגם עשרת האחוזים שיישארו בארץ הם לא הפלפלים המובחרים. "הפלפלים שיוצאים מכאן לחו"ל הם משהו אחר", אומר חריט. "כמה ימים לפני שהתחילה כאן העונה רציתי לעשות פלפלים מוחמצים. הלכתי לקנות פלפלים בחנות, והתבאסתי מאוד מהסחורה.
"רשתות השיווק בארץ גוזרות עלינו קופון מטורף. אתה קונה פלפל בערך בשמונה שקלים לקילו, אבל אנחנו מקבלים רק שקל וחצי מתוך זה. לאחרונה עברתי ברשת 'טיב טעם' והיה שם פלפל צהוב ב־15.90 שקל, כשבאותו שבוע קיבלתי על קילו פלפל צהוב שקל ושבעים אגורות".
"אנחנו משווקים לשוק המקומי את כל הפלפלים שלא יחזיקו עשרה ימים או שבועיים בדרך לחו"ל, אבל השוק המקומי הוא כאב ראש", מוסיף גיבורי. "כשמדובר בייצוא, אני יכול להוציא עשר מכולות בשבוע בשתי שיחות טלפון. בשוק המקומי, לעומת זאת, על כל משטח אני צריך לנהל אינספור ויכוחים ושיחות טלפון. אני מוצא את עצמי משקיע הרבה מאוד זמן בשוק שהרווח עליו זניח מבחינתי".
חקלאי הערבה אינם משווקים אחוז גבוה מתוצרתם לשוק המקומי גם מכיוון שמדובר בשוק קטן ולא יציב. "מספיק שבית אריזה אחד פותח את כל התוצרת שלו לשוק המקומי, והוא מיד מפיל את המחיר", אומר גיבורי.
בקיץ האחרון הושמדו בערבה מאות טונות של פלפלים, לאחר שהחקלאים הגיעו למסקנה שמשתלם יותר להשמיד חלק מהסחורה, במקום לארוז אותה ולמכור למשווקים במחירי הפסד. ברק אומגה, חקלאי מהמושב פארן, הפיץ ברשתות החברתיות סרטון שבו הציג את החממות העמוסות בפלפלים בשלים, וסיפר מדוע הוא נאלץ להשמיד את התוצרת הטרייה. אומגה קבל על כך שהמחיר הנמוך שמשלם לו המשווק גורם לו להפסדים כבדים, בעוד הצרכן משלם פי עשרה בקופה. "בעלי הרשתות, תתביישו", כתב אומגה. "גונבים ועושקים את הציבור ללא אבחנה כדי לרפד את כיסם שלהם ואת כיסם של מקבלי ההחלטות".
אומגה וחבריו הניעו את מה שזכה לכינוי "מחאת הפלפלים": בתוך זמן קצר התארגנו קבוצות רכישה של צרכנים לרכישת פלפלים ישירות מחקלאי הערבה. כבר במכירה הראשונה נמכרו 1,000 ק"ג פלפלים במחיר של ארבעה שקלים וחצי לק"ג, מחיר הנמוך ב־50% מהמחיר ברשתות השיווק.
הרעיון הלך ותפס תאוצה, ומדי שבוע מתקיימים ירידים למכירת ירקות ללא פערי תיווך במגוון נקודות ברחבי הארץ. הצעת חוק לפיקוח על פערי התיווך בפירות וירקות אושרה לאחרונה בכנסת בקריאה טרומית, אך תיאלץ כעת להמתין עד אחרי הבחירות.
חוסר הכדאיות של השוק המקומי הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שחקלאי צופר לא רואים בשנת השמיטה הזדמנות כלכלית, אף שחלק ניכר מאדמותיהם נמצא בשטח ירדן והגידולים שם עשויים להיות אטרקטיביים עבור שומרי השמיטה. "בשמיטה הקודמת גידלתי ירקות בהכשר מיוחד, אבל לא הרווחתי אגורה וזה רק גרם לי לכאב ראש", אומר חריט. "15% מהשטחים החקלאיים שלי נמצאים מחוץ לגבולות הארץ המקראית, אבל אם אני רוצה לגדל שם ירקות לשומרי שמיטה אני צריך להודיע על כל קטיף שם, ושמשגיח יגיע ויבדוק את התהליך. לכן כנראה לא אתעסק בשמיטה ואשלח לייצוא".
"אולי זה נשמע חומרי, אבל בסוף אנשים צריכים להתקיים פה", מסביר ויצמן. "בשורה התחתונה, אם אתה לא מגיע למחיר ממוצע של ארבעה שקלים וחצי לקילו פלפל, פשוט אין לך זכות קיום. גם אם אנשים יגדלו ירקות לשמיטה, הפדיון החקלאי שלהם לא יהיה גבוה יותר כי בסופו של דבר הסוחרים הם אלו שגוזרים את הקופון ולא החקלאים. בהקשר הזה אנחנו כמו עובדים במפעל שלא יודעים לאן הסחורה הולכת. באספות שקיימנו לקראת השמיטה, אנשים הבינו שהם יכולים פשוט לחתום על היתר מכירה ושלא משתלם להם לייצר עבור פתרונות אחרים".
