לחיות עם זאבים: בוקרי הגולן חסרי אונים
לפעמים זו פרה שעומדת וגועה בלי הפסקה, אחרי שהעגל שלה נעלם. לפעמים מהפרה עצמה נשאר רק ראש. שלא לדבר על הכבשים, שהולכות כצאן לטבח. הזאבים ברמת הגולן הפכו לאיום קיומי מבחינת הבוקרים והנוקדים שמאמינים שהבעיה תיפתר רק דרך כוונת הרובה
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
בעונת הקיץ הקודמת ספג ענף הבקר של רמת־מגשימים מכה אנושה. נגב ספר שלושים עגלים טרופים במשך ארבעה חודשים - שלושים ראש, אם לנקוט בז‘רגון - וזה עוד לפני עונת החורף, כשהקור גורם לפרות להוריד הילוך ולרבוץ, מטרה נייחת למשויפי השיניים. כמרַכֵּז ענף החליט נגב לעשות מעשה ולהעלות שלב מבצעי במאבק העיקש של בוקרי הגולן למול הזאבים, אויביהם מימים ימימה. בהשקעה כספית של קרוב ל־30 אלף שקל הוא רכש אמצעי ראיית לילה משוכללים, נשק עם דורגלים ומצלמות ששתל בשטח כדי לתעד מי מסתובב בשטח ומבצע את זממו כשההולכים על שתיים פורשים לשנתם. עמדה נבנתה במקום אסטרטגי, מוסתרת כך שהטורף התורן לא יבחין בה, פיתיון בדמות פגר הוצב, ונגב חיכה לראות במי מדובר.
“החלטנו שאנחנו רוצים לדעת מול מי אנחנו נלחמים“, הוא מספר. “כבוקר אתה כל הזמן מסתובב עם ספק - אולי העגל היה חלש, אולי היה חולה, אולי פספסת משהו. כשאתה נכנס לחלקה עם מאתיים עגלים, אתה מתחיל לאכול את עצמך: יש מצב שעגל שלשל ולא ראית, ותנים ניצלו את המצב וטרפו. זה יכול להיות ההסבר לעגל או שניים טרופים. אבל כשאתה רואה פרה פצועה בפנים, אתה יודע שעומדת מולך אמא טובה, שכשהזאבים באו היא נלחמה על הוולדות, דחפה את הראש וניסתה לנגוח אותם. אני כבר מכיר את המראה, את הפנים האכולות, אבל שוב, לא תמיד אפשר לדעת. והנה בקיץ ההוא הצבנו מצלמה, שמנו פיתיון וראינו ארבעה זאבים. הבנו שהם האשמים, זה האויב שלנו ובו צריך להילחם“.
נגב ירה ופגע. חמישה זאבים “הורדו“ בשטחי המרעה של רמת־מגשימים מאז העונה המדממת ההיא – הבוקרים והנוקדים משתמשים במילה “הורדות“ לתאר את האקט - הכול כמובן בתיאום מלא עם רשות הטבע והגנים. “אנחנו צועדים יד ביד עם הפקחים, הכול חוקי“, הוא מקפיד להזכיר. מאז היה שקט יחסי. מצב של אפס מקרי טריפה הוא בכל זאת מדע בדיוני. הכלל הוא כזה, יסבירו לי בהמשך: אם נפל בחלקך שקט, רוב הסיכויים שהזאב פשוט חוגג אצל השכנים.
אם נחזור רגע לעגל הטרוף, נגב מבטיח שכשיתעגל הירח שוב מלמעלה, יגלה מי אשם הפעם וימצה איתו את הדין. עד כה קלטה המצלמה חתול בר שכנראה חיפש זמן מסך, אבל הטריפה של הלילה האחרון, פלוס עדות ראייה חותכת של בוקר ונוקד מנוב, פלוס שש טריפות בקר - מאותתות לנגב שהוא נבחר הפעם לארח את הלהקה המקומית לשבעת ימי משתה ושמחה. “שתי פרות המליטו והכול היה בסדר, באנו למחרת והעגלים אינם. האמהות לא נשוכות אבל אנחנו מניחים שזה הוא, ואנחנו בדרך אליו. תחשבי על הזאב - הוא אוכל, הוא בטריטוריה טובה, יש לו נחל להשתכשך בו, משמאל כבשים ומימין עגלים, מה רע?“
על המסך מראה לי נגב את פירות מצלמת השטח. צלמי הטבע בהחלט יכולים לצאת לסייסטה. הספארי של הגולן נקלט בעדשה גם מבלי שצלם יידרש להסוות את עצמו בענפים ולעשות קולות של אני לא פה. מסקנות: התנים מכורים לפפראצי. התן, לא העיפרון הכי מחודד בקלמר ממלכת חיות הבר של ישראל, רואה פגר פרה ושש אלי קרב. הזאב לעומתו חמקמק, צל נידף, רגע הוא פה ושנייה אחר כך כבר לא.
באחת התמונות נראים שלושה זאבים מכרסמים בפיתיון - “רק שתביני איזו חיה חכמה. יש פה פגר של עגל, ותראי את הזהירות. זאב אחד מסתכל אחורה, שניים קדימה. ואני אפילו לא פה, זה לא שהם הריחו אותי. שימי פיתיון לתנים, הם ישר מכניסים ראש ומתחילים לאכול. מזאב אתה מקבל תמונה לא ברורה, הוא עובר מהר, אתה נדלק ומחכה לו, ורק אחרי עשר דקות תגיע עוד תמונה שהוא נמצא בה. הוא פותח ציר, הולך־חוזר. זו חיה מתוחכמת שאין לתאר“.
לחובבי תצלומי צבע שרוצים להתרענן מהשחור־לבן האולטרסאונדי של מצלמת השטח, ממתינות אלפי תמונות סטילס שנגב צילם ומעלה מדי פעם לפורטל הבוקרים שהקים. חלקן מהפכות קרביים: עגל בעל אף אכול (“וזה עגל מזן מיוחד“), עגל אכול משני צדיו (“בדרך נס הוא התאושש, מכרנו אותו במשקל של 600 קילו“). באחרת מתועדת שעת בוקר עגומה: שלושה עגלים נשוכים שוכבים זה לצד זה. ובעוד אחת - ראש של פרה בשטח, רק עצמות נשארו מהגוף, היתר מתעכל לאטו בתוך קיבה זאבית. “לפעמים זה כמו סרט מצויר, לא נשאר כלום חוץ מעצם“, אומר נגב.
“הייאוש הוא אדיר. כמְרכז העדר, לכאורה קודם כול צריך לעניין אותי כסף. אבל כשאתה יוצא עם הרכב ומוצא עגל טרוף, אתה לא חושב ‘אוי, חסר לי כסף, איך אני מסיים את השנה‘, אתה חושב שזה עגל שאתמול נשארת שעה כדי לראות אם הוא ינק, אם הוא התחבר לאמא שלו נכון. לבוא בבוקר ולראות את זה... אני אומר לך, היו לי הרהורי כפירה בענף. אמרתי לעצמי, למה אני צריך את זה? למה אני לא יכול לעבוד בתחום אחר ולבוא לאשתי ולילדים שקט ורגוע?“
טלפון קוטע את שיחתנו. מדווחים לו על משהו חשוד בפרה בחלקה 4. “היא איבדה עגל ב־4א. עומדת על הדרך ולא זזה“, נשמע קול מהסלולרי. “אולי זה שלושת הימים“, נאנח נגב.
“‘שלושת הימים“ הוא קיצור של קדחת שלושת הימים, עוד אחת מהצרות שניתכות על הבוקרים, מלבד הגנבות, המחלות, הטריפות והצרורות הוורבליים שנורים עליהם מצד האויב החדש: סיירת הטבעונות המיליטנטית. “אני תמיד אומר שלהיות בוקר זה לנסות למלא דלי עם חור, בתוך זירת מטענים. מה שלא תעשה, גם אם תצליח למלא אותו, יבוא משהו אחר. גם אם יש לך יום שמוגדר כשקט וטוב אתה דואג, כי מחר אולי אתה הולך לאכול אותה“.
“אלה שאת רואה פה, לא יגיעו לצלחת“, מסביר לי ראובן גיליס בחצר האחורית של הקצבייה. “אלה רק הדוגמנים“, ממשיך יוסי גיליס. יוסי וראובן גיליס מנוב, אב ובן שהפכו למותג, מנהלים ומתפעלים יחד קצבייה המשווקת בשר לאנשים פרטיים, מסעדה (“זו לא מסעדה, אנחנו מזמינים אנשים לאכול איתנו“, מתקן יוסי) וסדנאות בישול (“סדנאות חזרה בתשובה לצמחונים“). “תכירי, אברהם“, ראובן מפנה את תשומת לבי לגוש פרתי עם דבשת כעורה. “אברהם זה שיכול אותיות של ברהאמה, שזה גזע הפר“.
30 ק“ג מזון ביום צורך אברהם, אז לפחות שיעשה משהו, והוא אכן עושה - משביח את דם עדרי הבקר המעורבים של הגיליסים. סביר להניח שאברהם היה יורד לשטח לבקר את ישמעאל ועשיו הצאצאים, אם לא היה שוקל כמעט טון. בלעדיו אנחנו יוצאים על הריינג‘ר לתא שטח המרעה הקרוב לנוב. אנחנו מגיעים לתא שטח של נקבות ‘בלק אנגוס‘, זן משובח במיוחד שתפקידו, אין דרך לומר את זה אחרת, להוליד את הסטייק העסיסי הבא. בדרך מראה לי יוסי נקודות לבנות. צבאים. ראובן זוכר עדר של מאתיים צבאים שנראו בשטח שלהם; היום, לא מעט הודות לזאבים, דורכים על שטחו 11 ביום טוב.
שלוש אנגוסיות נעמדות יפה בשלשה. “תראי איזה פונינט“, מצביע ראובן על פרה עם פוני. לך תסביר לו שהפונינט יצא מהז‘רגון מזמן, אני חושבת, אבל ראובן מבין לבד: “זה רק עכשיו הגיע לגולן“.
יוסי מכנס את העדר, “אה־או אה־או“. הן נענות לו. “אנחנו מאמינים שאתה חייב לשמור על הטבע כדי שהוא ייתן לך בחזרה“, מסביר יוסי. “צריך לראות איך אנחנו מובילים עדר, איך אנחנו מטפלים בו במכלאה, איך אנחנו נמנעים מלהרים מקל. אנחנו מדברים עם הפרות, זה המוטו שלנו“. עם נשק הוא מסרב להצטלם - “נשק הוא כורח, לא משהו שאנחנו ששים להשתמש בו“ - וכמו נגב גם הוא מקפיד להזכיר מדי פעם ש“לא עושים שום דבר בניגוד לחוק ובניגוד לסיכומים עם הפקח“.
בערב שלפני פגישתנו יצא יוסי כהרגלו לסיור בשטח. ראובן אחראי ללילה, אביו אמון על אור ראשון ואור אחרון. מסתובב בתאי שטח, בודק שהאמהות רגועות. אמא רגועה משמע העגלים בטריטוריה, אפס טריפות. “והופ, מתרומם תן צעיר, בן שמונה חודשים“.
המארבים וההבנה של חשיבות הנוכחות בשטח נולדו לפני שש שנים, כשבמשך שבועיים נטרפו לגיליסים עגלים עולי־יום בכל יום מחדש. הזאב דאג להעלים ראיות (“במו עינינו ראינו פעם זאב שלוקח בפה כבשה בוגרת למרחק של קילומטר וחצי, אז הכול אפשרי“). ראובן יצא למארבי לילה בניסיון למצוא את עבריין הפרא, סרק את תאי השטח בפרוז‘קטור ענק שרואה עיניים בטווח של 500 מ‘, וכלום. “אתה נמצא מהערב עד הבוקר“, משחזר יוסי, “ואנחנו באים בצהריים ואין עגל. ואז הבנו שהזאבים באים ביום. חזרתי לעדר, התחלתי ללכת בין הפרות ושמתי לב למהומה בתוך העדר. הפרות מסתכלות, מתרגשות, ואני רואה זאב מגיע. ענק, כמעט חמור קטן. אז אני עושה פזצט“א, נשכב ומחכה. יורד גשם ואני זוחל, הכוונת רטובה, וכשאני במרחק 70 מטר ממנו הוא מרים את הראש ומסתובב. הצלחתי לתקוע בו כדור. אז הבנתי שזה האויב שלי, ומרגע שהורדתי אותו נגמרה המגפה, חד וחלק“.
“סרט הטבע“ בכיכובם של חזירים, תנים, עורבים וזאבים, שנקלט במצלמה שהוצבה בשטח, מאפשר למקד את המארבים: “ברגע שיש זאב - בדרך כלל יותר בתקופת ההמלטות - מה שאני רואה על המסך נותן אינדיקציות למסלולים שהוא נע בהם“, אומר ראובן. מאז גל הטריפות ההוא היו טריפות “מציקות“, לא משהו בסדר גודל כמו פעם. פרה בלי לשון שחיה ובועטת בעדר של הגיליסים, למשל, היא תוצר של שני תנים שתפס ראובן על חם. גם עגל בלי לחי שרד את התופת וממשיך לתפקד. “כמות התנים שחיים רק בתוך נוב היא בלתי נתפסת, והנזק שלהם עצום“, אומר ראובן.
מה הנזק הכלכלי שנגרם מכל עגל שנטרף?
יוסי: “3,500 שקל, ואין פיצוי. תעשי את החשבון מה קורה כשיש שבועיים כאלה. ואני מדבר על אובדן ערך כספי פרופר; מישהו שיגיד שהוא נקשר מאוד לוולד ויש לו נזק נפשי, לא לקחתי בחשבון. וברצינות, את הכסף שהשקיעו באמצעי המיגון האחרים, היה צריך להשקיע בפיצוי החקלאים על נזקי הטריפה“.
הם מודעים לכך שפעולות הבוקרים באזור מסייעות גם להם. בתקופה הנוכחית נחים הגיליסים באופן יחסי על זרי הדפנה, אבל מפעם לפעם מקבלים קריאה לעזור לשכן. “בוקר מודיע לנו שראה זאבים נכנסים לוואדי, אז אנחנו נרוץ לצד השני לחכות להם“, מסביר ראובן.
“הרעיון של להוריד זאבים הוא לא נעים, אני מבין את זה“, אומר יוסי. “הזאב הוא חיית בר ובאופן טבעי אנשים מרחמים, אבל אני מזמין את אותם רחמנים לראות אמא שמחפשת את הוולד שלה. זה קורע לב. קודם כול, לפרה זו גמילה בכפייה. החלב לוחץ, והיא צועקת, היא רוצה להיניק. כשפרה איבדה ולד זה צרחות, שהמקוננות זה כלום לידן. הייתה לנו פרה ששלושה ימים לא נתנה לאף אחד להתקרב לוולד מת. אני זוכר אותה, זאת הייתה 02“. “לא, זאת הייתה 44“, ראובן מתקן, “נו, ההיא עם האוזן הקרועה“. “נכון, עם האוזן הקרועה“, מתרצה יוסי.
ראובן: “זה מראה לא קל. פרה שאיבדה ולד הולכת וחוזרת לנקודה שבה השאירה אותו בפעם האחרונה, ולפי זה אתה יודע איפה הייתה הטריפה. לפעמים מוצאים רק את הפלסטיק עם המספר מהאוזן“.
גדרות המיגון מפני זאבים, שנמתחו בגולן בהשקעה כספית גדולה, לא מרשימות את יוסי. “אנחנו מתנגדים לקיומן. ראשית כול, זה לא עוזר. ושנית, זה לא ידידותי לסביבה. לפני שבועיים ראיתי זאב שעובר גדר של שני מטרים בדילוג. בפעם אחרת ראיתי צבי שנמלט מזאב ונתקע בגדר. הפתרון לא יעיל“.
לעומת זאת תותחי הגז, שנועדו במקור להפחיד ציפורים בברכות דגים, עושים את העבודה. “כשהייתי חייל בלבנון ושמעתי תותח גז מקילומטר, נשכבתי על הרצפה בפזצט“א וחיפשתי לאן להגיב לירי“, משחזר ראובן. “תותח כזה נותן פיצוץ מטורף. אנחנו מאמינים שההתמעטות של הזאבים אצלנו קשורה לתותחי הגז, כי מבחינתם יש איזה פסיכי שיורה בלי הכרה. כל רבע שעה זה מפמפם שלוש יריות לשלושה כיוונים שונים. האפקט הוא ווקאלי בלבד, אבל הוא נותן תחושה שיורים עליך, ובגלל שהוא מסתובב לכיוון נוסף כשאתה בורח, זה עוד רודף אחריך“.
בכל עונת המלטות מופעל תותח הגז, אומר יוסי, “וכל פעם יורד לך הלב כששכחת שזה נמצא. התותח צריך להיות 500 מטר לפחות מגדר יישוב, אבל אנחנו שומעים את זה מפה. לתנים, אגב, זה לא מפריע. הם יכולים לישון בכיף גם לידו“.
בדרך חזרה, שמש שוקעת, ויוסי שולח מבט לשטחי המרעה וממלמל: “ולמרות הכול, אין על חיים של בוקר. נוף, פרות, טבע, אין טוב מזה“.
“במהלך דיון בנושא פתרון בעיית הזאבים ברמת הגולן קמתי וסיפרתי על מאמר שקראתי בעיתון, איך התגברו על הבעיה באזור מסוים בקפריסין. הפתרון היה כזה (תחזיקו חזק): הירגו אותם! ...אבל הגופים הנאורים הנ“ל החליטו - היה לא תהיה! להם יש פתרונות פלא“ (מתוך: ‘מרעה נבוכים‘, מדריך שכתב יודי נוקד)
הבוקרים לא לבד במערכה. מי שניצבים חסרי אונים למול טורף־העל של ישראל הם הנוקדים, מגדלי הצאן. אם לחדד את הנקודה, הכבשים היחידות שבטוחות כרגע מפני הזאבים הן אלה העשויות אבן, שמקשטות את כיכר התנועה בכניסה לנוב.
בשנות התשעים הבחין הנוקד יודי נוקד (עִברוּת מאינדיק) שיותר ויותר זאבים מסתובבים בשטח. בפעם הראשונה שחווה על בשרו את נחת זרועו של הזאב, נטרפה לו כבשה בתוך המכלאה. בפעם השנייה נטרפו שתיים. בשנת 1996 כבר נטרפו לו 63, מתוך עדר של 180. “הייתי אז אב לעשרה מתוך השנים־עשר שיש היום. אתה צריך לפרנס ילדים, ומהכבשים האלה אתה צריך להיבנות. המשמעות הכלכלית של טריפה כזאת היא הרסנית, כל כבשה שווה 2,500 שקל. היא צריכה לתת לי ולדות, והיא צריכה לתת לי מרווח נשימה עד השנה הבאה, שאני אגדל טליה אחרת. מעבר לזה, זאב בעדר גורם להפלות. כבשה בהריון שרודף אחריה זאב יכולה להפיל, כבשה שהרבעתי לא תיכנס להריון. אלה נזקים שקשה לאמוד“.
מאז הגיע לרמת הגולן מבית־יתיר, נוקד היה ממפתחי השיטה של גידול עדר ללא רועה בשטחים פתוחים. עם בוא הזאבים, הפכה השיטה לבעייתית. “רועה עולה כסף. אם יש לי היום 600 ראש שמחולקים לארבעה עדרים, איך אני אוציא אותם למרעה? להביא ארבעה עובדים שישמרו עליהם? כלכלית המשמעות היא לחסל את הענף“.
ב‘מרעה נבוכים‘ הוא מתעמת עם הפתרונות שהביאו משרד החקלאות ורשות הטבע והגנים - החל מגדרות, דרך הנחת מלכודות, הגבהת מכלאות, גידול כלבי שמירה ומתן היתרי ירי. שטחי מיגון מפני זאבים שנתחמו בגדר המדוברת העניקו לכל בוקר ונוקד 200 דונם, שאליהם נדחקו הפרות והכבשים בעונות ההמלטה. אלא שכבשה, מסביר נוקד, גודלה כעגל - גודל המנה המועדפת על זאב, וכך יתר הכבשים, אלה שאינן עסוקות בהמלטה, מופקרות לתיאבונם של הזאבים, שמנשנשים אותן כאילו אין מחר. “התחלנו לגדל כלבים, שזה לוקח זמן ויוצר בלי סוף בעיות: חיסונים, טיפול, עלות האכלה של 30 אלף שקל בשנה“, הוא מספר.
אז באו כמה שנים טובות, עד שלפני שלוש שנים הקים בנו של יודי באבני־איתן עדר צאן שאמור לחבור אליו בהמשך. אחרי שנה וחצי הגיעו הזאבים גם אליו. “הוא היה נכנס הביתה ומספר ‘טרפו לי פה, הורידו לי שניים שם‘, ומבחינתי זה היה כמו סכין שהכניסו לי ללב וסובבו. נכנסתי לדאגות וחרדות מהסיפור הזה. אתה לא יודע מה לעשות. במשך שנה נטרפו לו 36 ראש מתוך 120, והוא בחור צעיר שמפרנס ילדים קטנים“.
ברט“ג (רשות הטבע והגנים) ניסו לעזור, ציידים נשלחו לשטח, שישה אחים יצאו למארב אחר היונק החמקמק. בתיאום עם הרשות הניח בנו של יודי במכלאה סגורה טליה בת 12 חודשים, ולידה שם פגר. במשך חודש ארב לזאב שיבוא לטרוף את הכבשה. הזאב אכן בא, אבל העדיף את אחיותיה לעדר. אחרי שהנוקד נואש הוא הוציא את הטליה מהמכלאה. למחרת היא נטרפה.
“לקראת סוף ינואר הלכתי להכניס את העדר ממאגר חיטל, ופתאום ראיתי כבשה בלי גרון“, מספר יודי נוקד. “היה ברור שזה זאב. אחת נוספת הייתה חסרה ואת השרידים שלה מצאנו אחרי כמה ימים. כתבתי מכתב לרט“ג שהגיבו מיד וארגנו לנו נשקים, אבל הבעיה לא נפתרה. שכבנו במארבים 300 שעות ביום, וכלום. לקחתי את המקרה של הבן שלי מאוד קשה, והחלטתי שאני עושה פעולה שלא הייתי צריך לעשות ואני מצטער עליה - הרעלתי. על אף שאני אומר לך בצורה חד־משמעית, חקלאים מרעילים בלי סוף, ולא כי הם רוצים אלא כי אין להם ברירה“.
למחרת זעקו הכותרות בעיתונים: עשרות חיות בר הורעלו בגולן. תנים, שועל ונשר, שכידוע בני מינו נמצאים בסכנת הכחדה. הנשר הוא זה שהקים על נוקד את קול הצעקה, גם אם בסוף הנתיחה התברר כי מת מהרעלה אחרת. בימים אלה ניצב נוקד לפני משפט. “אחרי המקרה הידרדרתי נפשית ותדמיתית. קיוויתי שבטיול לארצות הברית אני אצא מזה, אבל שם חליתי בקדחת הלגיונרים ומאז אני בתשישות כרונית. לא מסוגל לעבוד“.
“ובאומרו זאת, הזאב הרשע התנפל על כיפה אדומה, ואכל את כולה“ (אקורד הסיום של כיפה אדומה, תרגם: עופר ולדמן)
הקונפליקט בין החוואים לזאבים עתיק כמו החוואות עצמה. מאז ומעולם חמדו הזאבים את עגלי הבקר וחיבלו בפרנסת המגדלים. הבוקרים האירופים והאמריקנים לא טמנו ידם בצלחת ולא בחלו בשיטות כדי להעביר מהעולם את מי שהיום כבר נחשב כמין בסכנת הכחדה. ‘כיפה אדומה‘ ו‘פטר והזאב‘ לא היטיבו עם טורף־העל, וגם מוגלי שידע זאבית ברמת שפת אם נכשל ביחסי הציבור. מאז קמו ארגונים ירוקים ומשרדי חקלאות והגנת סביבה, נעשה ניסיון לסיים את המאבק - לשמר את אוכלוסיית הזאבים שנושאת תפקיד חשוב במאזן האקולוגי מהצד האחד, ולא לקפח את פרנסתם של הבוקרים מהצד השני.
בישראל, אחרי מלחמת ששת הימים הפך הגולן לארץ בקר. עדרים הסתובבו בחופשיות בשטחי מרעה רחבים, ובמקביל אוכלוסיית חיות הבר התאוששה לאיטה ממאות שנים של ציד מופרז. בשנות השמונים תצפיות על זאבים ברחבי הגולן היו נדירות; באמצע שנות התשעים - מעידים לא הדו“חות לבדם, אלא אנשי השטח – יצאו הזאבים ממאורותיהם. בייבי בום מסתורי כנראה תקף את הקהילה. במשקים נתגלו עגלים רכים מתים עם סימני טריפה, פרות נמצאו מתות אחרי המלטות, כבשים נעלמו ללא שרידים, ובאותו הזמן דיווחו אזרחים על כלבים גדולים משוטטים, שאפעס, לא מתנהגים כמו כלבים. במקביל, ובניגוד לכל התחזיות והתחשיבים, ירד פלאים מספר הצבאים - שבעשור הקודם נראו בהמוניהם.
מחקר ארוך וחוצה גופים יצא אז לדרך, בשיתוף צמוד עם הבוקרים, כדי להבין מיהו בדיוק טורף־העל שמרעיד את שרשרת המזון ומביא לנזקים של מאות אלפי שקלים בשנה. במסגרת המחקר “מושדרו“ זאבים, כלומר הוצמדו להם משדרים שאפשרו לעקוב אחריהם ולהבין את המבנה הגנטי שלהם, ההתנהגות החברתית ההיררכית בלהקה, ההעדפות הקולינריות והאני מאמין בנושאי גידול צאצאים.
מהמחקר גם למדו על תחומי המחיה, כ־46 קמ“ר ללהקה בממוצע בגולן לעומת מאות בצפון אירופה למשל. ניתוח הגללים (ויפה לבעלי המקצוע) הראה כי כמעט 60 אחוזים ממזונם של הזאבים הגיעו ממשק האדם. חקלאי האזור, חסרי אונים, מצאו את עצמם נדחקים להרעלות שפגעו גם באוכלוסיות יקרות. “ההרעלה הגדולה“, שהתרחשה בשנת 1998, הביאה למותם של עשרות נשרים. יש לציין כי גם היום משמש המשדור כלי לניטור אוכלוסיית הזאבים ומסייע מפעם לפעם בהרחקת הטורפים ממשק האדם ובדילולם, גם אם המגדלים בשטח סקפטיים לגביו.
במהלך עשרים השנים האחרונות בוצעו מחקרים שהובילה הרט“ג והועלו כמה הצעות שנועדו למנוע טריפות. בניצוחו של מנהל ענף הבקר במרום־גולן דאז, עומר וינר, גויסו כלבים למערך ההגנה. מצד שני, היו שייחסו לכלבים עצמם טריפות צאן. הצעה אחרת שנוסתה הייתה מתן היתרים לירי מבוקר בזאבים ודילול יזום של תנים. אבל גם אחרי עשרות “הורדות“ בשנה, לא פחתה משמעותית כמות הטריפות. בשנת 2009 דווחו 230 טריפות על ידי זאבים ועוד 50 על ידי תנים - תמונת מצב עגומה אחרי לחיצה יזומה על הדק.
בתחילת שנות האלפיים הוקצה סכום ממשלתי נכבד ליצירת שטחי מיגון מפני זאבים. בין השנים 2001־2006 מוגנו 200 קילומטר בגולן ובגליל בעלות של 6.4 מיליוני שקלים. האמצעי שנבחר לאחר בדיקות הייתה גדר אוסטרלית - גדר ריבועים המתנשאת לגובה של 1.80 מ‘. חלקן של הגדרות מעבירות זרם חשמלי, בכל זאת אוסטרליות. הרציונל היה שפרות יוכנסו לחלקות ההמלטה המגודרות וכך יינצלו מטריפה, וכשהעגלים יגדלו ויתחזקו הם ישוחררו לעדר. בעדרי בקר מסוימים עשתה הגדר תפקידה נאמנה ומספר הטריפות ירד בדרמטיות. לצאן, כאמור, היה הפתרון בעייתי. בנוסף, מעבר למיליונים שהושקעו בשלב הקמתן של הגדרות, נדרשה תחזוקה שוטפת והשקעה כספית שלא תמיד זמינה ביד הבוקר. השנים עשו להן רע, דורבנים משועממים חפרו תחתיהן, סכסוכים מקומיים נגמרו בקריעת גדר. וכך נשארו גדרות המיגון פצע כעור בנוף הגולן, שכבר נמלא לאורך השנים בחטטים בדמות גדרות צפופות נגד מוקשים ונגד בריחת בקר.
במהלך השנים הספיקו לייחס להקמת הגדרות כוונות אימפריאליסטיות מצד אנשים פרטיים בשטח. בדו“ח שחובר עבור הרט“ג ובדק עלות פיצוי לבוקרי הגולן על טריפות למול ההוצאות בחלקות מיגון, נכתב כי “ההחלטה לסבסד גדרות מיגון הייתה מוטעית מכוון שהיא גרמה להשקעות יתר בגדרות. השקעות אלו היו יכולות להיות מופנות לתשלום על פיצוי בגין טריפות או לחילופין לחסוך אותן כליל מאופן פתרון הבעיה“. הדו“ח, יש לומר, שנוי במחלוקת.
קר מאוד בשעות הלילה ליד חדר האוכל של קיבוץ מרום־גולן, ויללות אדירות של תנים נשמעות מקרוב. לרגע חשבתי להפשיל שרוולים ולדלל. במחשבה שנייה, קר מדי. אלון רייכמן, אקולוג טורפים במחוז צפון של הרט“ג, מחכה לי במקום. כבר שנים שהוא שותף פעיל לחיפוש אחר פתרון ראוי לסוגיית הטורפים, תוך ניסיונות לשמור עליהם בתוך המארג הארצישראלי. במקרה של התנים, דילול לא הוכיח את עצמו, הוא מסביר לי, למעט לתקופה קצרה הסמוכה לירי. “שמנו לב שהמהלך לא פוגע באוכלוסייה. הפגיעה היא בצעירים, ולא בבוגרים המתרבים. אחרי דילול יש יותר מזון על פחות פרטים, אז הם מתרבים בחזרה, והכול חוזר למקום“.
בסוף שנת 2010 נסללה דרך חדשה: סניטציה. פרויקט הסניטציה שמובילה הרט“ג משמעו פינוי פגרים מהשטח, במטרה להקטין את משאבי הקיום של הטורפים, ובטווח הארוך לצמצם את גודל אוכלוסיותיהם. אם גידול הבקר במרעה בגולן מקיף עשרות אלפי ראשים, שיעורי התמותה הממוצעים, העומדים על כחמישה אחוזים בשנה, מנפקים משאב מזון מכובד לתנים ולזאבים. הנחת המוצא היא כי העלמת הפגרים מהשטח אמורה לעשות את העבודה.
“בוקרים עם סדר יום עמוס שמתה להם פרה, ישימו את הפגר במכלאות, ואלה הופכות להיות מקור משיכה לטורפים“, אומר רייכמן. “היום יש פגר של פרה, אבל מחר לא יהיה, ובינתיים הטורפים למדו שהמכלאה היא מקור מזון. אז הם באים לבקר, רואים את העגל החלש שמטפלים בו שם, וטורפים.
“בעבר הועסק ברשות אדם שתפקידו היה להעמיס את הפגרים על משאית, ובנוסף נעשה ביטוח שהקנה לבוקרים סכום מסוים על כל פגר שמפונה מהשטח. כרגע משתמשים רק בהסדר הביטוח. הרווח הוא לא רק שיש פחות מזון ואז פחות טורפים, אלא שמקור המזון לא נמצא ליד המשק, והם מפסיקים לבוא למכלאות. אני יכול להגיד שלכל אחד מהפתרונות שהוצעו עד כה היה חיסרון, לסניטציה אין“.
כן, רק שזה נשמע כאילו הסניטציה תשפיע לטווח רחוק, ובינתיים הרי נטרפים עגלים וכבשים על בסיס יומי.
“את השינוי אנחנו רואים כבר עכשיו. משנת 2011 אנחנו עדים לירידה בשיעור הטריפות. קשה להוכיח אחד לאחד שזה מה שגרם לירידה, אבל כבר ארבע שנים שאנחנו רואים את המגמה. אני יודע שבצאן העניין מורכב יותר. קודם כול, כי הצאן לא נכלל בהסכם הביטוח, וכשאין תמריץ מטבע הדברים הפגרים נשארים בשטח. עדרי הצאן בדרום הגולן, לפחות בכמה משקים, סובלים מאוד. זאב בודד יכול לעשות מהומה ולהרוג למעלה מעשר כבשים בבת אחת. היה מישהו בדרום שזאב הרג לו 14 כבשים, שליש מהעדר שהוחזק באותה מכלאה. עדר סגור בתוך מכלאה, עצם זה שהוא נלחץ מנוכחות הזאב, מקל על האחרון לעשות נזקים“.
משום מה נשמע לי שלא צריך לדאוג לזאבים. הם חכמים, סתגלנים, הישרדותיים, וחוץ מהאדם אף אחד לא יכול עליהם.
“היום בגולן אנחנו מעריכים שישנם 80־60 פרטים, וזה משתנה משנה לשנה. לפעמים, בלי ששמת לב, אוכלוסייה נכחדת. אם תסתכלי על אוכלוסיית הצבאים, היא פרחה בעבר ורק בדרום הגולן היו שנים שספרנו 5,000 צבאים. היום יש סביב המאתיים. בעבר היית נוסעת בגולן ורואה עדרים של צבאים. בעקבות נזקי חקלאות ומחלת פה וטלפיים התחיל ציד מבוקר עם מודלים שנבנו על הדף, אבל בשטח נכנסו כל מיני גורמים נוספים. השלג של שנת 2־1991, למשל, לא הועיל לצבאים. בסוף, גם כשהפסיקו את הציד, במקום להתייצב האוכלוסייה המשיכה לרדת, והיא לא מתרוממת למרות דילול התנים. אני יכול להגיד שעם הסניטציה אנחנו רואים עלייה קלה במספר העופרים. צריך לחכות עם המסקנות, אבל יש תוצאות ללא ספק“.
שוב מייללים התנים בוואדי. רייכמן מדבר על לפחות 4,000 תנים בגולן. אני מהמרת על 3,000 במרום־גולן. בחלוקה היחסית של הטריפות, שליש לוקחים התנים, שני שלישים הזאבים. אז למה הכול נופל על גבו הפרוותי של הזאב, אני שואלת. “בני אדם קראו את כל הסיפורים על הזאב. אני שם לב שכשאנשים מקבלים ידיעה על זאב בשטח, הם קופצים גם ב־12 בלילה. היה לי בחור באזור יהודיה שקיבל ידיעה על זאב בצפון הגולן והוא מיד קפץ לרכב ונסע, שעה נסיעה בשביל לנסות לפגוע בזאב. במקרה של תן, אף אחד לא מניד עפעף. הלחץ לפגוע בזאבים הוא הרבה יותר גבוה, זה משהו תרבותי. היה באזור מישהו ששם אוכל כפיתיון, ראה תנים שאוכלים אותו ולא עשה כלום, כי הוא חיכה לזאב שיבוא“.
אז מה הפתרון, עד שהסניטציה תשלים את המהלכים?
“כמו בכל דבר, אנשים נוטים להידבק לפתרון. יש כאלה שמאמינים שהגדר היא הישועה, ויש כאלה שמאמינים שלהסתובב בשטח כמו הגיליסים זה הפתרון. הגדר עושה את תפקידה, ובתקופת ההמלטות היא נצרכת, אבל אנחנו מודעים לכך שלפעמים היא גם מסייעת בידי ציידים וטורפים. גדרות וקיטוע פוגעים בבעלי חיים, מונעים את ההתניידות שלהם. כשיש שלג למשל, והצבאים בורחים למטה, הגדרות חוסמות את הירידה. עם כל זה אני מאמין בגדרות מיגון, בוודאי במשקים גדולים - שכלכלית משתלם להם לתחזק את הגדרות, במקום להעסיק כמות גדולה של עובדים שיפטרלו בשטח.
"כנ“ל היכן שיש שיעור גבוה של טריפות זאבים, כל עוד זה לא גורם לקיטוע נרחב בשטח. גם פתרון הכלבים שומרי העדר יש בו יתרון. כלבים יכולים ללכת עם העדר, גדר לא יכולה. השילוב ביניהם יעיל מאוד: גדר מיגון עם כלבים בתוכה תגרום לטורפים לחשוב פעמיים אם להיכנס. ואני כמובן מאמין בסניטציה. לא נדרשת סניטציה מוחלטת, הרי גם בטבע ישנם פגרים, אבל לא ליצור מצב של פגרים במקומות קבועים כמו מכלאות. לא לאפשר נקודות האכלה בתוך משקי אדם“.
השעון המעורר בקיבוץ אורטל הוא מטח יריות באדיבות צה“ל. מוקדם בבוקר אני יוצאת לכיוון נפח ועלייקה, שמות המוכרים מדפי מורשת הקרב הישראלית. שער מקושט בדגלי ישראל מוביל אותי אל חווה שבה מחכה לי עומר וינר, מנהל ענף הבקר של מרום־גולן לשעבר, ממשדר זאבים כרוני ופנסיונר העובד בחצי משרה דהיום. כלבי הקבש לבנים, חניכיו לשעבר והפתרון ההולך על ארבע שמצא וינר לבעיית הטריפות, מקבלים את פנינו. אז אתה חתום על הפטנט, אני שואלת. “שימוש בכלבים לשמירה בעדרי בקר זה משהו שאני התחלתי, לקרוא לזה המצאה זה טיפה יומרני“, הוא עונה.
מאחורי מושב הריינג‘ר ניצב דלי גדול בריח באושים: ארוחת הבוקר של כלבי העדר. אנחנו יורדים לשטחי המרעה. “כשעבדתי במרום־גולן, התלבשה להקת זאבים על העדר. מ־150 המלטות נטרפו 50 עגלים למוות, ועוד נפצעו קשה. כל זה קורה בזמן ששני עובדי רט“ג מסתובבים לילה־לילה עם נשק בחלקה של 2,500 דונם כדי לשמור על העדר“, הוא נזכר.
על הזאבים וינר מדבר בעיניים בורקות, שבטח היו נתפסות בפרוז‘קטור של הגיליסים. כדי להדגים את ההשפעה והכוח שיש לזאבים על הטבע, ואחרי שזרק עוד עוף בר־מינן לכלב הקבש הידידותי שרובץ על הקרקע, הוא מפנה אותי למחקר על הזאבים בפארק הלאומי יילו־סטון, שפורסם לפני שלושה שבועות. המחקר מראה כיצד שינו נהרות את מסלולם בעקבות ההשבה של הזאבים לטבע במקום, לא פחות.
פרה מסתובבת חופשי וההקבש ניגש לרחרח אם היא באה לפה הרבה. בתהליך ממושך ולא זול למדו הכלבים - מגזע מרמן, הקבש, ופירנאי ענק - שהם חלק אינטגרלי מהעדר. “סביב גיל חודש וחצי נלקחו הכלבים והוכנסו לכלוב קטן עם עגל, רצוי עגלה, שתהיה המשכוכית שלהם, כלומר היא המשפחה שלהם בעדר. עד גיל שנה מבלה הכלב עם אותה עגלה במכלאה, ובהדרגתיות נחשף לעדר עד שיהפוך לחלק בלתי נפרד ממנו“. השיטה, סבור וינר, הוכיחה את עצמה. עדרים עם כלבים שחונכו למטרה זו, לא יזכו לפריסה זאבית כמו בשנים הרעות ההן.
איך עלה הרעיון?
“כל הזמן אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שבעיה שקיימת כאורך ימי האדם המתורבת, אין לה פתרונות בנמצא. הרי ירי, רעל ומלכודות לא היו בעבר. חקלאי ידע מה זה רעל? הוא הכיר את בעלי החיים בשדה, והדבר הכי זמין שהיה לו אלה כלבים. אמרתי לעצמי שמוכרח להיות גזע שפותח על מנת לשמור על הצאן. בזמנו עבדתי ברט“ג, ויום אחד הגיעה בחורה עם כלב שנראה כמו כבשה. באותו רגע הבנתי: זה הגזע, למטרה הזאת הוא פותח“.
הכלב ההוא היה מגזע ‘אולד אינגליש שיפ־דוג‘. וינר עשה בירור - פנה לאליה לוי ז“ל, רכזת הגידול של כלבי צאן בישראל, והתעניין בו. לוי אמרה שהשיפ־דוג חדש יחסית, אבל סיפרה שהיא מגדלת פירנאים שמדורי דורות שימשו פתרון לצאן. וינר למד את ההתנהלות שלהם, ובתהליך ארוך הסב אותם לכלבי שמירה על עדרי בקר. היום נחשבים הכלבים לאחד הפתרונות הנפוצים למניעת טריפות. “בל נשכח שכלבים הם קרובי הזאבים, מדברים בשפה שלהם“, אומר וינר. “הזאבים יודעים להתייחס לנוכחות שלהם, וכשהם רואים כלבים בעדר, מבחינתם הטריטוריה תפוסה“.
בצומת הקצאת התקציבים לסוגיית הטריפות, וינר התנגד בכל תוקף לגידור האוסטרלי. “גידור הוא יקר מאוד, ואחרי שנים שביליתי עם הזאבים בתצפיות והסתובבתי בכל רגע פנוי עם מקלט ואנטנה כדי לקלוט את תדרי הממושדרים, ידעתי שהם ימצאו את הדרך. תסתכלי על הגדר פה, מישהו שהיה לו סכסוך איתנו הוריד לנו קילומטר. אף בוקר לא מסוגל כלכלית להקים גדר כזאת מחדש. אני מרגיש שבדיעבד נזרק כסף, והרעיון לכתחילה היה לכבות שריפה. אני הצעתי לפתח את כל נושא הכלבים והמשדור, וזה לא קרה“.
שנים הסתובב וינר בשטח עם מקלט ואנטנה גדולה ומסורבלת משהו. בוואדיות יילל עם זאבים. הם מצדם ענו לו בחזרה וכך ידע בכמה פרטים מדובר. דרך השטח הגיע לאותן מסקנות של אנשי המדע והאקדמיה: הזאב הוא חיה שחיה בלהקות, 14 להקות מסתובבות היום בשטח, ובכל אחת מהן זוג דומיננטי שמגדל בממוצע חמישה גורים וחצי. “בתקציב של 5 מיליוני שקלים יכולה היתה להיפתר בעיית הטריפות באמצעות משדור לצורכי ממשק“, הוא אומר. “כדי לטפל בבעיה צריך להכיר אותה. לכן החיל הכי גדול בצה“ל הוא מודיעין, שנהנה מתקציבים אדירים“.
איך משדור יועיל פה?
“אם יש טריפות בעדר, ואנחנו בעזרת משדור יודעים שזה מלהקה ספציפית, אז ‘מורידים‘. במקום להשקיע שעות על גבי שעות במארבים, אם אני לוקח את המקלט עם האנטנה ומבין שזאב מסוים הוא זה שמתפרע על העדר, באותו היום אני מגיע אליו בטווח כמעט אפסי. עם כל הקושי ואהבתי לחיה המדהימה הזאת, תוריד את מי שצריך כדי למנוע את הבעיה. היום כל זאב שעובר, מיד מורידים. למה? יש לך מושג למה הוא עבר? אם הוא טורף בכלל? אתה לא יודע. הכול על הבאב־אללה“.
אתה מצפה שבעל עדר צאן שזאב עובר לידו לא יירה?
“כן, אני מצפה. יכול להיות שבלחיצת הדק הורדת את המשת“פ הכי טוב שלך. כשיש משדר, אתה יודע שברגע נתון אתה יכול להוריד אותו. אם היה שיתוף פעולה עם המגדלים, והיו מלמדים אותם למשדר, היו נורים פחות ומרעילים פחות“.
בשובנו לחווה קופץ לביקור אבידן, אחד מנוקדי האזור, שמחזיק עדר של 400 ראש באזור תל פארס. 23 כבשים נטרפו באזורו רק בחודש האחרון. כאילו בהזמנה הוא פוצח בנאום פרו־כלבים. “הכלבים זה הפתרון היחיד למניעה. העדר לא זז מילימטר בלי שהולכים ארבעה כלבים מקדימה. טרפו לי ארבע כבשים בקבוצה היחידה שלא היו לי כלבים. גדרות זה פיקציה, הבוקרים יכולים למגן את עצמם לדעת וזה לא יעזור“. “את רואה?“ וינר מתמוגג, “צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים“.
אבידן מצדו הורס את האידיליה - “אחרי שנים בבקר ובצאן, אני יכול להגיד שהחיבור בין כלב לכבשים מוצלח יותר מזה של הכלב והבקר. מה שכן, צריך לדעת לעבוד עם הכלבים. יש אצלנו מישהו שהכלבים שלו רק מחכים לזאב, כי הם יודעים שבעל העדר יאכיל אותם בפגרים שהזאב השאיר אחריו. אנחנו לא משאירים נבלה בשטח, הכלבים אצלי לא טעמו כבש בחיים“. אז גם על סניטציה עצמאית אבידן עושה וי.
ברשת האלחוטית מתקבלת קריאה על שריפה בשטח, ואבידן ווינר ממהרים לעלות על רכב ולנסוע. כי עם כל הכבוד לזאבים הרעבתניים, כדאי שהאש תיעצר כדי שיישאר מה לטרוף.
ממשרד החקלאות נמסר: “משרד החקלאות ופיתוח הכפר מעניק תמיכה למגדלים לצמצום זאבים במסגרת תמיכות בשימור שטחים פתוחים. מגדלים בעלי רישיון לציד, המוענק על ידי רט“ג, מקבלים תמיכה עבור כל זאב ניצוד. תמיכה זו ניתנת כבר משנת 2007, ובכל שנה מוגשות 10־15 בקשות.
“השתתפות בביטוח פינוי פגרים לא קיימת בענף הצאן, כיוון שההשקעה הנדרשת בפינוי פגר בענף זה קטנה משמעותית מההשקעה בענף הבקר, שבו עבור פינוי הפגר נדרש מנוף ומוביל. איננו מכירים פיצוי הניתן בגין טרף של ראשי צאן, כמו כן איננו מכירים את הדו“ח לעניין הגידור, ואיננו תומכים בגדרות מיגון“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם