ראשי » חדשות » בארץ

רעל באוויר ביישובי לכיש: תושבים מסתובבים עם מסכות

החיים במזרח לכיש הפכו בחודשים האחרונים לסיוט: מדי יום עולה מעבר לקו הירוק ענן עשן רעיל, כתוצאה משריפת פסולת אלקטרונית בכפרים הערביים הסמוכים, ומכסה את היישובים. גם הפלסטינים מודאגים: "בכפר שלנו יש 50 חולי סרטן"

ריח פלסטיקי חזק חורך את האוויר, צריבה מעקצצת מורגשת בעיניים, מנשימה לנשימה הטעם בפה הופך מתכתי. מאות ספורות של מטרים ממקום עומדי ביישוב אליאב, מתרוממת פטריית עשן שחורה מאחד הוואדיות של הכפר הערבי השכן אידנא, מעבר לקו הירוק. אחרי גשם לא תרגישי את השרפה, הזהירו אותי בטלפון, הגשם מסווה אותה. אבל המדורה לא מתרשמת מהאזהרות. עשר שרפות נוספות יובערו באותו יום, עם גשם או בלעדיו, וישלחו עשן סמיך לכל יישובי מזרח לכיש.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"באת ביום חלש, את לא מבינה מה היה פה אתמול. יום־יומיים פה, ואת לומדת איך אנחנו והילדים שלנו נחנקים", אומר לי אורי פוגל, בן המקום. "היום זה כלום", יאמר לי בהמשך גם אחד הפועלים הערבים שעובדים ביישוב. "תבואי בשישי־שבת, ותראי מה הולך פה ומה הולך שם", הוא מצביע לעבר הגדר והלאה, אל הכפר שבו הוא מתגורר. והנה גם בביקורי קצר המועד אני זוכה לשלוש שרפות פוטוגניות.
 
ברחוב מחכה לי תמנה עידן, ממובילות המאבק העיקש בזיהום האוויר שנכפה על תושבי האזור. "הנה, זה מגיע לגרון. יפעת, את מרגישה את זה?", היא פונה לחברתה. יפעת לוי־שלס, שותפה טרייה למאבק, מספרת על המיגרנות החדשות שפיתח בעלה כשעברו ליישוב שקף. שתיהן מונות, בצירוף שמות, את המקרים האחרונים שנתגלו באזור – אסטמה, אסטמה של העור, בחילות, כאבי ראש ומה לא.  קודם בואי סיפרה לי בטלפון גם מיכל אפרת־שקורי, חברת הוועד המנהל של אליאב ומוותיקות המאבק, על קוצר נשימה קשה שפיתחה. "המצב הבריאותי שלי החריף ברמה כזאת שאני מסתובבת עם משאף וזקוקה לאינהלציות", סיפרה. "אני לא מסוגלת להיות בחוץ. לפני כן הקפדתי לרוץ, אבל ויתרתי כי הגעתי למצב של התקפים חמורים".

"בואי אני אספר לך איך הבוקר שלנו נפתח כאן", אומרת עידן. "אתה לוקח את הילדים שלך לגן, כשבאוויר כבר יש ריח חזק של פלסטיק שרוף. הגן משקיף אל הכפרים הערביים, כך שתמונת הרקע של הילדים היא עננת עשן. אתה יודע שאתה שולח את הילדים שלך לתופת, אתה יודע שהם ינשמו את זה כל היום. הם מדווחים בעצמם, 'אמא, היום שוב הייתה מדורה שחורה'. הם בני חמש, מבינים עניין".

את ההבנה הזאת הם מעבירים גם לדף. בעמוד הפייסבוק שהקימו קברניטי המאבק לא מזמן, תחת השם "רוצים לנשום אוויר נקי במזרח לכיש", מופיעות יצירות ילדי היישובים, שהתבקשו לצייר את נוף ילדותם. איילה בת התשע ציירה הרים ופרחים ירוקים, רק שמעליהם אין זכר לתכלת; השמיים שחורים משחור. אחר צייר בתי יישוב וטרמפולינות, כשעל הגבעה הסמוכה עומד אדם ומבעיר מדורה שהעשן היוצא ממנה מסתלסל לכיוון הבתים. שלישי, בן שבע, ויתר מראש על שימוש בספקטרום צבעי הפנדה, והתמקד בשחור. הוא בחר לצייר ילדים נמלטים ממגרש הכדורסל.

"את צריכה לבוא ולראות את הילדים משחקים במגרש בשקף כשהשמיים שחורים", אומרת לוי־שלס. "את יודעת שהם עושים פעילות פיזית והם צורכים יותר חמצן, ואת גם יודעת מה נכנס להם לגוף. זו תמונה מחרידה והיא מתרחשת כל יום".

אנחנו נכנסות לרכב ופותחות בסיורנו בעקבות השרפות. נקודת הפתיחה היא שקף, מושב עובדים שהקימה תנועת חירות בשיתוף עם הסוכנות היהודית לפני 33 שנה, כחלק מתוכניתו של אריאל שרון לעיבוי קו התפר. כעבור שנים אירח שקף את אנשי הגרעין המייסד של אליאב, וכמה מהם, כמו תמנה עידן, עדיין מתגוררים בו בקרוואנים עד לבניית ביתם ביישוב החדש. החורש הטבעי ופרחי הנוי שמקשטים את המושב החקלאי עומדים בניגוד מוחלט למה שמתרחש 500 מטר משם. "הנה זה. הנה זה מתחיל במקום הקבוע", עידן מסננת, ושרפה חדשה מתרוממת לנגד עינינו. האוויר מתחיל להסמיך, הגרון מאותת.

בדרך חזרה אנחנו עוברות ליד בני־דקלים, יישוב קהילתי שהוקם על ידי מפוני גוש קטיף. גם הוא, כמו שכניו למועצה האזורית - נטע, אמציה, תלמים, שחר, בני־משה ואחרים - חווה על בשרו את השלכות הפיח. "היישובים נמצאים בקליטה, זה חבל ארץ נהדר. יש פה אוכלוסייה איכותית באמת, אנשים מצוינים ומאוד קהילתיים", עידן משווקת את האזור.
 

אנחנו נכנסות לאליאב, יישוב קהילתי מעורב שמוגדר כתומך סביבה ודוגל ברעיונות אקולוגיים. באופן אירוני, המקום שנועד להיות ריאה ירוקה - הפך לריאה מפויחת. מימיננו ומשמאלנו קורמים בתים פרטיים עור וגידים, כולם עם ארבעה כיווני חנק.

אנחנו פוגשות ביעל אלנברג, שמשגיחה על בניית ביתה. גם היא מציינת ש"היום זה בקטנה, לא זכית לפיח אמיתי. הרוח כרגע לא בכיוון. תבואי אחר הצהריים כשהרוח משתנה, ותראי איך החיים שלנו נראים".

איך הם נראים?
"הנה דוגמה קטנה - הבן הקטן שלי אוהב להירדם בטיול בעגלה. אתמול בערב יצאנו לטייל, והתחלתי להריח את הריח. אתה מרגיש את זה בגרון ואז בנשימה, זה ריח זר, לא משהו שאתה רגיל אליו. אתה עושה הכול כדי לברוח ממנו. רצתי כהרגלי הביתה, והילד צורח. התקשרתי למוקד (מוקד בענייני איכות סביבה הפועל 24 שעות - י"א) ואמרתי למוקדן 'תקשיב טוב, יש כאן ילד קטן שצורח כי אנחנו לא יכולים לצאת החוצה'. בשבת כשבאים אורחים, אי אפשר לשבת איתם בחוץ. עשר שנים אני גרה באזור, והמפגע קיים כבר הרבה זמן, אבל בתקופה האחרונה זה מטורף. יום ולילה, לפעמים תוך כדי שרפה מתחילה 
עוד אחת ועוד אחת. הנה, בואי 
תראי תמונה".

על כורחם הפכו התושבים למתעדים כרוניים. כדי לתת משנה תוקף לדברים, כל אחד שולף את נשקו האישי – מצלמת הסמארטפון - ומראה לי הוכחות: ילדים בחצר בית החלומות המיוחל וברקע עשן מיתמר; ילדים הולכים לבקר את חבריהם אחר הצהריים עם מסכה על הפנים; מגרש כדורסל תחת ענני פיח קודרים; ענני עשן מתאבכים משני מוקדים שונים ומשתרגים זה בזה, כשהיעד נשאר אותו היעד.

מירי ואוריה גרשון מתגוררים חודשיים באליאב, כרגע ביחידת דיור, ומצויים בתהליך קליטה. עד לא מזמן גרו במבשרת־ציון, שמעו שמועות על המצב כאן ולא התרגשו. "כשמתעדכנים מרחוק אתה אומר, בסדר, פעם־פעמיים בשבוע זה לא נורא", אומרת מירי. "גם במבשרת גרנו על כביש מספר אחת. אבל אני אראה לך תמונות מכאן, זה מגיע ל־16 מדורות ביום. זה כמו משואות, הם מדליקים מדורה אחת אחרי השנייה".

היא נמצאת בהריון בולט לעין. אני שואלת על קשיי נשימה, אבל מירי מספרת שהיא לא נמצאת ביישוב במהלך היום, ובערבים המשפחה מסתגרת בבית. "הילדים שלי עם אסטמה עוד לפני כן, ואני לא יכולה להגיד לך שאני סובלת מהשפעות פיזיולוגיות, מהסיבה הפשוטה שאני נמנעת מהן בכוח. אני פשוט לא יוצאת החוצה. לבן שלי יש חוג קרמיקה במרחק חמש דקות הליכה, ואם אני מריחה שרפה אני נוסעת את הדרך לשם באוטו. אני מגיפה את הבית. כשאני מטגנת פה שניצלים, כל הבית שלי ריח טיגון - ואני לא יכולה לפתוח את החלון. אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע".

כמוה גם תושבים אחרים חיים מאחורי חלונות מוגפים. המהדרין דוחפים סמרטוטים בדלת, וכשהמצב קשה לא מהססים לצייד את הילדים במסכות. לו היה המטרד נטול השלכות בריאותיות, אומרת מירי, ניחא. "אם זה היה רק ריח, כמו ריח של רפת שאתה לומד להתרגל אליו, יכולתי לחיות עם זה. אבל יש לי שני ילדים קטנים ועוד אחד בדרך, בעזרת השם. את היית מוכנה לקחת את הסיכון שלילדים שלך לא יהיו ילדים בגלל חומרים שהם נושמים, כי בחרת לגור במקום הזה?"

העשן המיתמר - יודעים המשרדים הממשלתיים, המנהל האזרחי, תושבי מזרח לכיש ותושבי הכפרים הערביים שנגזר עליהם לחיות לצד מדורה מתמדת - מופק משרפתה של פסולת אלקטרונית. מקררים, תנורים, מכונות כביסה, טלוויזיות ויתר מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, שבשנים האחרונות הפכו לזמינים וזמניים מבעבר. המחיר ההולך ופוחת של המכשירים, לצד הפיתוח הטכנולוגי המואץ, גורמים לבעליהם מזוגגי העיניים למאוס בהם וללא כל סנטימנטים להחליף אותם בצעקה האחרונה בעולם הדיגיטלי, כשבעוד שנה גם זו תהפוך ללא רלוונטית.
 

ערמות הפסולת האלקטרונית המצטברות ברחבי העולם נאמדות בעשרות מיליוני טונות בשנה, ויוצרות עומס סביבתי הרה אסון בקנה מידה עולמי. הגידול בכמות הפסולת האלקטרונית מהיר יותר משל כל פסולת ביתית אחרת. במקרה הטוב מושלכים המכשירים לפחי מחזור ייעודיים, במקרה הרע הם מגיעים לריכוזי האשפה הרגילה. בישראל, כך על פי הדו"ח האחרון שהוציאה המחלקה המדעית של "אדם טבע ודין" (נובמבר 2011), רוב הפסולת האלקטרונית עושה דרכה לפעילות מִחזור פיראטית או מושלכת עם הפסולת הביתית, בהיעדר מערך איסוף ייעודי הפועל בקנה מידה רחב.

בחודש מרץ השנה נכנס לתוקף החוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות, שמטיל אחריות על יצרנים ויבואנים, אבל האדם הממוצע לא בהכרח בקי בתקנות. כשהוא מסלק מעליו בנונשלנטיות מכשיר שברשותו, הוא לא תמיד מודע לעובדה שבהיעדר הפרדה, פירוק וטיפול הולם לפסולת הזו, עלולים חומרים מסוכנים להיפלט ממנה לסביבה.

בשנת 2013 קבעה הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן (IARC - International Agency for Research on Cancer) כי זיהום האוויר הוא מחולל סרטן ודאי בבני האדם. בנוסף לזיהום הסביבה באמצעות העשן, שרפת פסולת אלקטרונית באופן בלתי מבוקר מזהמת את מי התהום ואת הקרקע, וגורמת לכך שלא ניתן יהיה לבנות עליה תשתיות או לעשות בה שימוש נוסף. רשימת החומרים השונים המצויים בפסולת הזו והשפעותיהם על גוף האדם, גדולה, מסועפת ומטרידה.

הכספית המשמשת בסוללות, במדחומים ובציוד רפואי, רעילה ועלולה לגרום נזק למערכת העצבים, לכבד ולכליות; הארסן המצוי בנורות LED מסרטן, ועלול גם הוא לפגוע במערכת העצבים ולגרום למחלות עור; והנחושת, שמצויה בכבלים ובמתגים ואת חלקיקיה (בין השאר) נושמים תושבי מזרח לכיש, הינה רעילה, ועלולה לגרום לאנמיה, לבחילות, להקאות ולפגיעה בכבד ובכליות.

מי שמכירה את הנזקים מקרוב היא יעל ישראל, מנהלת "ירוק עכשיו", עמותה סביבתית המגדירה עצמה "ללא גבולות". ככזו היא פועלת בנושאי סביבה בכל רחבי הארץ, ללא הבחנה בין אזורים בשליטה ישראלית, ישראלית־למחצה או תחת שלטון הרשות הפלשתינית. כבר כמה שנים שבעמותה מתקבלות פניות מרובות בנושא שרפת פסולת מצדו הפלשתיני של הקו הירוק. מתוקף תפקידה הסתובבה יעל ישראל בכפרי התפר המוגדרים כשטח B, וחזתה בקטסטרופה במו עיניה.
 

"כשאתה מסתובב בתוך אידנא ובית־עווא, אתה מבין שלא מדובר בשרפה ספורדית פה שם", היא מספרת. "זה לא קומזיץ מאולתר. מדובר במשאיות שפורקות פסולת בכמויות מטרידות, באזור תעשייה ענק הכולל מפעלים, מתקני דחיסת מתכות, מוקדי שרפה קבועים ומוקדים קטנים בשוליים, וכל זה סמוך מאוד לבתי התושבים. במקומות שבהם נשרפים חלקי פלסטיק ומתכות, אתה רואה שחור שאין שחור ממנו. האדמה צרובה וזה מחלחל לתוך הקרקע. חשוב להבין שזו לא שרפת פסולת רגילה: חומר הבערה אחר, ובעל השלכות אחרות".

הפועלים הפלסטינים שפגשתי באליאב מפחדים לדבר. גם מי שמתרצה, מעדיף שלא אציין את שמו ולא את הכפר שממנו הוא מגיע. הם מספרים על גורמים עברייניים השולטים בעסקי השרפות, ואומרים שאף אחד לא מעז להתנגד להם. בתוכם מוזכרים קבלנים ישראלים שנהנים מהשלל, קודם שרפתו ואחריה. כולם מדברים על אחוזי תחלואה גבוהים בסרטן; ככה זה כשאתה מגדל ילדים בתוך ארובה. "בכפר שלנו חולים עכשיו חמישים איש בסרטן", אומר לי אחד הפועלים. "לאח שלי יש סרטן ריאות. קשה לנשום, יש לי שלושה ילדים ואני מפחד עליהם".

המודעות מחלחלת לא פחות מהחומרים המסוכנים. בטלוויזיה הפלסטינית שודר לאחרונה סרטון של אגודה המתקראת "אדמה ירוקה". בתחילתו רואים את השלכות השרפות על הצומח: היבול שנפגע, איכות שמן הזית שירדה פלאים, ערמות של מוצרי חשמל מפורקים הזרוקים בוואדיות. אז מתפנה המצלמה לתאר את התוצאות שמהן סובל האדם: תלמידים שמתלוננים על עשן ורעש, ובעקבותיהם על קושי להתרכז בלימודים. אום טארק, ראש אגודת הנשים של אידנא, מספרת בסרטון על עלייה בהיקף התחלואה באסטמה, בסרטן ובמחלות נימי הדם. את אלה היא מכירה מקרוב: בנה לקה במחלת נימי דם, וזקוק לתרופות רבות.

האגודה הירוקה הגדילה עשות וערכה בדיקות דם לתושבי אידנא. התוצאות, כך דיווחה, הראו כמות גדולה של רעלים בדמם של הנבדקים. "תושבי אידנא מעלים את הבעיה ומודים כי עיסוק זה מפרנס רבים מתושבי הכפר. בקשתם היא סיוע בפתרון שיצמצם או ימנע את שרפת הנחושת באזור", מופיעה כתובית על רקע השרפות המתפתלות. בשבוע שעבר שבתו נהגי משאיות במחאה על התופעה, והעמידו את כלי הרכב שלהם מול מועצת אידנא, כשעל חלונותיהם כתוב בערבית ובעברית "לא לשרפה".

"אולי ביחד נוכל לעשות משהו", אומר אותו פועל לעידן, אחרי שמנה בפנינו את ניסיונותיו לפנות לרשות הפלסטינית ולמשטרת ישראל. בימים אלה אכן נעשים ניסיונות ליצירת קשר בין גופים משני עברי הקו הירוק ולתיאום פעולה משותפת. כן, דו־קיום מגיע ממקומות בלתי צפויים.

התשובה לשאלה מי הכתובת שתיתן מענה ומי נושא באשמה, היא מורכבת. "כדי להבין את גודל הבעיה אי אפשר להסתכל רק על חוליה אחת", אומרת יעל ישראל. "יש פה שרשרת שמתחילה בתוך הקו הירוק: ישנה פסולת שנכנסת ליהודה ושומרון באופן בלתי חוקי, וישנה פסולת שנכנסת בהיתר. ביקשנו לקבל מהמנהל האזרחי נתונים על כמות הפסולת שנכנסת בהיתר ומי נותן אותו, ועד היום טרם קיבלנו תשובות. "לא ייתכן שאזור יהודה ושומרון ישמש פח הזבל של מדינת ישראל, ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אתה מסתכל על הסוגיה. כמה קל לעצום עיניים כשזה כביכול בחצר האחורית שלנו, אבל זה לא. הנה, הכול חוזר אלינו".
 

אפשר לשער מה גורם להחמרה הגדולה בזיהום האוויר בחודשים האחרונים?
"אני יכולה לתת לך ניתוח שכרגע אין לו ביסוס. לנו נראה שיש פה סיפור פרדוקסלי: ככל שמדינת ישראל מחויבת יותר על פי חוק למחזור פסולת אלקטרונית – בין אם החובה מוטלת על משרדי ממשלה ובין אם על חברות גדולות - יותר פסולת נשרפת ביהודה ושומרון. למה? כיוון שהפסולת מועברת לקבלן שאחראי למחזר אותה. בפועל אין מי שמפקח ובודק היכן המחזור מתבצע, והאם זה נעשה בצורה הנכונה. אני מעריכה שחלק גדול מהפסולת מגיע לאתרי שרפה לא רק באזור מזרח לכיש אלא גם בצפון השומרון. מי מפקח על החברות, מי מאפשר לפסולת להיכנס, איזה טיפול היא עוברת - אלה שאלות שאין לנו עליהן תשובה".

עידן הרימה מיוזמתה את הכפפה והתקשרה לתאגידי מחזור שונים. רובם לא ידעו להגיד לה היכן מטופלת הפסולת. הצטרפתי אליה, ועל פי בחירה אקראית מאתרי האינטרנט התקשרתי לגופים ממחזרים כדי לשאול את השאלה. גם אני נתקלתי בחומה בצורה.

בעבר הצליחו תושבי מזרח לכיש להשפיע על המתרחש מעבר לגדר. בשנת 2011 פנו אנשי שקף במכתבים ובטלפונים למנהל האזרחי, והתופעה של שרפת פסולת במורדות אידנא נעצרה. בשנת 2012 שוב חודשה האש. בתחילה קיוו התושבים שהמפגע זמני, מפעם לפעם פנו לגורמים הרלוונטיים, אבל בפרוץ 2013 המצב החמיר. בנובמבר של אותה שנה, ולאור תלונות התושבים, פנה ח"כ איתן כבל בשאילתא לשר להגנת הסביבה עמיר פרץ, וביקש לדעת כיצד פועל משרדו בנידון. כעבור חודש נענה כבל כי "בעיית מפגע הריח והפגיעה באיכות הסביבה כתוצאה מהשרפות ידועה ומטופלת על ידי קמ"ט (קצין מטה - י"א) איכות סביבה במנהל האזרחי באיו"ש, אשר מנחה את יחידת הפיקוח של המנהל האזרחי". יחידת הפיקוח, נאמר עוד במכתב, "ביצעה עשרות סיורי פיקוח ואכיפה באזור, והחרימה רכבים רבים אשר שימשו לעבירות איכות סביבה - שרפות גומי, פלסטיק וכבלים".
 

המנהל האזרחי, נציין, משמש כזרוע של היחידה לתיאום פעולות בשטחים, והוא הגוף שמנהל מטעם מדינת ישראל את הפעילות האזרחית מעבר לקו הירוק. יחידת איכות הסביבה של המנהל האזרחי היא שאמונה על שיפור ושימור איכות הסביבה ביהודה ושומרון, ולפיכך היא זו שמופקדת על טיפול במפגעים סביבתיים מעין אלה.
יחידת הפיקוח שעליה דיבר השר פרץ מונה 55 פקחים ואכן אוכפת את החוק באזור, אבל אחריותה משתרעת על תחומים רבים: חלוקת צווים למבנים בלתי חוקיים, ביצוע סקרי קרקעות, עבודות גיזום, מניעת חסימות דרכים ועוד. בין כל אלה, לא סביר שהיא תוכל להשתלט על עשרות משאיות עמוסות פסולת שחוצות את הגבול מדי יום.

"חשוב לנו, התושבים, לומר שאנשי יחידת הפיקוח מנסים לעשות כל שביכולתם. הם בקשר איתנו, הם כואבים את הנושא, אבל העובדות בשטח הן שאין מספיק כוח אדם כדי לטפל בתופעה", אומרת אפרת־שקורי.
במכתב הנזכר דיווח פרץ על יחידה חדשה, "דוד" שמה, שהוקמה בתחילת דצמבר 2013 במטרה לסייע באכיפה בנקודות המעבר בין ישראל ליו"ש. "בזאת אנו מקווים לשים סוף לתופעת הפסולת מסוגים שונים שזולגת לאיו"ש, ביניהם פסולת אלקטרונית", כתב השר.

עם הקמתה של היחידה הכריז פרץ: "אנו מתחילים במאבק ללא פשרות כנגד הקלות הבלתי נסבלת שבה הפכו השטחים מעבר לקו הירוק לעיר מקלט לעברייני סביבה. אותם עבריינים מזהמים בלי חשבון ורק בשל בצע כסף, כאשר כל הזיהומים חוזרים כבומרנג למדינת ישראל דרך מקורות המים, ובעיקר הנחלים, וזיהום האוויר - בעיקר דרך המפחמות". בכך התייחס השר למפגע נוסף שהמאבק סביבו ניטש כבר שנים - העברת גזם על ידי חקלאים ישראלים למפחמות בשטחים, שממררות את חייהם של תושבי אזור עירון, פרדס־חנה ובנימינה.

הנתון שפרץ לא ציין במכתב לח"כ כבל הוא מספרם של חברי יחידת דוד, המתפרסת על כל שטחי יהודה ושומרון: עשרה פקחים שכבר עברו הכשרה, ועוד כמה בודדים שיצטרפו בהמשך. "כמות כל כך מצומצמת של אנשים הפרוסה על  כל השטח, זו בדיחה", טוענת יעל ישראל. "הבעיה מתחילה כבר בשיטת הפעולה: עומדים שני פקחים במעבר, מגיעה משאית ראשונה, והם עוצרים אותה. המשאיות שאחריה כבר לא יתקרבו; זו רשת של קבלנים שעובדים ביחד, והם מדווחים זה לזה מה קורה. המשאיות פשוט יבחרו במחסום אחר. עם כל הרצון הטוב - וחשוב לי להגיד שמעורבים פה אנשים טובים ושוחרי איכות סביבה -
היחידה לא יכולה לעשות את העבודה. הדיווחים שלהם מדברים על קרוב למאתיים משאיות שנתפסו בשנה, ובסופו של דבר זו כמות מזערית".

העיתונאי אביב לביא, שמגיש יחד עם יונה לייבזון את התוכנית 'יהיה בסדר' בגלי צה"ל, מלווה כבר תקופה ארוכה את סיפור הזיהום באזור שקף. בינואר השנה סיפר בתוכניתו קמ"ט איכות הסביבה בני אלבז כי למעלה מ־35 משאיות נתפסו במהלך אותו החודש, אבל גם הוא יודע שמדובר בטיפה אחת בים של הברחות. באותו חודש פנו שוב תושבי מזרח לכיש לשר פרץ ולשר הביטחון משה (בוגי) יעלון. "במשך החודשים האחרונים פנינו, הן בכתב והן טלפונית, והתשובות שהתקבלו לא מספקות", כתבו התושבים. "הובהר לנו כי קיימת יחידה חדשה במנהל האזרחי שתפקידה למנוע את כניסתה של פסולת זו לשטחים, אך התגלה לנו כי משאיות ספציפיות מקבלות היתרי כניסה. מכאן שהפסולת מוצאת את דרכה לשטחים בכל מקרה".

בח

ודש מרץ נחתה באליאב נציגות מקצועית של מחוז דרום במשרד לאיכות הסביבה, כדי ללמוד את השטח. "הם היו בהלם", משחזרת עידן. "הנציגים לא היו מודעים עד אז לעוצמה ולתדירות של השרפות, והיו מאוד אוהדים וסימפטים. הם אמרו לנו חד־משמעית שזה רעיל".

"המומחים היו מזועזעים", אומרת גם אפרת־שקורי. "סיפרנו להם שיש באליאב קבוצת ריצה, והם אמרו לנו שאנחנו בשום פנים ואופן לא יכולים לרוץ עם העשן. הם הורו לנו חד־משמעית להפסיק כיוון שזה לא בריא, מזיק ללב וגורם לספיגה של החומרים המסוכנים הרבה יותר מאשר במצב רגיל. מיד העברנו את ההנחיה לתושבים". תושבי אליאב הצטוו גם לא להפעיל מזגנים בעת שהעשן מכסה את היישוב, להימנע מיציאה החוצה, ואם יש צורך - לצאת עם מסכה.

לאחר הביקור בשטח הוחלט במשרד להגנת הסביבה לערוך ניטור לאוויר שנושמים באליאב. מכיוון שבדיקת החלקיקים אינה יכולה להתבצע בארץ, התקבל אישור לשלוח דגימות למעבדות בחו"ל ונקבעו עמדות ניטור. אלא שאז, באורח פלא, השרפות פסקו. לתושבים דווח כי היתרי הכניסה למשאיות הפסולת בוטלו. "עד יוני הייתה לנו הפוגה", מספרת עידן. "החלטנו להשהות את עניין הניטור, כי הנה המצב השתפר, האוויר חזר להיות נקי ואין צורך בבדיקה. חלפו שלושה חודשים ושוב חזר המצב לקדמותו, רק גרוע יותר. ביוני נחטפו הנערים, ואז התחיל מבצע צוק איתן והכול השתבש. הצבא הסתובב באזור, יחידות הפיקוח גויסו, והשורפים ניצלו את הפרצה הזאת והתחילו להתפרע. חיכינו לגמר המבצע, ואז פנינו למוקד וביקשנו שיתחילו לפעול. נאדה. בספטמבר פנינו שוב לבקשת ניטור. הפעם נענינו בסירוב, ואם את שואלת אותי, זה לא היה מטעמי תקציב".

"כיוון שמקור המפגע הנו בשטחי איו"ש ולא בשטחי מחוז דרום, הגורם אשר מוסמך לטפל במפגע הנו מחוז איו"ש", ענה להם בלקוניות המשרד להגנת הסביבה, במכתב קצרצר שנשלח בנובמבר השנה. בהמשך הובאו פרטיו של אלבז, שהתושבים כבר יודעים בעל פה.

שבוע קודם לכן הגיעה תשובה גם מהמנהל האזרחי, אבל לא היה בה כל חידוש. אנו מודעים לשרפות, כתבו. משרדנו פנה לכל הגורמים בשטח, נימקו. יחידת הפיקוח מחרפת נפשה, יחידת דוד מתגברת ומצליחה, "ויש לזכור כי הפיקוח קשה במיוחד בשטח B, כיוון ששם האחריות האזרחית היא של הרשות הפלסטינית", חתמו.

"מיגור התופעה הזאת צריך להיות אינטרס של המדינה", אומרת עידן. "תסתכלי רגע על מה שנגנב בסביבה. אלה תשתיות של המדינה - המון כבלים, חוטים של בזק, של מקורות, של חברת החשמל, של הוט. הם שורפים את הפלסטיק במדורות ומוציאים את המתכת. גדר המערכת שנפרצה פה, נגנבה מאותה סיבה. כל התשתיות שלנו נגנבות מדי יום ביומו ומועברות למדורות שאנחנו נושמים. מדובר בכמויות מטורפות, ואנחנו מרגישים שאין עם מי לדבר".

בימים אלה הגיע אישור מחודש לבדיקת ניטור, אך מבחינת מובילי המאבק אין בכך די. "יש עוד כמה דברים שניתן לעשות", מציעה יעל ישראל. "ראשית כול, כשתופסים מישהו שעובר על החוק, צריך לפתוח נגדו הליך פלילי. במנהל האזרחי חושבים שהחרמת המשאית תמנע את ההישנות של העברה, אבל זה לא נכון. עובדה שזה ממשיך לקרות.

"שנית, על נושא שרפת הפסולת אחראית כיום יחידת הפיקוח. אני חושבת שצריכה להיות יחידה ייעודית בתוך יחידת הפיקוח שמטפלת בענייני איכות הסביבה - לא על הדרך ולא ליד. זה נושא שצריך לתת עליו את הדעת. צריכה להיות פה פעולה מערכתית, כי מה שמתרחש כאן לא נורמלי".
 

"את הבקשה לפקחים ייעודיים צריך להפנות לאוצר", אומר לנו אלבז. "כרגע אנחנו מגיעים להישגים אדירים עם היחידות שעומדות לרשותי. רק בימים האחרונים נתפסו 14 משאיות, והן מוחרמות ויושבות אצלנו לפחות לחודש ימים. מבחינת בעלי המשאיות מדובר בנזק גדול, שנאמד במאות אלפי שקלים ומשמעותו התמוטטות כלכלית. זו סמכות שאין לאף רשות חוק בישראל. גם אם משחררים משאיות, החומרים שהן העבירו נלקחים למפעלי מחזור בישראל, והמשאית הזאת נכנסת לרשימה שחורה. אם היא תיתפס מעל שלוש פעמים, ייתכן שהיא תחולט. אנשים כבר באו ובכו שאין להם עבודה, והפגנת המשאיות שהייתה מול המועצה באידנא היא תוצאה של הלחץ הזה שיצרנו".

כמה משאיות עוברות ביום ממוצע את הקו הירוק, וכמה מתוכן עושות את זה בהיתר?
"אף אחד לא יכול לתת לך נתון כזה כל עוד בניית גדר הביטחון לא הסתיימה ויש מעברים חופשיים מישראל ליהודה ושומרון. מעבר תרקומיה ומעבר הל"ה מוחזקים על ידי מנהלת המעברים, ומשם אני יכול להגיד בביטחון שלא עוברים רכבים עם פסולת. עד יוני נתנו למשאיות להיכנס בהיתר לארבעה מפעלי מחזור מורשים ביהודה ושומרון, ובאחד ביוני הבהרתי לכל הגורמים שכל עוד תהיינה שרפות לא יינתנו רישיונות, ואף משאית של חומרי פלסטיק לא נכנסת בהיתר. יחידת הפיקוח מרכזת מאמץ על מנת למנוע כניסת משאיות עם חומרי גלם למרחב אידנא, וכמו כן נתפסו כלי רכב שעסקו בשרפת נחושת. בין יתר מנופי הלחץ המופעלים למיגור התופעה, בכוונת היחידה להרוס מפעלי מחזור מזהמים".

ועם כל זה, כבר חמש שנים הבערה נמשכת.
"זה לא נכון. אנחנו לא מטפלים בבעיה חמש שנים, ממש לא. את צריכה להבין שהמפגע הזה מפרנס למעלה מ־7,500 פלסטינים. שורש המלחמה הוא לחם. אנחנו כבר דאגנו לצוות פלסטיני שעובד באידנא ונשלח ללמוד בישראל, והבאנו מגרמניה מקלפת - מכשיר ענק בשווי 200 אלף אירו, שמקלף את הפלסטיק מהמתכת ולא מצריך שרפה. יש לנו צוות ישראלי מאוניברסיטת בן־גוריון שמקדם את פרויקט המקלפות. המטרה שלי היא שלא יהיו בערות, ושתסופק לתושבים פרנסה חלופית. היום הפלסטינים צריכים לשלם כשמביאים כבלים למקלפות, אז הם מעדיפים לשרוף, מה גם שבשרפה משקל הנחושת עולה".

אם זה יותר כדאי כלכלית, למה שהמבעירים ישנו את דרכם?
"הלחץ הבריאותי שהם בעצמם חווים ישכנע אותם. אל תשכחי שהבערות נמצאות בשטח שלהם, הם ממש חיים שם. ההפגנה שהייתה באידנא לא נראתה קודם לכן. פלסטינים שמפגינים נגד המערכת שם? כנראה הגיעו מים עד נפש".

אלבז שב ומנפנף בנתון של מאתיים משאיות שנתפסו מתחילת השנה על ידי יחידת דוד. "לא היה דבר כזה מקום המדינה. היחידה קטנה ומונה 12 פקחים, ואני כבר יודע מה השאלה הבאה שאת רוצה לשאול. המטרה שלנו היא להגדיל אותה ב־12 פקחים נוספים. כבר קיבלתי אישור לכך, ובימים הקרובים נקבל תשובה סופית".
עדיין, 24 פקחים על כל יהודה ושומרון, לא יועילו בבעיה כל כך אקוטית.

"24 זה חלום במצב התקציבי של מדינת ישראל היום. אני מאושר, זה הישג ענק. הלחץ של יחידת דוד גרם לזה שכל המפעלים, המתקנים ואתרי סילוק הפסולת בישראל, מתפרנסים בכבוד מהפסולת שזורמת אליהם".
אתה מציין בגאווה את המספר מאתיים, אבל תחלק אותו על פני שנה ותקבל פחות מעשרים משאיות בממוצע לחודש. זה אפילו לא משאית ביום.
 

"קודם כול, בתוך תחום הגזרה שלנו היו לנו עוד עשרות משאיות שנתפסו. שנית, אני אומר לך שלא הייתה מעולם יחידה כזאת, והיא הוקמה רק השנה בגלל המפגעים הסביבתיים. צריך לבנות יחידה, לגייס אנשים שיעבדו בשטח תחת סיכון חיים, וכן, על מאתיים משאיות צריך להצדיע. את שוכחת שיש גם עוד 200 פקחים במעברים (המשתייכים למנהלת מעברים של משרד הביטחון - י"א), ועוד 55 איש של יחידת הפיקוח".

שיש להם על הראש עוד רשימה ארוכה של משימות.
"נכון שיש לאנשי יחידת הפיקוח הרבה תחומים שהם אחראים להם, אבל אני ומנהל היחידה ממקדים אותה לעניינים סביבתיים. והנה עוד הישג - בזמנו הבערות היו על הגדר, ובעקבות הלחץ שהפעלנו הצלחנו לדחוף את כל החבר'ה האלה עמוק לתוך בית־עווא. שלשום היו שניים שהבעירו על הגדר. הפעלנו את הצבא, תפסנו אותם על חם והולך להיות משפט. התושבים בצד שלנו קיבלו מכתב ממני, אני בקשר צמוד עם ועד הפעולה, ואחת לשבוע אני מגיע לשם".

איך אפשר לשים לזה סוף?
"קודם כול, את נמצאת מול ישות שהיא לא בשליטה שלך במאה אחוז. את צריכה לדאוג לתת את הדרך החינוכית. אנחנו פתחנו, בעלות של 14 מיליון אירו, אתר באזור חברון שמקבל 800 טון אשפה ביום מכל האזור. המטרה שלנו היא שארבעת מפעלי המחזור יעבירו את הכבלים למקלפת באידנא ויפסיקו את הבערות. רק אז תינתן להם רשות לפעול. אנחנו מבינים את חשיבות המחזור לכלכלה המקומית, ועם זאת רואים גם את המפגע. חד־משמעית, ברגע שיהיה מפגע לא ניתן אישורים באף תחום. אני דווקא אופטימי. כוחות הצבא פועלים בשיתוף איתנו, הפלשתינים שנשלחו ללמוד בישראל ילמדו את האחרים איך לעשות את זה, ויחידת דוד תגדל".

אלבז גם מציין שיפור משמעותי שמורגש באוויר ממש בשבוע האחרון. כדי לדעת מה התקדם מאז ביקורי באליאב, אני שוב יוצרת קשר עם התושבים. "המצב אולי משתפר, אבל הוא לא טוב", אומרת מיכל אפרת־שקורי. "הלילות עדיין זוועתיים, ואי אפשר להיות בחוץ. היו לנו אורחים להדלקת נרות חנוכה, וכשהגיע הריח הסתגרנו בבית וטיגנו לביבות בחדר סגור. אנחנו מרגישים את הפעילות בימים האחרונים, ואני נותנת את הקרדיט לגורמים השונים ומעריכה את אנשי יחידת הפיקוח בכל לבי, אבל הפעילות הקיימת היא נקודתית. אנחנו צריכים לחשוב על טווח ארוך, על לפתור את הבעיה מהשורש. ראינו מה קרה במרץ, כשקיבלנו מתנה לחודשיים־שלושה ואחר כך המצב חזר לקדמותו, וגרוע מזה. קיבלנו אישור מחדש לניטור, אבל הטיפול צריך להיות עמוק, ואנחנו יודעים שאפשר לטפל בבעיה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...