ארז גיבורי דווקא כן מגדל פלפלים לשמיטה, בשטחים שיש לו במובלעת הירדנית. הוא עדיין לא יודע אם זה ישתלם לו, אבל בינתיים הוא עובד בשיתוף פעולה הדוק עם משגיח מטעם העדה החרדית בירושלים שמגיע מדי יום מקריית מלאכי כדי לוודא שהפלפלים שנקטפים בשטח הירדני נארזים בנפרד ולא מתערבבים עם שאר הפלפלים.
הקשיים שמתארים חקלאי צופר אינם מפחיתים ולו גרם אחד מהאהבה הגדולה שלהם למקום. "אני ארבעים שנה בערבה", אומר חריט, "יש לי שטח חקלאי לא קטן והנה - רק הבוקר התקשרתי לאשתי ענת ודיברתי איתה על חלקה מסוימת שאני ממש, אבל ממש, אוהב. אין בארץ שום דבר שדומה להתיישבות בערבה. גרה כאן אוכלוסייה מיוחדת, וגם אם היא שברירית, היא משפחה גדולה. זו אוכלוסייה שהגיעה לכאן למרות הארבעים־ושבע־מעלות־של־חודש־יוני ולמרות הטמפרטורות הקרות ולמרות שאר הקשיים. כשהגענו לכאן בשנות השבעים לא ידענו שנוכל ליצור את כל מה שיצרנו. הפלא של הערבה דומה בעיניי לפלא של האייפון. לא פחות".
חריט נמנה על הגרעין הראשון של צופר, שהגיע לערבה בשנת 1974 והתנחל תחילה במחנה זמני שבו שוכן היום היישוב הקהילתי צוקים. לאחר שהתברר שבאתר הזמני אין די שטחים חקלאיים, עברו חברי הגרעין בשנת 1981 למקום שהם נמצאים בו היום – 130 קילומטרים מצפון לאילת, בין היישובים ספיר וצוקים. כמאה משפחות חקלאים מתגוררות כיום בצופר, ולמרות שלא מדובר במשק כלכלי משותף, חריט מדווח על רמת שיתופיות גדולה בין החברים. "יש כאן שיתוף של ידע חקלאי ברמה המקצועית שלא קיים בהרבה מקומות. יש מקומות שבהם אנשים שומרים לעצמם את מה שהם יודעים וכאן יש שיתוף. זה לא מובן מאליו.
"בארבע השנים הראשונות של המושב חנך אותנו החקלאי עוזי גדיש, איש מושב עין־יהב הוותיק מאיתנו. הוא היה מגיע לכאן פעמיים בשבוע, מסתובב בחלקות, עובר איתנו מחלקה לחלקה, מדריך אותנו מה לעשות ואיך לעשות, והכול בהתנדבות. היום כל משפחה חדשה שמגיעה למושב מקבלת חונך. גילינו שכשאנחנו חולקים את הידע, אנחנו מרוויחים. זה לא שאין לכל אחד את השיטות הקטנות שלו בקשירת הפלפלים, אבל בגדול יש שיתוף של מידע".
ויצמן (30) הגיע למושב לפני כשלוש שנים בעקבות אשתו, בת המקום, אבל את חיי המושב והחקלאות הוא מכיר מלידה. הוא גדל במושב עין־הבשור, והוריו עוד היו אנשי אדמה במושב שדות שבחבל ימית. אביו, ויטו ויצמן, היה מראשי התנועה לעצירת הנסיגה מסיני, חזר בתשובה לאחר פינוי החבל ונותר מושבניק. גם ארז גיבורי (32) הגיע לצופר בעקבות אשתו שגדלה במושב, וגם הוא מושבניק מלידה, מבית אלעזרי הסמוך לגדרה. שמונה שנים הוא בצופר, מתוכן שש שנים כבעליו של משק חקלאי. במקביל הוא גם מנהל חברת ייצוא ובית אריזה הנושאים את השם "גרין ערבה". ויצמן וגיבורי, וליתר דיוק נשותיהם, הם חלק מתופעה מרשימה של בנים חוזרים. התופעה הזאת באה לידי ביטוי בעשרים וחמש משפחות מתוך 28 המשפחות בצופר שיש להן בנים או בנות נשואים, וכל הבנים החוזרים שבו לצופר בחמש השנים האחרונות.
"בעיניי זה מרגש שלמרות כל הקשיים החבר'ה הצעירים חוזרים", אומר ויצמן. "הם לא באים לכאן כדי להתעשר, כי היום כבר ברור לכולנו שהחלום הזה שייך למקומות אחרים. הם באים בגלל אהבת החקלאות, וגם כדי לחיות ולגדל את הילדים שלהם בטבע ובאזור הגיאוגרפי שהם אוהבים. אנחנו זוכרים מה זה אומר לגדול במושב ורוצים לתת לילדים שלנו את מה שהעניקו לנו. גם ארז ואני, שגדלנו במושבים, פשוט לא יכולים לדמיין איך זה לגדל ילדים בעיר. אני מסתובב לפעמים בתל־אביב ובאמת לא מבין איך חיים שם. אנחנו לא חיים כדי להתפרנס, אלא מתפרנסים כדי לחיות. מה שקורה בצופר, אלו חיים".
איזו איכות חיים אתה מוכר למי שלא מכיר את החיים במושב?
"גן הילדים נמצא מטר מהבית, בית הספר שוכן במרחק של חמש דקות נסיעה. יש צרכנייה שפתוחה כל היום, ויש בריכה, ואפשר לגור פה בבית עם גינה גדולה. העבודה החקלאית מאפשרת לקחת את הילדים לגן בבוקר, לצאת לעבודה ולחזור בצהריים כדי לאכול בבית עם הילדים. כשגרנו בירושלים ועבדתי בראש העין, הייתי יוצא מהבית בשמונה בבוקר וחוזר בשמונה בערב. כשנולדו הילדים אמרתי שאני חייב לעשות שינוי. החיים פה הרבה יותר משפחתיים וקהילתיים. לפני שבוע עשינו 'על האש', כל החבר'ה הצעירים יחד. מה זה משנה אם אתה עושה את
זה בפאב בעיר או אצלך בגינה?"
לצד איכות חיים, ויצמן לא מתבייש לדבר גם אידיאולוגיה. "אנחנו רוצים ליישב את חבל הארץ הצחיח המדהים הזה, ואנחנו מאמינים, כמו שדור המייסדים האמין, שאפשר ליצור כאן יש מאין. בשלושים וארבעים השנים האחרונות עשו כאן דברים מדהימים, ועכשיו הגיע התור של הדור שלנו. פעם היו שואלים איך חיים פה בכלל. היום, כשאתה נכנס למושב אתה בכלל לא שם לב שהוא באמצע המדבר".
אבל עם כל הכבוד לחיי החברה, לשקט ולפסטורליות, בסופו של דבר כל תושבי צופר קמים בבוקר למשק החקלאי שלהם. כשהם מסתכלים קדימה לשנים הבאות, הם מבינים שמוכרחים להתחיל למצוא פתרונות לבעיות המים, הקרקע, העובדים ופערי התיווך המקוממים. "יש אי הבנה של המדינה בעניין הזה", אומר חריט. "לא מבינים עד כמה העסק שברירי. לא מבינים שמשק משפחתי שנסגר כאן לא חוזר, ושהערבה כולה נמצאת כחוט השערה מהיעלמות המשקים המשפחתיים וקץ ההתיישבות.
"המדינה לא רוצה להתמודד עם הבעיות ולהצהיר: בערבה אנחנו פועלים אחרת. מדינות באירופה ובארה"ב שומרות על החקלאים שלהן, וכאן לא יודעים לעשות את זה. בתחום העובדים אפשר, למשל, להפחית את מס המעסיקים, וגם לבעיית המים יש פתרונות.
יש סיכוי לפתח כאן אלטרנטיבה לחקלאות?
"עכשיו מתחילות להיכנס למושבי הערבה ההרחבות הקהילתיות, שבהן מקבלים רק שטח לבנייה ללא אמצעי ייצור", אומר ויצמן. "יהיה מעניין לבדוק אם אנשים רוצים ויכולים לחיות פה גם ללא חקלאות, וזה לא יהיה קל. בצופר כמעט אין היום אפשרויות פרנסה חוץ מחקלאות, למעט מספר מצומצם של שכירים כמו רכז משק, תברואן, חצרן וכמה עובדי מועצה. גם אלו שמחזיקים כאן צימרים ועסקי תיירות עדיין עוסקים במקביל בחקלאות. לטווח הארוך, צריכים לחשוב על תחומי תעסוקה נוספים. יש פה מישהו במושב, יוסי בן, שפיתח תרופה שמופקת מסרטנים כחולים ועומד להקים באזור התעשייה הסמוך מפעל שיעסיק מאה משפחות. אם הרכבת תגיע ליישוב ספיר, כמו שהממשלה מתכננת, אנשים יוכלו לעבוד פה גם בהייטק ובשיווק. הרי המקצועות הכי מבוקשים היום בשוק הם מקצועות כמו מנהלי רשתות חברתיות ומפתחי אפליקציות, שאין להם ממשות פיזית והם לא מצריכים מגורים במרכז. זה לא יקרה מחר בבוקר, אבל בשלב מסוים זה יכול לקרות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם