ביטול הפרס ללאור: פניה היפות של כיכר העיר
מחאת הרשת שהובילה לבחינה נוספת של הענקת הפרס ליצחק לאור הוכיחה: אנו לא אשמות, לא מדמיינות, ולאיש אין זכות להקטין אותנו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל מחאת הרשת שגאתה בשבוע שעבר והובילה את דירקטוריון קרן לנדאו של מפעל הפיס לחזור בהם לעת עתה מההחלטה להעניק את הפרס ליצחק לאור, נוכח האשמות לכאורה על הטרדות מיניות, פרצה אצלי איזה סכר והולידה תובנה: אנחנו רק בתחילתו של השחרור הנשי, עדיין שומעות קולות שמקטינים אותנו, אבל הבנות שלנו תגדלנה אחרת והנכדות שלנו תגדלנה עוד יותר אחרת.
רק במבט לאחור אנחנו מבינות היום כמה מסרים מקטינים קיבלנו בילדות, גם אם לא מרוע ורק מחוסר מודעות. רק היום אנחנו מבינות כמה השפעה הייתה לקולות האלו על עיצובנו כנשים בוגרות וכמה האחיזה בנפש השתרשה. אנחנו, דור המדבר של הנשים, צריכות לגדל את הדורות הבאים בתוך תהייה ותעייה, להשתחרר משושלת הפרעונים, ואולי אף למות טרם הכניסה לארץ המובטחת.
אבל בכל זאת יש תקווה לאחריתנו, וישובו בנים שובבים לגבולם. הרשתות החברתיות הפכו לזירות מהותיות ומשמעותיות שלא רק יוצרות עולם מנוכר של חברים וירטואליים ואלימות מילולית, אלא גם מצליחות באותו הכוח של תחושת הריחוק והתלישות, לצרף המוני בודדים לדבר אחד גדול.
אשכר אלדן כהן, הטוענת כי לאור אנס אותה, מנהלת מאבק ציבורי בשנים האחרונות נגד לאור והיא ממובילות המאבק הנוכחי נגד ההחלטה להעניק לו פרס בגדר "האנסת וגם ירשת", כלשונה. כהן מעידה על עצמה כמה השתנתה במהלך המאבק, כיצד קולה גבר והפסיק לרעוד, והשינויים הללו ניכרים לעין.
פרופסור אמיר חצרוני כתב מעל במה זו כי ההחלטה לבטל את הפרס היא שערורייה של ממש: "לא ניתן להענישו ולשלול ממנו פרס - גרוטסקי ככל שיהיה - רק כי מסתובבות בינינו נשים אשר טוענות כי הוא התייחס אליהן לא יפה". והנה שוב פעם הקול המקטין התורן. אוי אוי אוי, כמה נשים נעלבו ממנו כי הוא לא התנהג אליהן יפה. שילכו לפסיכולוג או לזומבה ויעזבו אותנו בשקט. כמה רעש הן עושות.
אז אולי כדאי לכתוב שוב, ונראה שפשוט אין ברירה אלא לצעוק שוב ושוב ושוב את צעקתן של הנשים שהוטרדו מכל גבר שניצל את מרותו - עד שהן יישמעו. חלק מהקולות בפרשת לאור נחשפו, חלקם נותרו עלומים. יש את קולה של כהן, שהגישה תלונה, אך חוק ההתיישנות חל עליה והפרשייה לא נחקרה.
ואמנם הדברים לא חדשים, ומדהימה לחלוטין העובדה שיש צורך לחזור עליהם, ארבע שנים לאחר שנאספו לתוכנית "המקור" עדויות שלא משתמעות לשתי פנים ממספר נשים אשר טוענות שהוטרדו במוסדות לימוד או בעבודה בעשורים שונים ולהגיד למפעל הפיס - לא ייתכן הדבר שמכספי ציבור,יוענקו 100 אלף שקלים ליצחק לאור.
ד"ר הגר להב, שעבדה בדסק החדשות של הארץ תחת סמכותו של לאור בשנות התשעים, אמרה כך בתחקיר של ערוץ 10: "אני ראיתי את יצחק לאור מטריד סדרה של נשים. עושה דברים שהיום על פי החוק למניעת הטרדות מיניות, הם דברים פליליים לחלוטין. יוצר סביבה שבה אפשר ואף צריך להתייחס לנשים כמו אל חפצים".
טוב, היא בטח מגזימה. חוזר לקנטר הקול שמקטין. בכלל היה דבר כזה החפצה בשנים האלו? תני דוגמאות. אז הנה בבקשה: "יש לך מיניות של ילדה זונה וזה מה שעושה אותך סקסית וזה מה שהייתי מוציא ממך במיטה". דברי לאור ללהב, כך לטענתה. פאוזה. שתיקה.
הערות כאלו העידה להב, היו עניין שבשגרה. אז, היא הייתה בחורה צעירה כבת 20 שרק רצתה לקבור את עצמה, שהאדמה תפער את פיה כאשר "איציק לאור צועק לך מצד אחד של הדסק 'הזדיינת היום? איך היה הסקס? רואים עליך, את נוטפת סקס. ספרי לנו פרטים'". בשנים האחרונות היא הבינה
יש שיגידו שנעשה ללאור משפט שדה, אבל מכיוון שאנחנו לא נמצאים בזירה המשפטית, אלא בזירה הציבורית, זכותו של הציבור, תפקידו ולגמרי אחריותו לומר את דברו - מי אלו גיבורי התרבות שלנו ומי אלו אנשי הרוח שראויים לקבל פרס על עשייתם? מעולם לא קיבלה כיכר העיר משמעות כה חיובית.
יצחק לאור מעולם לא הואשם או הורשע, יגיד מר לאור ויגידו סנגוריו ועוד אינספור "נשמות טובות" ממקהלת הקולות המקטינים. אלו בהחלט העובדות היבשות. מהצד השני יש לציין כי גם לאור לא תבע מעולם תביעת דיבה את המתלוננות שמנהלות מולו מאבק ציבורי, אבל נניח גם לזה.
הדבר החשוב באמת הוא שהקולות האלה כבר לא עובדים עלינו. לפחות לא ברמה הציבורית. מחאת הרשת שהובילה לשקילת הפרס מחדש, הוכיחה מה ששדונים אדומים רבים הנאחזים בכתפה השמאלית של כל אישה, מנסים להדחיק שנים. אנחנו לא אשמות. אנחנו לא מדמיינות. אנחנו זכאיות לדרוש שפרסים יוקרתיים לא יינתנו לאנשים שמתייחסים לנשים בצורה פוגענית ומטרידה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם