מה הפסדנו כשוויתרנו על בקעת הירדן?
שנים רבות מדינת ישראל מעמידה פנים שבקעת הירדן אינה קיימת, או שייכת למדינה פלסטינית עתידית. החזון היה כאן לרגע, אבל כיום היישובים מנועים מלשגשג. מסע לשטח בכוננות פינוי תמידית
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל אפשר לנסוע צפונה גם בדרך אחרת. דרך מלאה במרחבים פתוחים, יפהפיים, בתוליים. פה ושם כרם או שדה חרוש, עדר צאן, רועה, היאחזות נח"ל שהפכה ליישוב קטנטן או שהותירה אחריה מגדל חלוד. ובעיקר - הרים וגאיות ריקים שמחליפים צבעים בין עונות השנה מירוק לחום ולצהוב, שועלים ושפנים, הרבה שמש והרבה סלעים.
וכשהכביש הנפלא הזה, 578, שידוע גם בכינויו דרך אלון, נשפך אל תוך כביש הבקעה ומבקר לרגע בישראל המוכרת יותר - זו של עמק המעיינות בואכה בית־שאן – אתה יכול לבחור להמשיך במסע בארץ הלא נגועה, כשפניך אל הצפון הרחוק, של הבניאס והדן. כל שעליך לעשות הוא להשאיר לאחרים את ציר טבריה־קריית־שמונה, ולבחור שוב באופציה המזרחית, הפעם בטיפוס אל רמת הגולן ונסיעה לאורך כביש 98, המלווה את הגבול עם סוריה.
ושוב, הנופים הללו: הבולדרים, סלעי הבזלת הגדולים, מישורי הטרשים והקוצים הנמתחים אל האופק, אפיקי הנחלים הרדודים ונקיקי המפלים. פרות אדמדמות רועות במרחבים הפתוחים, בוקרים של ממש - כן, יהודים, קשוחים ואיכריים - מפקחים עליהם מרחוק, ואפילו טורבינות רוח מסיפור אחר מוצבות על ראש ההרים המשקיפים על דמשק. וגם כאן, בארץ מטעי התפוחים ומעיינות המי־עדן, שבה מורידים נתח של בשר טרי עם כוס צוננת של בירה גולנית, מכה בך ההיפוך מן הצפיפות הישראלית המיוזעת.
האוויר הממלא את החזה, השקט, השמיים הנפרשים והמפגש הקמאי הזה עם האדמה, העירומה משלמת הבטון והמלט וממרבדי הגנים של הארץ הנושבת. וכך, בסטייה קלה של כ־50 ק"מ בלבד מן הציר הראשי שעליו מתנהלים החיים שלנו, מתקיים לו עולם אחר. ובעולם האחר הזה, בַּסְפָר הישראלי, מתעורר בך החיידק הטוב של ההתיישבות. כן, זה של הבשורה הקולוניאליסטית של פיתוח ארץ. של הפיכת מדבר לגן פורח. של יוזמות חקלאיות ותיירותיות, של מפעלי השקיה, של פארקי תעשייה.
החיידק הזה שכבר אין לו מקום בארץ המפותחת־מדי הזו שלנו, שאנו תוהים כל הזמן איפה יימצא בה המקום ליהודים שעוד רגע נדחקים להם מאירופה ומבקשים מנוח כאן אצלנו. הצצה אל הכפרים הנטושים של ‘הרמה הסורית‘ מסגירה את תת־הפיתוח שהיה נחלת האזור משך דורות רבים של שלטון ערבי, והיישובים הישראליים הפורחים בה מציגים את האלטרנטיבה, ומקימים לתחייה כמה סנטימנטים ציוניים שכמו נשכחו מזמן.
אבל בישראל, זו שמעברו המערבי של הקו הירוק, נדמה שלא יודעים דבר על כל זה. הבקעה הלוהטת עם החקלאות, אותו עיסוק נושן, נשכחה מזמן והפכה למגרש משחקים של דיונים פוליטיים על נוכחות אזרחית או צבאית. השיח על מרכז ופריפריה, על מחירי דיור ועל פיתוח תחבורתי, על שימור טבע ועל קליטת עלייה, מתנהל כאילו מדינת ישראל סובלת עדיין ממותניים צרים של 15 ק"מ. משהו עושק מאיתנו את האופק של המרחבים שמציע לנו המזרח, ופשוט מוחק אותו מתוכניות המתאר הארציות.
חם, חם מאוד בבקעת הירדן. אפילו יותר. השמש היוקדת של שלהי הקיץ אינה מרחמת, אבל הרכב ממוזג והנופים פתוחים ויפים.
אל שדמות־מחולה אני מגיע הפעם מצפון, מכיוון בית־שאן, הלא היא המטרופולין הפריפריאלית. שדמות־מחולה הוא יישוב דתי, שיתופי־לשעבר, המונה 110 משפחות - הגדול ביישובי המועצה האזורית ערבות הירדן. דובי טל (62), מראשוני המושב, הוא איש ניהול ותיק, חובש כיפה ועטור שפם כמובן. בראשית שנות האלפיים ישב טל על כיסא ראש המועצה למשך קדנציה אחת. הוא חתום, בין השאר, על הצלת מושב גיתית מהתפוררות על ידי הפיכתו ליישוב קהילתי מעורב.
אני מבקר בבקעה אחרי שנברתי בתוכניות גרנדיוזיות ישנות, שדיברו על יצירת מרכז אוכלוסין מקביל למישור החוף. האם משהו מזה עמד אי פעם על שולחן השרטוט האמיתי, אני שואל את טל. "לא", הוא אומר. "אף פעם לא הייתה תוכנית ממשלתית שניסתה להביא 100 אלף ישראלים לבקעה. מעולם לא. גם אם תכפיל את האוכלוסייה המקומית, או אפילו תשלש אותה - לא תגיע למספרים משמעותיים".
בפיכחון של איש בקעה ותיק המחובר אל השטח, הוא טוען שלרעיונות כאלה אין כל קשר עם המציאות. "חם כאן מאוד, וזה רחוק, פסיכולוגית לפחות. וחוץ מזה, חיים כאן מחקלאות, ענף שלא יכול לפרנס פה עוד אוכלוסייה גדולה".
לדבריו, המדינה גם לא הייתה מעוניינת ביישובים גדולים. "כל תפיסת ההתיישבות כאן היא ביטחונית. מעין תחליף לבסיס צבאי: יש כיתת כוננות, יש תצפיות, יש תפיסת שטח". את האבק החקלאי קשה להסיר מאנשי הבקעה, שקנו אותו ביושר. הכול מתחיל בשנות השבעים. אז, כאשר החליטו ממשלות 'המערך' ליישב את הבקעה, עשו זאת בשיטה הישנה שהיו רגילים בה: יישובים קטנים, חקלאיים, שתופסים שטחי עיבוד נרחבים.
"אתה יכול לראות זאת מצוין אם תעלה לתצפית ליד אנדרטת הבקעה", אומרת לי אורית ארציאלי, גזברית המועצה ופעילה בוועד יישובי הבקעה, שהוקם כשהחלו לדבר על פינוי אפשרי. "כל מושב, מוקף בשטחי העיבוד שלו, הוא כתם ירוק - ואלה נמשכים עד הירדן. כך תופסים את כל השטח".
את ארציאלי, תושבת ותיקה במושב פצאל, אני פוגש במשרדי המועצה האזורית בקעת הירדן, שוועדת השמות מתעקשת לכנות 'ערבות הירדן'. היא כאן כבר מ־82'. "הייתי נשואה צעירה כשהגעתי לבקעה", היא מספרת.
"גדלתי ברמת־השרון, וכילדה טובה חיפשתי מקום להגשמה, לערך מוסף. הוצע לנו לבוא לגולן, לערבה או לבקעה. בכניסה למושב בגולן עמדה רפת, והריח הבהיר לי שלשם לא אגיע. הערבה הייתה רחוקה. כשבאנו לראות את פצאל הצאלונים פרחו, ואני נכבשתי. גם קבלת הפנים הייתה חמה, והמרחק נראה סביר". כשאחרים הלכו למצפים בגליל, היא הלכה לבקעה. "היינו מלח הארץ. רק עשרות שנים אחר כך הפכו אותנו ל'מתנחלים'".
היישובים הקטנים התבססו על חקלאות, במשקים קטנים ומעורבים שלא עלו יפה. "עבדנו מסביב לשעון, בלי כוח עזר, בנחלה קטנה ובגידולים שהיו מקובלים במקומות אחרים", משחזרת ארציאלי. בהיעדר ניסיון מצד המוסדות המיישבים, הענפים החקלאיים לא הותאמו לאקלים המקומי, והכישלונות היו רבים. ההתנהלות נעשתה דרך ארגוני המושבים, דבר שלא טיפח אחריות כלכלית, בלשון המעטה. מה שנבנה בעשור הראשון של יישובי הבקעה, קרס ברעש גדול באמצע שנות השמונים, יחד עם שאר המושבים החקלאיים.
על התשתית הלא־יומרנית הזו נחתה מכה כואבת, כאשר בישראל החלו לדבר על מדינה פלסטינית ויישובי הבקעה גילו שהם בעצם התנחלויות לכל דבר. "רגע אחרי שהתאוששנו ממשבר המושבים", אומרת ארציאלי, "נחת עלינו הדבר הזה. זו הייתה מכה נפשית קשה. שבירה של החלום. פתאום אנחנו לא בקונצנזוס". המכה השלישית, אגב, הגיעה כעשור מאוחר יותר, כאשר האינתיפאדה השנייה פרצה ועל היישובים הקטנים ריחף איום בטחוני: החדירות לחמרה ומכורה, והירי הקטלני בכבישים, יצרו מציאות קשה חדשה.
אם כל זה לא מספיק, בשנות האלפיים גם נטש צה"ל כמעט את כל בסיסיו בבקעה. חיל השריון, התותחנים וההנדסה, גולני והצנחנים, כולם החזיקו עד אז בסיסים לאורך ציר אלון וכביש הבקעה, בסיסים שגרו בהם לעתים קרובות יותר ישראלים מאשר ביישובים עצמם. כיום פועלים בבקעה רק בסיסי פלס ובקעות, המשמשים כבסיס האימונים החטיבתי של חטיבת כפיר.
וכך, מאז שעברה ישראל לכוננות מדינה פלסטינית בשטחי ‘הגדה המערבית‘, הפכה בקעת הירדן לשטח בכוננות פינוי, לא לבלוע ולא להקיא. את החקלאות וההתיישבות באזור משמרים אמנם - אבל על אש קטנה, בלי יומרות לפיתוח ובלי עתיד. בשלטים במחלפי כביש 5 מצוין המרחק הלא גדול ממרכז הארץ אל מעלה־אפרים, יישוב שנועד להיות המרכז העירוני של הבקעה, אבל מי שיעבור את אריאל, ימשיך מזרחה ויירד בכביש אל מעלה־אפרים, יגלה יישוב יפה וקטן, שאינו גדל זה שנים רבות.
זוהי המועצה המקומית הקטנה ביותר בישראל, והיא שומרת על התואר הזה כבר תקופה ארוכה. במסגרת מדיניות הלא־לבלוע־ולא־להקיא ממשיכות ממשלות ישראל לתחזק את המועצה המקומית המלאכותית שהוקמה כאן - אך עושות מעט מאוד, אם בכלל, כדי להפוך אותה למקום שיצדיק את ההשקעה. החלומות על מרכז עירוני נראים כאן כהזיית מדבר, ואזור התעשייה היומרני נטוש בחלקו הגדול: נער בדווי מסתובב על אופניו בין המבנים הנטושים, ושיחי מדבר עולים מהמדרכות הסדוקות.
טל וארציאלי מזכירים גם את המנהל האזרחי כגורם שבשנים האחרונות מקשה מאוד על המתיישבים בבקעה ועל היישובים המבקשים להתפתח. אלו תחומים בתוך גבולות התב"ע ההיסטוריים שלהם (‘קו כחול‘), והיועצים המשפטיים של המנהל מערימים מכשולים רבים בדרך לצמיחה וגידול. אפילו תוכניות תיירות סובלות מהרוח הזו: מי שביקשו לפתח את אתר הטבילה הנוצרי קאצר־אל־יהוד וליצור ממנו הכנסה ותעסוקה נבלמו בידי המנהל בטענה שמדובר באתר דתי, ולפי החוק הבינלאומי אסור לגבות בו תשלום. "הירדנים בצד השני דווקא כן עושים את זה, ואפילו בכסף של משקיעים ישראלים", רוטן טל, "אבל להם כנראה אין יועצים משפטיים".
בעוד אני יושב אצל ארציאלי, ראש המועצה דוד לחיאני מתעכב בבית המשפט בירושלים, בבג"ץ שהגישה המועצה נגד החרגתה מחוק עידוד השקעות הון בחקלאות. למרות היותה של הבקעה חבל ארץ חקלאי מובהק - רוב הכלכלה באזור היא מהחקלאות ומשירותים נלווים - המדינה טוענת כי בגלל מיקומה מעבר לקו הירוק, המועצה אינה זכאית ליהנות מהחוק הזה.
ובכל זאת בעשור האחרון, אחרי שצלחו את משבר החקלאות, ולמרות משבר אובדן הקונצנזוס ומשבר הביטחון, החלו יישובי הבקעה להרים ראש - ותמרים צעירים להישתל. בשבע השנים האחרונות נהנתה הבקעה מגידול דמוגרפי של 14 אחוז, פי שניים מהממוצע הארצי, וראש המועצה מדבר על חזון של הגעה לרבבת תושבים בתוך עשר שנים. "עד לפני כמה שנים לא היינו מעזים בכלל לחלום על דבר כזה", אומרת ארציאלי, גם אם היא סבורה שהיעד קצת גבוה מדי.
למרות העמימות המדינית, החקלאות בבקעה התייצבה וענף התמרים מגלה רווחיות מרשימה. "הבנים חוזרים", אומרת ארציאלי. למרות החום והמרחק, "אנשים מגלים ששווה לגור כאן. הדיור בר השגה, וכיף לגדל ילדים באווירה קהילתית". ואכן, אין כמעט בתים ריקים. גם החינוך מצוין (משפחות חילוניות מהשומרון שולחות ילדים ללמוד במעלה־אפרים), הדירוג הסוציו־אקונומי גבוה, והנסיעות למרכז מתגלות כסבירות בהחלט נוכח הכבישים והמכוניות שקפצו מדרגה בשנים האחרונות. הבת של ארציאלי, שגרה כיום בפצאל, עובדת במעלה־אדומים, ובעלה עובד בפארק סיבל שליד ראש־העין. "כל אחד נוסע ארבעים דקות לעבודה, בלי פקקים". סביר בהחלט.
מה שחסר, אולי, זה שהקרבה הזו תפרוץ לתודעה: בעיני הישראלי, בקעת הירדן מצויה מעבר להרי החושך. נכון, רק דקה אחריהם, אבל עדיין מעבר.
כמה דקות אחר כך, כשאני יוצא בחום הלוהט דרומה אל המרכז המסחרי ‘מפגש הבקעה‘, אני מגלה את סממן האופטימיות הראשון בדמות הפלא האזרחי החדש: ‘זול ובגדול‘. סופר אמיתי, ממוזג ורחב ידיים. הרבה עובדים, מעט קונים. הכול נראה חדש ונוצץ, אבל מתברר שהם כאן כבר כמעט חצי שנה. קניתי.
יישובי הבקעה בצד הישראלי הם כאמור דלי אוכלוסין. מאוד. גם השיחות עם התושבים מלמדות שעל מרכז עירוני תוסס, איש אינו חושב כאן. לכל היותר על בנים חוזרים ומושבים מלאים, אך כאלה שמראש תוכננו לפחות ממאה משפחות. עברו השני של הגבול מציע דפוס התיישבות שונה: ממזרח למה שנותר מן הירדן מצטופפים רבבות אנשים בכפרים גדולים ובעיירות, שכן בקעת הירדן היא אחד האזורים הפוריים היחידים במדינה המדברית. בשנים האחרונות מצטרפים לתושבי הבקעה הירדנים גם פליטים רבים מסוריה, המעוררים דאגה בקרב מי שעוקבים אחר התופעה מהצד הישראלי של הגדר.
ההצטופפות הזו מלמדת שהבקעה יכולה לשמש בית לרבים, ושאפשר להסתגל לתנאי האקלים, השונים מאלו שרוב הישראלים רגילים אליהם: נכון, חם יותר, אבל הרבה פחות לח. ארציאלי מזכירה את לאס־וגאס, עיר שסובלת מאקלים דומה אך נהנית מאוכלוסייה צומחת של חצי מיליון בני אדם. אם מישהו יסיר את האבק מהתוכניות שנועדו לעודד מגורים בבקעה, ואם יוקמו בה ערים יפות ומושקעות, אפשר להפוך אותה למקום מזמין בעבור העלייה הממשמשת ובאה. כמובן, בהנחה שחקלאות אינה הכול.
האוכלוסייה הרבה שממזרח לירדן היא גם מקור פוטנציאלי לתעסוקה. לכאורה, אם הגבול הוא גבול של שלום, יכולה הבקעה הישראלית להציע שירותים לאוכלוסייה הרבה שמהעבר האחר, או ליזום עמה פרויקטים משותפים. אבל רק לכאורה: עבדאללה איננו חוסיין, ולמעשה מאז שרעיון המדינה הפלסטינית קנה שביתה בשיח האזורי, אין עם מי לדבר. "אין שום תוכנית משותפת איתם", אומר טל, "כי מבחינתם אנחנו ‘שטח כבוש‘. הם מוכנים לשתף פעולה רק עם עמק הירדן, שזה בתוך הקו הירוק".
גם כאשר החל פרויקט לטיפול בזבוב הבית - אחת הבעיות הקשות של האזור, הנובעת מהבצות של מה שנותר מהירדן - השכנים מעבר לגבול סירבו לפעול במשותף. "הפרויקט הופסק באמצע כי אנחנו מתנחלים", אומרת ארציאלי. לדבריה, מאז אוסלו לא רק הירדנים אלא גם הפלסטינים בבקעה נוקטים במדיניות של סירוב לכל שיתוף פעולה.
"המועצה הציעה לאסוף את הזבל של הכפרים הפלסטיניים פה, בחינם, והם לא הסכימו. אפילו ליוזמה שלנו שילדי פאסיל ישחקו כדורגל עם ילדי מושב תומר הסמוך הם לא היו מוכנים בשום אופן. אז יש שני מגרשים, זה ליד זה, וכביש ביניהם". לא מדובר בשנאה אישית, אלא בפוליטיקה בלבד: "כולם פה מכירים את כולם, הם עובדים אצלנו והיחסים טובים מאוד", אומרים טל וארציאלי, "אבל כשמגיעים למוכתרים, למנהיגות, לעניינים רשמיים - יש איסור חמור על שיתוף פעולה".
במילים אחרות: אם רוצים להגדיל מאוד את אפשרויות התעסוקה בבקעה, לא צריך דווקא רכבת (ראה מסגרת) - אף שרעיון כזה עשוי לחולל פלאים ולהרחיב את פוטנציאל הקליטה של הבקעה; אפשר להסתפק בפתיחה אמיתית של הגבולות וביצירה של סינרגיה בין עלות העבודה הנמוכה בירדן ובין רוח היזמות הישראלית. ואולי עוד קודם לכן: השלמתו של כביש חוצה שומרון, הנמתח בגאון ממחלף קסם ועד אריאל, כך שיגיע עד לכביש הבקעה. החיסכון הוא אולי של רבע שעה, אבל התחושה של כביש מהיר המחבר את הפריפריה המזרחית אל מרכז הארץ, עשויה להיטיב מאוד עם הבקעה. הכביש הזה, אגב, תוכנן והובטח לעייפה, אך איכשהו "חוצה השומרון" נותר בחצי הדרך, בלי לחצות את קו גב ההר.
ולעתידה של הבקעה יש עוד פרמטר חשוב: נהר הירדן. שנים רבות מתנהל ויכוח על הדרכים להצלתו של ים המלח, ורעיונות שונים עולים כל העת, כשבינתיים המפלס יורד בקצב מהיר, מחולל בולענים ומאיים על התיירות, על אוצרות הטבע ועל האיזון האקולוגי. הוא יורד מסיבה פשוטה מאוד: כמעט כל המים שהיו זורמים בעבר לים המלח - מן הירדן ומן הנחלים המתנקזים ממזרח וממערב אל הבקעה - אינם מגיעים אליו כיום. הם נשאבים להשקיה ולשתייה, מאוגמים בסכרים ומשאירים את ים המלח להתייבש.
מי שחרדים באמת לאיכות הסביבה נוטים להעדיף על כל הפתרונות האחרים את הפתרון הפשוט של השבת המים: לשאוב פחות מהכנרת, להשתמש יותר במים מותפלים, ולתת לירדן לזרום עד ים המלח.
הפתרון הזה לא פשוט, כי הגליל המזרחי ועמק הירדן צריכים לשתות ולהשקות, ולכן הועלה פעמים רבות פתרון אחר: ‘תעלת ימים‘ בין מפרץ חיפה לעמק הירדן, והזרמת מים מותפלים אל הירדן הדרומי תוך ניצול הפרשי הגבהים ליצירת חשמל. המשותף לכל הפתרונות הללו הוא שים המלח יקבל זריקת עידוד מחודשת, ושהירדן - אותו ערוץ המבתר את הבקעה, ושכעת הוא במידה רבה תעלת ביוב רדודה - יקום לתחייה.
קיאקים במפגש הבקעה במקום בכפר־בלום? זה אולי מרחיק לכת, אבל בהחלט תיתכן פנינה של מים בטבע לאורך עשרות קילומטרים של ערוץ מפותל, שבסידורי ביטחון מתאימים חלקים ממנו יוכלו לשנות את ייעודם ממכשול גבול לאוצר טבע. התיירות הנוצרית, המייחסת לירדן סגולות רבות, תהיה קליינטית מצוינת של האתרים החדשים, לצד כל הישראלים האחרים שלא סובלים מעודף אטרקציות מים נגישות. וכמובן, אם ים המלח מפסיק לצלול אל החידלון, ואם הקו הירוק מפסיק לסמן את מה שמחוץ לתחום, אין סיבה שלא יצוצו מלונות גם לחופיו הצפוניים של ים המלח. הירושלמים ישמחו לקצר את נסיעתם לחופשה משעה וחצי לחצי שעה, והמועצה האזורית מגילות, שדי מנומנמת מאז שהאיסיים עזבו אותה, תשמח לקבל קצת ארנונת מלונות. וזה עוד בלי לדבר על רכבת.
מתחת לאבק החקלאות והריאליה, יש גם חלום וחזון. פרופ‘ אברהם וכמן המנוח, אדריכל מהטכניון ואיש אשכולות רחב אופקים (בין השאר הוא חתום על ‘כתב התנועה‘, שיטה לרישום תנועת הגוף האנושי שפיתח יחד עם הכוריאוגרפית נועה אשכול, והיה גם ממייסדי המועצה הלאומית לשימור אתרים), רקם באמצע שנות השבעים את חזון ‘השדרה הכפולה‘.
מדובר בתוכנית פיתוח שאפתנית שמבקשת ליצור לאורך גבולה המזרחי של ישראל מרכז אוכלוסין שוקק, במעין מקבילה למישור החוף המאוכלס כבר בצפיפות. האינטרס היה אסטרטגי: וכמן ביקש לעגן את הנוכחות הישראלית משני צדי שדרת ההר, וליצור הגנה אפקטיבית וקבועה על הגבול המזרחי, בלי להתערב בחיי האוכלוסייה הפלסטינית שבתווך.
בינואר 1976 הוא הציג את התוכנית לראש הממשלה יצחק רבין, שלא אימץ אותה, אבל היא עוררה עניין רב אצל יגאל אלון, ומרכיבים ממנה אומצו בממשלה שלאחר מכן על ידי שר החקלאות אריאל שרון. לימים היו וכמן ורעיון השדרה הכפולה שלו חלק מהחזון של האגף הנצי בתנועת העבודה, חזון שגם קיבל ביטוי פוליטי בתנועת ‘הדרך השלישית‘.
אצל וכמן, השדרה מזרחית השתרעה מהחרמון ועד שארם א־שייח‘. מאז שארם כבר לא בתמונה, ואופנות מדיניות באו וחלפו, אבל הסכנות הנובעות מריכוז האוכלוסייה ברצועת החוף הצרה רק החמירו. מי שהתגלה במפתיע כממשיכו של וכמן הוא פרופסור חיפני אחר - ארנון סופר. בשנים האחרונות מרבה סופר לדבר על הסכנות החמורות הנשקפות למדינת ישראל מן העובדה שהאוכלוסייה היהודית מרוכזת במרחב שבין גדרה לחדרה, בעוד הגליל, הנגב וגב ההר תוחמים את ריכוז האוכלוסין הזה במעין קשת מפחידה למדי של אוכלוסייה ערבית שאיננה נמנית עם חובבי ציון.
סופר פרסם ב־2008 חוברת מרתקת שכותרתה ‘מדינת תל־אביב - איום על ישראל‘, ובה הוא עומד על שורה של תהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים שיצרו את ‘מדינת תל־אביב‘ ומחקו את רעיון פיזור האוכלוסין, שעמד בבסיס המדיניות ההתיישבותית של חמישים שנות המדינה הראשונות. בתמ"א 35, המכשירה למעשה את ההתרכזות באזור המרכז, הוא רואה לא פחות מאשר "בגידה בציונות", שנעשתה "כדי לזכות בהצלחה מיידית של קליטת העולים במקומות הביקוש הגדולים". לדבריו, על הממשלה להפסיק לחלוטין תמיכה במוסדות אקדמיים, רפואיים וציבוריים במרחב תל־אביב, ו"להציל את ירושלים" ואגב כך את בקעת הירדן באמצעות השקעה נרחבת בהן, כמו גם בפריפריה הצפונית והדרומית.
כל זה מחייב איזו היחלצות לתוכניות־אב גדולות, להשקעות ממשלתיות, למדיניות יזומה - דברים שכמעט ועברו מן העולם. אבל זה הרי חלק מן הקסם: במרחבי הספר הללו, יש עדיין מקום לעשייה ציונית מהסוג של פעם. ומתברר, אולי דווקא בקיץ צוק־איתן הזה, עם האיום המקיף מסביב והעלייה המתדפקת בשער, שזה עדיין רלוונטי. מאוד־מאוד רלוונטי.
רק מעטים מאמינים כיום שמתישהו תקום מדינה פלסטינית בגבולות 67‘. המטוטלת הגיאופוליטית נעה, ככל הנראה לבלי שוב, אל חזון המדינה האחת בדרך כזו או אחרת. במזרח התיכון החדש קשה להאמין שמישהו עומד להוציא מתחת השלטון הישראלי את בקעת הירדן או את שדרת ההר. כאשר מוסיפים למגמה הזאת את הציפייה לגל עלייה גדול מאירופה, את מחירי הדיור המרקיעים שחקים במרכז, ואת ההבנה שיש בעיה ביטחונית ואסטרטגית בהתרכזותה של כמעט כל האוכלוסייה היהודית־הישראלית ברצועת החוף - אך טבעי שמדינת ישראל תפנה את מבטה מחדש אל הספר המזרחי שלה, ותיזכר בו.
במילים אחרות, החזון של מדינה שאינה נעה סביב ציר אורך אחד, זה של ‘חוצה ישראל‘ ומקביליו לאורך החוף, אלא מגלה את נפלאות הדו־ממדיות (כן, יש למדינה שלנו גם רוחב!) - עשוי אולי, מתישהו, לקרום עור וגידים. שטחי הבראשית של מדבר שומרון עשויים להפוך לתמונת הרקע היפה של תנופת פיתוח, שתשנה את המפה הישראלית לראשונה מזה שנים רבות. החממות הנטושות עשויות לפנות את מקומן לשלל מיזמים תיירותיים ותעשייתיים, שכמו המתינו לשעת הכושר. כל זה אינו משל ולא חלום, אלא משהו שאולי יתרחש כאן בעשורים הקרובים וישנה את הגיאוגרפיה של ישראל, של האזור כולו, ואולי גם את האווירה: קצת מוזיקת קאנטרי של כובשי הספר תשוב להתנגן.
האם פירוש הדבר ויתור על הספר הישראלי? איבוד המקומות האחרונים שבהם, עדיין, הלילות זרועי כוכבים? לא בהכרח. ספר הוא מקום בתולי, אבל כזה הנתון בתהליך של התיישבות, ולא בתהליך של נטישה והזנחה. אפילו הטבע אוהב יד אנושית מטפחת. ספר זה לא רק אזור שקרוב לגבול, אלא מקום שמציע אופקים חדשים ומאתגר את הרוח האנושית.
הרוח האמריקאית, טוענים כמה ממנתחיה הגדולים, עוצבה על ידי המרחבים הפתוחים של המערב, על ידי האפשרויות וההתמודדויות שכפה הספר ההולך ומתרחק, אותו שטח דמדומים שבין הארץ הנושבת לבין המישורים הפראיים, שטרם נודעו וטרם בויתו.
הפרסומאים של הגולן טבעו את "פתוח לחיים" כסיסמה של ארץ הבוקרים הצפונית, מתוך כוונה למשוך את היחידים, האינדיבידואליסטים, המחפשים מימוש עצמי ואמיצים דיים ליזום ולהתרחק מהחיק החם של המרכז ההומה. אבל לא רק היחידים, גם ישראל כחברה, זקוקה לספר. זקוקה למקום שבו הלילות עוד חשוכים, למרחב שאפשר לפתח. אם נרצה, ואולי אפילו בלי, אין זו אגדה. צריך רק להיזהר לא להגזים, כי משאבי הספר הישראלי מוגבלים. הבקעה והגולן הם כמעט האחרונים.
מי שהשתעמם פעם בקרון של רכבת ישראל, והסתכל במפת הקווים והתחנות, שם אולי לב לכך שכמעט כל הרכבות נוסעות על הציר צפון־דרום, וכולן עוברות דרך תחנות תל־אביב. מהמלבן של כל קווי האורך בולטות רק הבלחות ספורות מזרחה, וכולן עושות, במקרה הטוב, רק את חצי הדרך: דימונה, ירושלים ואפילו ראש־העין מזרח, אי שם בערבות השוממות שליד הגבול.
לא תמיד היה כך: הרכבות הראשונות בארץ ישראל נמתחו דווקא לרוחבה. מיפו לירושלים, מחיפה לצמח ולסוריה. גם בימי המדינה, אחרי שהתקבעה התפיסה של רכבת שהציר העיקרי שלה הוא לאורך החוף, המשיכו רוקמי תוכניות להציע אלטרנטיבות מזרחיות יותר.
חזון 'השדרה הכפולה', המציע מסילה לאורך בקעת הירדן כחלק מביצורו של מרכז אוכלוסייה יהודי־ישראלי חדש, השתלב בחזון רישות הארץ כולה ברכבות, ובכלל זה שטחי יהודה ושומרון - חזון שהוביל פרופ' הלל וייס במשך שנים ארוכות ("גם בתקופה שהייתי פחות ימני קיצוני", כדבריו). אחת הגרסאות המשוכללות ביותר של התוכנית הושלמה ב־1992, בוועדה שבראשה עמד המהנדס הראשי של רשות הנמלים והרכבות דאז, פנחס בן־שאול. "בתחילה הוא אמר לנו לעזוב את כל העניין, כי רכבות הן דבר שעבר זמנו", משחזר וייס, "אבל בהמשך הוא נדבק בהתלהבות".
ב־1993 הכריז שר התחבורה ישראל קיסר על כוונתו לקדם את תחום הרכבות ביו"ש, בדגש על מסילת הבקעה, אך יחסה המעשי של המדינה לרעיון נותר זהיר. שרי תחבורה רבים קידמו את התכנון, אך איש לא עבר מעולם לשלבים מעשיים או לתכנון מפורט יותר. לדברי וייס, מי שסתם את הגולל על התוכנית לשנים רבות היה דווקא אריאל שרון, שכבר ב־1997, כשר התשתיות הלאומיות, דאג לחסום את האפשרות שהרכבת תמשיך מראש־העין מזרחה, מעבר לקו הירוק.
"כבר אז הוא התייאש מארץ ישראל, וביקש להבטיח הפרדה", מסביר וייס. חסידי התוכנית לא אמרו נואש. וייס, יחד עם הגיאוגרף אברהם שבות, ממתכנני ההתיישבות הוותיקים בשומרון, הגישו ב־2002 התנגדות לתוכנית מתאר מחוזית שהתעלמה מקו המסילה ראש־העין־אריאל - והתנגדותם התקבלה. המשמעות היא שסלילתו של כביש 5 בוצעה תוך התחשבות בתוואי העתידי של הרכבת לאריאל.
ביולי 2013 הכריז שר התחבורה ישראל כ"ץ על מחויבותו העקרונית לתוכנית המסילה. ההכרזה נעשתה בעקבות החלטת המנהל האזרחי לאשר את התוכנית, המכונה גם תמ"א 54, ככזו שיש להתחשב בה בכל תכנון עתידי ביו"ש (מצגת של התוכנית, המתוארכת למאי 2011, ניתנת לקריאה ברשת). אלו עדיין תוכניות תיאורטיות: כפי שאמר השר כ"ץ במפורש, "אין כוונה להעביר את התוכניות לשלב הביצוע כעת".
אבל יש תוכניות פיתוח שדווקא כן מצויות בשלבי ביצוע, והן מציעות אופק חדש, הנוגע ממש בגבולנו המזרחי - פעמיים. ראשית הן מותחות שלוחה אחת עמוק אל בקעת הירדן, בדמות תחנת בית־שאן של רכבת העמק המיתולוגית, ואחר כך שלוחה אחרת, ארוכה, אל אילת. שתי השלוחות הללו עושות את החשק - לכל מי שמאמין בחשיבותה של השדרה המזרחית לישראל - לחבר אותן במסילה שעליה ישקשקו רכבות לאורך כל השבר הסורי אפריקני 'שלנו', מאילת ועד עמק המעיינות, או כפי שכונתה המסילה בתוכניות הישנות של וייס: קו אילת־חמת־גדר.
חלק מזה כבר ממילא מתוכנן לביצוע: מאילת ועד לחצבה אמורה לשייט הרכבת המהירה שנתניהו הכריז עליה, ושם היא צפויה לחבור לקו דימונה־באר־שבע־תל־אביב. מסילת הבקעה מציעה שהרכבת תמשיך מחצבה צפונה, לאורך האגן הדרומי של ים־המלח, תיצמד אל כביש מס' 90 ותצפין אל עבר יריחו ומשם הלאה, לאורך הבקעה. מדובר על סלילת כ־200 ק"מ נוספים, מחצבה ועד לבית־שאן, שיאפשרו לנוע ברציפות מאילת ועד לחיפה. גם לאירביד, העיר הגדולה שבעבר הירדן המזרחי, תוכלו להמשיך, ויום אחד, אינשאללה, גם עד דמשק.
הקטע של דמשק אינו רק אנקדוטה מבודחת. במבט של כלכלה גלובלית, קיימת היתכנות גבוהה להפיכת הנתיב הזה לנכס לוגיסטי־אסטרטגי שכל הצדדים באזור ייזהרו מלפגוע בו. זהו מסדרון יבשתי בין האוקיינוס ההודי ללב המזרח התיכון, וממנו לאסיה התיכונה ולאירופה היבשתית - סוריה, טורקיה, הקווקז ורוסיה. הפוטנציאל של שינוע סחורות מהמזרח דרך מסילת הבקעה אינו פחות מזה שמייחס נתניהו לקו אילת־אשדוד, שמקודם כחלופה לתעלת סואץ. שם החיבור הוא אל המרחב האטלנטי של מערב אירופה והלאה; כאן מדובר בנתיב אל אסיה התיכונה, נתיב חשוב אפילו יותר בעיניים אזוריות.
ובחזרה אלינו: בנקודה כלשהי בין גשר אלנבי ליריחו תפגוש רכבת הבקעה קו שיעלה מערבה, במדרונות התלולים של מדבר יהודה, אל מעלה־אדומים וירושלים, ויתחבר אל הקו המהיר לתל־אביב. לחילופין, אם ימי דו־קיום בפתח, תוכל המסילה לטפס לרמאללה מצפון לוואדי־קלט, ומשם תדרים ותחבור אל קווי הרכבת הקלה של צפון הבירה.
הלקוחות הראשונים של רכבת הבקעה יהיו התיירים והתיירנים. מלבד הביקור בתל־אביב השוקקת, התיירים הבאים לארץ
רכבת הבקעה תהפוך ללא ספק למרכיב־חובה בכל חבילת תיירות שתשווק בחו"ל, וכדאי להבטיח כבר מעכשיו שהשילוט בתחנות ייכתב גם בשפות זרות, בלי שגיאות מביכות. קשה להעריך כיום את ההשפעה שתהיה לקו הרכבת המהיר מתל־אביב לירושלים על הנגישות של הבירה והביקור בה, אבל היא תהיה ללא ספק דרמטית.
הוספת המקטע היורד מירושלים מזרחה, מגיע אל פאתי יריחו ומציע תנועה צפונה או דרומה לאורך הבקעה, תחולל שינוי עמוק עוד יותר: היא תנער משהו בתפיסה הגיאוגרפית של הישראלי המצוי בגוש דן, ותשיב לבמה את הציר המזרחי. רכבת שתשעט מבית־שאן לירושלים, לאילת ולתל־אביב לאורך הבקעה, תהפוך את הפריפריה האמיתית של מדינת ישראל למקום נגיש ומוכר, ותאפשר אולי לפרנסי מעלה־אפרים להוציא מהבוידם כמה מהתוכניות הישנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם