הבריחה מדאעש: 'הכו בי למוות, ירו בי פעמיים'
כתב הטיימס הלונדוני מתאר את סיפור חטיפתו בסוריה בחודש מאי האחרון - כיצד נבגד בידי מנהיג המורדים ואיך הצליח לברוח רגע לפני שנמכר לארגון 'המדינה האסלאמית'. "מתוך הבנה שאם איחטף זה עשוי להסתיים ברצח, ההחלטה להימלט כבר גמלה בלבי"
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
ובכל זאת הציע לי הרופא את מכשיר הטלפון שלו, אולי במחווה של הגינות. נותרה שם דקת שיחה אחת, ובקושי הייתה קליטה. הוא הציע שאתקשר למישהו. התקשרתי לאשתי. אמרתי לה שנמלטתי, שעכשיו אני עם החבר'ה הטובים ושאני מתנצל. לא אמרתי לה שירו בי. הרופא הציע לי לבחור, זו הייתה הפעם הראשונה שנתנו לי להחליט משהו מזה זמן מה: "יש לנו מורפיום", אמר. "אלא אם אתה חושב שתעמוד בזה".
את השאלה שאל בספק של תקווה. הבנתי מיד מה הוא מנסה להגיד לי: היה להם מעט מורפיום בבית־חולים השדה הזה, ולו הייתי מבקש היו נותנים לי אותו, אבל הם מעדיפים לשמור אותו למאושפזים שצריכים אותו יותר. זה היה מצער, כי הפצעים שלי בדיוק החלו לעבור מחוסר תחושה עמום לכאב פועם, כאילו הרגע דרסה אותך משאית.
זה היה יום ארור, חם, מהביל, מצהיב, יום שהוא כמו כלב חולה בכלבת. שעות אחדות קודם לכן, כשהייתי עדיין שבוי, שקלתי להתחנן בפני מישהו שיעז להתקרב אליי, ואז להכות בו למוות. חבר שלי הכה אדם בפטיש עד שהתמוטט. אחר כך הגיעה המנוסה – הגגות. הריצה. עכשיו הייתי לבדי, לא ידעתי מה עלה בגורל חבריי.
אז כן. יכולתי ליהנות ממנה הגונה של מורפיום שתסלק את היום הזה ממני ותרכך את החזרה שלי הביתה. כבר עבר מספיק זמן. לכל הרוחות, הרגשתי שהרווחתי את זה ביושר. הסתכלתי ברופא מעיני הטובה ולקח לי קצת זמן לפני שעניתי לו.
לפי תנועת היד ידעתי שהעניינים אינם מתנהלים כשורה. יד של גבר, ידו השמאלית, נופפה מחלון של ג‘יפ עירוני מתוצרת ב־מ־וו. המכונית עצמה בישרה רעות, כל דבר בה רמז לכך שמשהו נורא הולך לקרות: הצבע הכחול הבוהק, שלא נשרט אפילו באבן חצץ אחת מהכביש הריק והמאובק, הערך של הרכב, שבלט פי כמה בארץ מוכת־עוני וחבולה מקרבות, והנסיעה האטית, כחיה המשחרת לטרף.
היד אישרה את כל זה. האצבעות היו שמנמנות, ללא טיפת לכלוך, אבל הדרך שבה היא בצבצה מחלון הנהג, התנועה הרפויה שבה הורתה לנו היד לעצור, תנועה של אריסטוקרט המצווה על האיכר שלו, רימזה על משהו גרוע הרבה יותר מכוח או סמכות - בעלות. אנחנו כבר היינו רכושו של מישהו.
“אל תעצרו לאיש הזה!“ ציוויתי על מחמוד, החבר והמדריך הנאמן שלנו. הוא הדביק את דוושת הגז לרצפה, והמכונית הקטנה שלנו חלפה על פני האוטו הגדול שלפנינו. זה היה בשמונה וחצי בבוקר. רק דקות קודם לכן, ארבעתנו - צלם ה‘טיימס‘ ג‘ק היל, מחמוד, חבר של מחמוד ששמו היה אבו, ואני, נפרדנו מהמארח שלנו, חַכּים, הידוע גם כחכים אנזה, או כעבדל חכים אל־יאסין. איש זה, שבעבר היה רואה חשבון ועתה הפך לאחד ממפקדי המורדים, בירך אותנו בברכת הדרך על מפתן ביתו בעיירה תל ריפאת, בחמימות שאין כמותה, וחיבק כל אחד מאיתנו. הקשר איתו נמשך לסירוגין על פני שנתיים תמימות. כעת, ארבעה חודשים מאוחר יותר, קשה לכתוב על החיבוק הזה בלי להתמלא בתיעוב על בוגדנותו.
סעדנו עמו בביתו, פגשנו את בתו התינוקת, שיחקנו עם בנו, דיברנו על חברים שמתו או נעלמו, על המלחמה נגד המשטר ועל הסכסוכים בין קבוצות המורדים לעצמן ולדאעש. לנו תחת קורתו כאורחים. הוא אפילו דאג לפני שיצאנו לתורכיה שנשתה קפה ונאכל ארוחת בוקר. ובינתיים, בחשאי, הוא תכנן את מפלתנו, היתל בנו כדי שניחטף ונימכר כשבויים: גורל שכלל מאסר בתנאים איומים, שיברון לב למשפחותינו, אולי מוות בעריפת ראש. משום מה נראה לי שהכישרון שבו הצליח חכים להסתיר את מעשה הבגידה שלו חמור מהבוגדנות עצמה. אני מתעב את האיש הזה.
ואז, מאחורי גבעה במרחק פחות מ־20 דקות נסיעה מהגבול התורכי, ראיתי את הב־מ־וו מדביקה אותנו. שנייה אחת דמיינתי ארוחת ערב בתורכיה, הרמת כוסית על עוד משימה מוצלחת בסוריה, ושנייה מאוחר יותר נפערה לפניי תהום של שבי. בשניות האחרונות האלה שבהן הייתי עדיין בן חורין, הוצאתי מהכיס את מכשיר הניווט הלווייני שהיה לי. למדתי לסמוך על המכשיר הזה, שמסוגל לשלוח אות מצוקה אשר כולל את המיקום שלנו בדיוק של כמה מטרים, אחרי שכמעט נחטפנו בידי לוחמי דאעש שנה קודם לכן. הסוללה במכשיר הייתה מלאה; הוא היה מחובר ללוויינים. הורדתי את הנצרה מהכפתור השולח אות מצוקה מיידי לבריטניה, ולחצתי עליו. המכשיר לא תפקד.
במהלך השנה וחצי שקדמו לכך, מאז שנחטפו העיתונאים ג‘יימס פולי וג‘ון קנטלי, פחדתי מהמחשבה שאצטרף ל“אחרים“ בסוריה. “האחרים“ הם החטופים המערביים, בעיקר עיתונאים ועובדי סיוע השבויים בידי דאעש, ארגון הטרור הפונדמנטליסטי המכנה עצמו “המדינה האסלאמית“. ברוב המקרים, זהות החטופים לא פורסמה לפני שהופיעו בסרטוני הרצח של המדינה האסלאמית, ובבריטניה מעטים ידעו כמה אנשים נחטפו.
עד ינואר השנה, היו 20-15 “אחרים“. בהתחלה, מעטים נחטפו בידי דאעש; הרוב נשבו בידי כנופיות פשע מקבוצות המורדים בעיירות קטנות כתל ריפאת או עטמאה, ואז נמכרו לדאעש, שהיה בעל המניות הרבות ביותר בכל הנוגע לחטופים מערביים.
את חלק מהחטופים, כמו ג‘יימס פולי, הכרתי באופן אישי. אני שונא דברי שבח מזויפים וביליתי זמן רב מדי בקרבת המוות כדי שאחפוץ להתקרב אליו יותר משהייתי, ולכן איני הולך לכתוב כאן שורה שקרית על איזו חברות גדולה בינינו, עכשיו, כשפולי כבר נרצח.
החוקים שלפיהם חיו החטופים, כמו ג‘יימס ואחרים, היו פשוטים מאוד אחרי נפילתם בשבי. אלה שבאו ממדינות המוכנות לשלם את הכופר - שוחררו תמורת סכום נאה אחרי תקופה ארוכה של מאסר בתנאים איומים. בין האביב לקיץ השנה, שוחררו תמורת כופר ארבעה צרפתים, שלושה ספרדים, איטלקי אחד ודֶני אחד. אבל אם איתרע מזלך להיות בעל אזרחות אמריקנית או בריטית - שתי מדינות שלא מוכנות לשלם כופר - התקווה להשתחרר מסוריה הייתה קלושה. ולכן המחשבה שאולי איחטף שם תמיד מילאה אותי בעתה. לא האמנתי שהממשלה שלי תצליח לחלץ אותי. מתוך הבנה שאם איחטף זה עשוי להסתיים ברצח, ההחלטה להימלט בכוחות עצמי כבר גמלה בלבי.
ברגע שראיתי את החוטפים פורקים מהג‘יפ הנוצץ, חמושים ברובים וצועקים, שמעתי קול פנימי שכבר דיבר אליי כמה פעמים בעבר. זה קול שנשמע רק במצבים קיצוניים: שמעתי אותו כשברחתי מהפנימייה כנער; שמעתי אותו בג‘ונגל במערב אפריקה, כשניסיתי - ללא הצלחה - להציל חייו של אדם אחר, שנינו פצועים ומדממים; או בגרוזני בצ‘צ‘ניה, ביום מושלג אחד, כשאישה זקנה שההפצצות והגופות המרוטשות הטריפו עליה את דעתה ניסתה לתקוף אותי כשהיא אוחזת ברגלו הקטועה של בעלה כאלה. שמעתי את הקול הזה במארב בבוסניה, ליד גופתו של חבר קרוב שנורה למוות; שמעתי אותו כאשר נחטפתי בסיירה לאון ונכלאתי סמוך לגופתו של חייל הרוג שעופות דורסים ניקרו בגווייתו. שמעתי את הקול הזה כשאחזתי בידה של אמי הגוססת.
קראתי לקול הזה “הנווט“. הוא דיבר בהיגיון אפילו כשהזמן עצמו התקפל כלולאה. ועתה הוא דיבר אליי שוב. “תחזיק מעמד עכשיו“, אמר לי הקול. “תיצור יחסים מכל סוג שהוא עם החוטפים, שַטה בהם והתל בהם בכל דרך אפשרית. הילחם בשיתוק, הימלט בהזדמנות הראשונה".
היה ברור שהכנופיה יודעת מה היא עושה. הם ידעו מתי לצעוק ומתי להכות, ומתי להיות שקטים ורגועים. הם קפצו מתוך הרכב, אחזו בנו, ובתוך לא יותר מ־15 שניות היינו כולנו דחוסים לתא המטען של הרכב. חבטות נשמעו והכאיבו, שמיכות נזרקו על ראשינו והרכב נסע. תהיתי לעצמי: האם הייתה זו כנופיה של חוטפים למטרת מיקוח, או אולי - שומו שמים - נפלנו לידי אחת מקבוצות הג'יהאד הרדיקליות שרוצות קורבנות לעריפת ראש מיידית מול מצלמות?
התשובה הגיעה מכיוון לא צפוי לאחר כמה דקות. שניים מהחוטפים רכנו מעל המושב האחורי, הרימו את השמיכות ולקחו כל חפץ שהיה לנו בכיסים בזריזות. הם הגיעו למשאף האסתמה שלי. אני בקושי סובל מאסתמה, אבל תמיד מחזיק בכיס משאף למקרה שאבלה את הלילה במקום שבו האבק יכול לגרום להתקף.
כשאחד החוטפים, בחור צעיר ומזוקן בשנות העשרים לחייו, לקח ממני את המשאף, הזדקפתי וביקשתי אותו בחזרה. הוא הכה בראשי כמה פעמים בתגובה אוטומטית אבל התעקשתי. הוא הכה בי שוב אבל אז, בסקרנות, הביט בי. הצבעתי על המשאף, הצבעתי על החזה שלי, והעתקתי נשימה בדרמטיות. נראה היה שהוא הבין את כוונתי והחזיר לי את המשאף.
זו הייתה התגלות: אם בריאותי חשובה להם, זה אומר שלפחות בטווח הקצר גם שמירה על חיי חשובה להם. הייתי נחוש בדעתי לנצל זאת ולשטות בהם. כך אימצתי את זהותי כשבוי: החולה, זה שיש פחות סיכוי שיברח ולכן פחות צריך לשמור עליו. זו לא הייתה זהות זוהרת במיוחד, אבל כאשר אין אריה להיות לו זנב, ראש של שועל הוא האפשרות היחידה. חיכיתי להזדמנות שלי להימלט.
החוטפים הסיעו אותנו לחווה נטושה. שם, במרתף, כיסו את עינינו, דחפו אותנו לאדמה, כיסו אותנו בשמיכות וקשרו את ידינו באזיקונים. החוטף שקשר אותי היה נלהב יתר על המידה ומאחוריי שמעתי את המפקד שלו גוער בו על כך שקשר את האזיקונים חזק מדי. איבדתי תחושה באצבעות; זה הטריד אותי יותר מהעיוורון הזמני.
השתעלתי וזייפתי התקף אסתמה, בתקווה שזה יקדם אותי איכשהו. לאחר זמן מה, אחד השומרים הוביל אותי במעלה המדרגות. השמיכה וכיסוי העיניים הוסרו ונתנו לי כוס מים. ראיתי לפניי אדם חמוש. שניים אחרים השגיחו מגרם מדרגות סמוך. הבניין היה בנוי לבנים כתומות ודרך חלון ראיתי פרדס. שיבוא כבר הלילה, חשבתי לעצמי ובהיתי בעצים.
הם החזירו את הכיסוי לעיניי ואחד השומרים ניסה להוריד את השרשרת שענדתי. על תגית מכסף משחיר היה רשום שמה של בתי, ולידה דג כסוף קטן שעליו כתובה המילה "תקווה" והתאריך 7.7.07, היום שבו נישאתי. הם עוד לא גילו בקבוקון קטן שהיה קשור אל הברך השמאלית שלי. בבקבוקון היה האפר של חברי ומורי קורט שורק, שנהרג במארב בשנת 2000. כל אחד מהקמעות הללו - התגית, הדג, הבקבוקון - היו חשובים בעיניי ממשאף האסתמה. אלה היו ג'וג'ו, קמעות הקרב שלי, ולא התכוונתי לוותר עליהם בקלות.
ניסיתי להתנגד לשומר וקראתי "בתי, בתי" בערבית. האיש רטן אבל שחרר את אחיזתו בשרשרת. גם זה היה הישג: זיהיתי עצמי כאב. כבר לימדו אותי שלעתים קשה יותר לאדם להרוג מישהו שהוא יודע שהוא הורה, במיוחד אם יש לו ילדים משלו.
בחזרה במרתף כמה דקות מאוחר יותר, כשההלם של הדקות האחרונות שכך, הרגשתי את האפשרות הראשונה למנף את המצב. היה נראה שאני יודע מה אני עושה. הרמתי את ידיי האזוקות, הגיע העת להתחיל בדיאלוג.
"שידבר זה!" ציווה אחד החוטפים.
"מי אתם ולמה אתם מחזיקים בנו?" שאלתי.
הגורל תמיד צוחק; אותה שאלה הייתה נקודת השיא של השפעתי על מאורעות אותו יום, וכל תחושה של “שליטה“ נראתה מגוחכת לאור מה שהתרחש לאחר מכן.
השיחה גלשה לנושא תפקידם של העיתונאים בסוריה. אחד החוטפים שאל אותנו מה התועלת במה שאנו עוסקים בו. ניסיתי לחמוק ממלכודת צפויה ועניתי שדיווח עצמאי הוא חיוני כדי שיהיה דיווח עובדתי של מה שקרה. החוטף חשב לרגע. קודם לכן, השובים שלנו השתעשעו בנו. הכנופיה הייתה בסך הכול החוליה המופקדת על החטיפה, חוליה אחת בשרשרת שכנראה הובילה למפקדת דאעש בעיר ראקה. מצד אחד לא הייתה בהם עוינות כלפינו, ומצד שני לא היה להם עניין רב בדיאלוג. אנחנו היינו חבילה שיש למסור ותו לא. אבל כשהאיש ענה, נראה היה שמילותיו כנות ומחושבות. “איזו תועלת תהיה לנו מדיווח עובדתי כאשר ילדינו גוססים?“
לאחר זמן מה בחושך, רכון על ברכיי, תהיתי אם אצטרך לרצוח אחד מהם כדי לחזור לאשתי ובנותיי. האם אצטרך לרוצץ ראשו של שומר רדום בסלע? האם הייתי מסוגל לכך? מה אם יהיה זה האיש שהחזיר לי את המשאף? האם הייתי מסוגל לשפוך את מוחו מתוך גולגולתו? עד כמה כבד צריך להיות הסלע? כמה גדול? האם לרסק את מצחו או את רקתו? עם הפינה של הסלע או עם חלק שטוח?
עדיין מקננים בי זיכרונות מהרגע ההוא. אפילו היום, כשכבר עבר זמן רב, דבריו השקטים של החוטף מהדהדים בי יותר מחוויותיי המרות מהיום ההוא, מהדהדים בי ומכרסמים בתמצית הקיום המקצועית שלי. עבור הסורים, מה הטעם בדיווח עובדתי כאשר ילדיהם גוססים? לו יכולתי לענות, הייתי מתחיל את הסיפור במוסכניק שחווה התקפה בגז, חבית המתגלגלת מהשמים וצללית של ילד שמצוירת באפר על קיר של כיתה בבית ספר.
באפריל 2013, חודשים לפני מתקפת הגז בדמשק, פגשתי מוסכניק צעיר שאשתו וילדיו נרצחו בגז בהתקפה כימית בעיר חלבּ. אני עיתונאי כבר 21 שנים, ויכול לספור על יד אחת את הסיפורים שכתבתי שיכלו או היו צריכים לגרום שינוי כלשהו. הסיפור שלו הוא אחד מאלה.
כשפגשתי אותו, האיש חיכה שהגשם ישטוף מביתו את שיירי גז העצבים. חיכה לגשם! מים מהשמים היו התקווה היחידה שלו. חוויותיו היו סיפור טיפוסי לכל אדם מן היישוב בסוריה: חיים שנהרסו בין משטר שבודדים אהבו ובין כוחות מורדים שבודדים רצו במרד שלהם. שמו היה יאסר יוניס, וסיפורו על התקיפה בגז הפך לחדשות חשובות, מפני שנשיא ארה"ב ברק אובמה הזהיר את המשטר הסורי שמונה חודשים קודם לכן ששימוש בנשק כימי הוא "קו אדום" לתגובה אמריקנית. אבל תגובה אמריקנית לא הייתה. ארבעה חודשים אחר כך הרג הצבא הסורי מאות אזרחים באחד מפרברי דמשק בגז. ארה"ב ובריטניה המשיכו להימנע מתגובה ומניין ההרוגים במלחמה כבר חרג מגבולות הגרף.
אין פלא, לפיכך, שבחלוף הזמן סורים רבים החלו לראות את העיתונאים שהעזו לחזור לסוריה כשליחים של הציניות המערבית - ולא כאלופי המוסר. מציצנים המתעדים זוועות שהם יודעים שלא ייעשה דבר כדי להפסיק אותן. אני חזרתי שוב ושוב. בכל מקרה. כי היה אכפת לי וכי זה הסכסוך החשוב ביותר בעולם. כל אחת מ־14 המשימות שלי בסוריה הייתה גרועה מקודמתה.
וכך שוב הייתי בחלבּ, עם ג'ק ועם מחמוד בימים שלפני שנחטפנו. כוחות המשטר השמידו בשיטתיות אזורים שנשלטו בידי המורדים בחביות נפץ ובהפצצות מהאוויר. ילד בגיל בית ספר, בעל דוכן בשוק, פנסיונר, רופא, אחות או אחד המורדים: חביות הנפץ לא מבחינות ביניהם והופכות את הסורים לבשר חרוך ורסיסי עצמות.
בהריסות בית הספר בעין ג'אלוט, בדרום חלב, ראיתי את מה שנשאר לאחר הפצצה אווירית שהרגה 30 ילדים, שני מורים ו־15 הורים עשרה ימים לפני כן, כשהיו ביום פתוח. נעלי ילדים נותרו דבוקות לרצפה בבריכות של דם וסחוס שנקרשו. קווצות שיער שהיו מחוברות לחלקי קרקפות נהדפו לתקרה ונתקעו שם.
בגובה החזה שלי בערך, על קיר במסדרון, תחת עיניהם של טום וג'רי ומיקי מאוס, שהביטו עליי מתמונות על הקיר ממול, ראיתי צללית של ילד, צרובה על הקיר בבהירות בין סימני החריכה של הפיצוץ. הידיים היו פשוקות לצדדים. הנחתי, לפי שתי קווצות של שיער שחור ארוך, שזו הייתה ילדה. היא כנראה נטרקה אל הקיר מעוצמת הפיצוץ וקו המתאר שלה צויר עליו. כך קפא הרגע שבו היא נרצחה.
הצורה של הילדה האנונימית הזו מסמלת את האלפים שנשכחו כשהעולם החליט להתעלם מהמתרחש בסוריה. הזעקה של אותה ילדה, זעקה אילמת, הייתה הסיבה שבאתי לשם לדווח. מעולם לא חשבתי לכתוב על ההתנוונות המוסרית והבוגדנות של מפקד זוטר של המורדים שמכר אותי לחוטפים תמורת בצע כסף. אבל למרבה הצער, בסוריה הסיפורים משתלבים זה בזה.
מאוחר יותר באותו בוקר, הובלנו מהמרתף ונמסרנו לקבוצה אחרת, כשאנו מכוסים בשמיכות וגם עינינו מכוסות. הקולות והאווירה היו שונים. הם הסיעו אותנו ברכב, לא לפני שדאגו שכיסוי העיניים יכסה גם את האוזניים. ההתמצאות במרחב, כאשר חירשות־חלקית מתווספת לעיוורון, הופכת קשה עוד יותר, אבל יכולתי לפי רעש קלוש של מכוניות להבין שהגענו לאזור עירוני. הייתה לי תחושה שאבו נמצא ברכב איתי, והנחתי שג‘ק ומחמוד כפותים בתא המטען. לאחר כמה רגעים הרכב האט ואז נעצר. קרקוש דלת של מוסך שנשמע מאחורינו הבהיר לי שנעלו אותנו במסתור כלשהו.
דלתות נטרקו, קולות התלחששו מבחוץ. הדלת לידי נפתחה ומישהו הכה בי. סידרו מחדש את כיסוי העיניים ובדקו שאני אזוק היטב. התהליך חזר על עצמו כל שעה. בין לבין, ידיים עלומות טפחו על חלון המכונית וזעזעו את הרכב כולו. חשבתי לעצמי: האם חכים יודע שנחטפנו? אם כן, האם יורה לאנשיו ובני בריתו לחפש אותנו? או שאולי בכלל הוא עומד מאחורי החטיפה?
בהסתכלות לאחור, אני נזכר בפרטים שונים מהסעודה האחרונה. לאחר שסיימנו לסעוד, חכים נשען לאחור, הרהר בשנתיים שהכרנו ופלט אנחה ארוכה. “השנתיים האלה נראות בעיניי כעשרים“, אמר.
שמעתי טריקה מכיוון תא המטען, שם הוחזקו ג‘ק ומחמוד. לאחר מכן נשמע רעש שדמה לתיפוף אימתני, עוד חבטות ואנחות ולבסוף קולות של מכות נמרצות. השכל הישר של “הנווט“ היה לוגי באופן מבחיל. אחד הקולגות שלי נתפס מנסה להסיר את כיסוי העיניים והוכה כעונש, אמר לי הקול. או שאולי החלה חקירה ברוטלית של כולנו.
חסר אונים ובחשכה, הצמדתי את ידיי הכפותות לבית החזה, נשענתי חזק על מושב המכונית ושאפתי אוויר בכוח לריאותיי כדי להתמלא חמצן לקראת תורי לקבל מכות. אבל זה לא קרה. קולות האלימות הפסיקו באותה מיידיות שהחלו, אולי רק 15 שניות אחרי שנשמעה טריקת תא המטען. דלת נפתחה בחריקה וחשתי אוויר צונן נושב על פניי. שמעתי קול, מרוחק ומעומעם. זה היה ג‘ק.
הצלחתי לשמוע שלוש מלים: “הימלט על נפשך!“
הרמתי את ידיי ודחפתי את כיסוי העיניים, באחת חזרו אליי הראייה והשמיעה. לא היה זכר לקולגות שלי או לחוטפים. וילונות כיסו את השמשה האחורית. מאחוריהם, באפלה, קרן אור האירה כמה מדרגות בטון שהובילו לפתח בתקרה: סולם יעקב. בצד השני של המושב האחורי, הדלת הייתה פתוחה. זינקתי דרכה ורצתי.
בלי מחמוד וג‘ק יכולתי עדיין להירקב בשבי, או למות. מחמוד, שורד טבעי ואיש למוד מלחמה, ידע שכמערביים, החוטפים ימכרו אותנו לדאעש ברגע שיוכלו. הוא גם ידע שכאזרח סורי ללא ערך כספי, הוא ואבו צפויים להירצח עוד באותו לילה, אז ברגע שנקרתה בדרכו ההזדמנות, הוא ברח.
מחמוד מצא עצמו נעול בתא המטען עם ג‘ק כאשר הקבוצה הסיעה אותנו מהחווה למסתור החדש. רעש המנוע כיסה את קולותיהם וכך יכלו לשוחח. הם סיכמו שישתלטו על אחד השומרים בהזדמנות הראשונה. אחר כך, החוטפים עשו טעות קריטית: הם פתחו את תא המטען מעט כדי שהחטופים יוכלו לנשום. לאחר שהסירו את כיסויי העיניים שלהם, הבחינו השניים דרך החרך שבין החוטפים היו אנשים מכנופייתו של חכים. הם הצליחו להשתחרר מכבליהם. אז, כשראו שכל החוטפים למעט אחד יצאו מהמקום, מחמוד פתח את תא המטען בבעיטה. השומר, אחד מאנשיו של חכים ששמו אלא, ניסה לסגור את הדלת אך לא הצליח. שני החטופים זינקו החוצה. החל מאבק אלים עד שג‘ק לפת בזרועו את אלא. מחמוד הבחין באפלה בפטיש והביא את התגרה לסיומה: הוא הכה את אלא בראשו עד שהתמוטט אל הרצפה, מדמם.
עד כה תוכניתם עבדה. לא עברו יותר מ־15 שניות מהרגע שבו פתחו בבעיטה את תא המטען ועד שאלא התמוטט. הייתה בעיה אחת: מבודד במושב האחורי, מאחורי וילון, לא ידעתי שתוכננה כאן הימלטות. במקום זה, שיערתי, כפי שהיה הגיוני, שהחבטות שאני שומע הן מכות שמקבל אחד מחבריי מהחוטפים.
רק כשהרגשתי בבריזה שנשבה כשאבו פתח את הדלת, והצלחתי להבין את קריאתו של ג‘ק, קלטתי מה קורה. זמן רב לאחר מכן ריחפה מעליי תחושת בושה, הרגשתי שהבלבול שאפף אותי באותם רגעים פגע בכבוד שלי. חברים אומרים לי שזה לא הגיוני, מגוחך, ולא משנה בלאו הכי. הם טועים: במלחמה, אדם ללא כבוד הוא אדם ללא ערך. אני הייתי אדריכל המשימה העיתונאית וברגע האמת לא הייתי שם בשביל חבריי. וזה מביש.
הידיים שלי, נפוחות מאזיקים, פגעו בתחושת הכוח השמימית שחשתי ברגע שטיפסתי במדרגות אל החירות - חסר משקל, ללא חת, מוחי שואג מרוב אדרנלין - ויצאתי אל גג שטוח, מוכה שמש במרכז עיר שהכרתי היטב: תל ריפאת.
רצתי לאורך הגג, הצלחתי לטפס על עוד שני קירות בעזרת ידיי, למרות האזיקים, לפני שטיפסתי על סולם לקומה נוספת - למעלה והלאה. מתחתיי שמעתי צעקות ברחוב. זה היה ג‘ק והוא היה בצרות. הצצתי מקצה הגג וראיתי אותו שתי קומות מתחת. הוא היה על גבו, נאבק בשני גברים, מקלל וצועק. כעסתי באותו רגע, כעסתי שלא הייתי שותף סוד לתוכנית ההימלטות. “לעזאזל איתך, ג‘ק“, חשבתי, “שהעזת לברוח בלי להודיע לי קודם“.
רק מאוחר יותר גיליתי שהשניות היקרות שג‘ק בזבז כשהייתי במכונית, עלו לו בחירותו, כי הוא ברח הישר לתוך זרועותיהם של החוטפים. מחמוד, ידו עוד אוחזת בפטיש, ואבו, נמלטו על אופנוע גנוב כדי להזעיק את המורדים לבוא להציל אותנו.
אבל אז הכעס שלי התחלף בזעם גדול עוד יותר. בעוד ג‘ק מתפתל, איש מזוקן בחולצה לבנה הרים את פניו לשנייה אחת כדי להתחמק מאגרוף, ובשנייה הזו כל החלקים של הפאזל נפלו למקום: האיש שראיתי למטה ברחוב, אותו יהודה איש קריות, היה חכים.
קיללתי בזעם. אבל לא היה המשך לאותו התקף זעם. מה שקרה לג‘ק היה מזל רע, אבל לא יכולתי לעשות כלום כדי לעזור לו. חכים? בגידה מצערת. המשכתי לברוח.
אז נגמר לי הגג, ונתקע בקיר שהיה גבוה מכדי לטפס עליו. הסתתרתי בצללית שהטיל הקיר בשמש הקופחת, וניסיתי לסדר את המחשבות. הצל נפל מעבר לכתף הימנית שלי, הצביע צפונה אל הגבול ואל תורכיה. במקרה הגרוע ביותר, חשבתי, אוכל להסתתר על הגג החשוף בין הצללים עד שתרד החשכה ואז להתחמק ברחובות האפלים צפונה ולהגיע לתורכיה דרך השדות.
אבל בתוך דקות הבחינו בי. אף שבגובה שבו הסתתרתי לא יכלו לראות אותי מהרחובות הסמוכים, היה צומת במרחק כמאתיים מטר שממנו ראו אותי בבירור. שני ילדים, אולי בני שבע, עמדו באמצע הצומת. אולי המהומה שעורר ג‘ק משכה את תשומת לבם. אבל הם בהו היישר לאזור שבו התחבאתי. אחד מהם הצביע עליי. זה היה הזמן להתחיל לברוח שוב.
תוך כדי מנוסה שיניתי תוכניות, החלטתי לרדת לגובה הרחוב ולשים מבטחי בסורים שם, אולי ייתנו לי מחסה ומעבר בטוח. ככל שיראו אותי יותר אנשים, כך חשבתי, יקטן הסיכוי שהכנופיה תוכל לשחזר את תוכניתה.
כמה מקומיים הבחינו בי, איש בעל שיער בלונדיני וידיים כפותות היורד בגמלוניות מקומה לקומה. “רד, רד לכאן“, קרא לי איש שמן ונעים־מבט מצד אחד של הרחוב. “זה בסדר, רד לצד הזה“, שתי נשים צעירות עטויות חיג‘אב וניקאב קראו מחצר רחבה שנפרשה בדיוק מתחתיי. בחרתי בעצת הנשים. אבל עד שנגעו רגליי באדמה של הגינה בחצר הן כבר נעלמו. מפחד שמדובר בעוד מלכודת, רצתי במהירות סביב החצר והצצתי לכל חדר בתקווה שאראה דלת המובילה אל הרחוב. באחד המטבחים ראיתי סכין, הרמתי אותו, תפסתי בין השיניים וניסיתי במהירות לחתוך את האזיקון. הוא היה קהה מדי, אז חיפשתי מצית או גפרורים, אולי אצליח להמיס את הפלסטיק. מצד אחד של המתחם נשמע רעש של דלת נפרצת ואחריו הצליל שאין לטעות בו - קבוצת גברים חמושים שהתפרצו לחצר.
רצתי לתוך חדר שירותים, הסכין בידי. זה מבוי סתום. הסתתרתי מאחורי הדלת. בתוך כל ההמולה, כשריח המוות באוויר, לא יכולתי שלא להבחין כמה נקי הכול מסביב, ותהיתי ברגע ביזארי אם לבעלי הבית יש מנקה או שהם ניקו בעצמם. בהשתקפות בחרסינות מולי ראיתי כמה חמושים סורקים את קצה החצר. אחד מהם התקרב לדלת השירותים והציץ פנימה.
הוא היה איש צעיר, בשנות העשרים לחייו, ובגובה המותן היה תלוי על כתפו רובה קלצ‘ניקוב. לכמה שניות נראה היה שאינו מבחין בי. אבל כשהתרחק מהדלת ראה את ההשתקפות שלי, הסתובב ימינה וירה כדור אחד, שעשה חור בקיר לידי. הכדור ניפץ חרסינה וצינור מים וזה החל להתיז היישר אל היורה. הוא מעד לאחור וירה אליי עוד כדור. מפוחד לא פחות ממנו, הפלתי את הסכין והתקרבתי אליו כשידיי הקשורות מורמות, וצעקתי “או קיי, או קיי“, סקרן לראות מה הפחיד אותו כל כך. שישה חמושים רצו מאחוריו והתנפלו עליי ללא מילה, באגרופים ובקתות. הם גררו אותי לרוחב החצר. מישהו הטיח בי קת רובה והתעלפתי.
הדבר הבא שאני זוכר הוא שהייתי ברחוב, הצעידו אותי אל עבר קהל הומה. צבע אדום החל לכסות את עיני הימנית ופניי היו מעוותים מרוב מכות. בקהל היו אזרחים ולוחמים. הם בהו בי, מדי פעם הסיטו מבט למישהו שעמד בגבו אליי ונשא דרשה זועמת. זה היה חכים. הוא אמר שאנו מרגלים. שמעתי את המילה “ג‘אסוס“ מספר פעמים.
המילה ג‘אסוס גורמת לאנשים להירצח מדי יום בסוריה, והמחשבה של לינץ‘ בידי ההמון הייתה אחד הסיוטים הגרועים ביותר שלי. אבל לא נראה היה שהקהל משתכנע מדבריו של חכים. הם זעפו, אך לא כעסו, בעודם מקשיבים להסבר הבלתי סביר שלו לשאלה למה הופיעו פתאום ברחובות תל ריפאת עיתונאים קשורים וחבולים.
“עיתונאי בריטי“, אמרתי כשדחפו אותי ללב הקהל, והייתי נחוש לטעת בלבם עמוק ככל האפשר את זהותי. פחדתי פחד מוות, אבל חשתי שהשכל הישר לצדי. “אנתוני לויד. עיתונאי בריטי. הטיימס“. חכים הסתובב להביט בי. עיניו נצצו, כשל זאב בחשכה. הוא נראה קצת נואש. כשדחפו אותי עד שעמדתי מולו אף אל אף, השתררה דממה.
“שלום חכים“, אמרתי, רגוע ככל שיכולתי. “חשבתי שאנחנו חברים“.
“לא חברים“, הוא סינן וכיוון את האקדח הכסוף שלו באלכסון אל פרק כף הרגל שלי, לירי הענישה המסורתי. הוא ירה בי שני כדורים מטווח אפס.
במשך שנים רבות ידעתי שיום אחד יירו בי, כמו שירו ברבים מחבריי. עכשיו כשזה קרה, אני נדהם כשאנשים שואלים אותי אם אחזור לעבוד. האם הם חושבים שהייתי טיפש מספיק לצפות שזה לעולם לא יקרה במלחמה הזו? האם הם מדמיינים שבכל פעם שראיתי סביבי אנשים נורים ונהרגים, האמנתי שלי זה לא יקרה? שמעתי את הכדורים שורקים באוזניי במשך שני עשורים, ואני מקווה שאלה שחדרו לרגלי בסוריה הם האחרונים. חשתי באותו יום הרבה דברים: בעיקר פחד. אבל כשירו בי לא הופתעתי.
התחושה הראשונה שאני זוכר אחרי שחכים ירה בי, חוץ מההרגשה של שתי מכות חזקות והלם מחשמל, הייתה הקלה. זה כאב הרבה פחות ממה שחשבתי. מעבר לכך, עדיין יכולתי ללכת. הכדור הראשון, שחדר מבעד למגף העור שלי, ריסק חלק מעצם הפרק שלי, המשיך לכף הרגל ונעצר ליד הסוליה. הכדור השני נכנס לקרסול שלי גבוה יותר, מאחורי הפרק, הסתובב 180 מעלות ושבר לי את העקב.“פששש“, חשבתי לעצמי. “זה לא היה כל כך נורא“.
החמוש מאחוריי דחף אותי מעבר לחכים בכוח, כאילו מנסה להרחיק אותי מהסיטואציה לפני שיירה בי חכים פעם נוספת. גם הקהל התרחק, ואני הובלתי בין הגברים לקומת הקרקע של מפקדת חירום כלשהי. היו שם גברים חמושים רבים. חלק הביטו אליי, אחרים אל עבר אסיר אחר בפינת החדר, איש שפניו חבולות לא פחות משלי, ואפו נפוח יותר מכפי שאפשר לשער: ג‘ק.
“אנת!“, הוא קרא אליי, מעיניו ניבט טירוף. “הכול יהיה בסדר! אלה שוטרים ממשטרת המהפכה! הכול יהיה בסדר!“
רק יצאו המילים מפיו של ג‘ק, וכבר ניסו החמושים לקשור אותו לרדיאטור, כשהוא בועט וצועק. בינתיים, גברים אחרים, שהבחינו שהשארתי שובל דם מאחוריי, הצעידו אותי בחזרה אל הרחוב. “בסדר“ לא נראה לי חלק מהמשוואה.
בחוץ חיכה רכב, וכשראיתי מי יושב בפנים, הבנתי שצרותיי רחוקות מסיום. במושב הקדמי ישב אבו־תאופיק, אחד מסגניו היותר מפחידים של חכים. היו איתו שני גברים שלא זיהיתי. אך במושב האחורי, במבט זועף של בריון מפונק, ישב אלא. פניו היו מלאות דם. רק אז עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שהאיש שהוכה ליד תא המטען בפטיש היה אלא – ולא מישהו מהצד שלי. עכשיו דחפו אותי למושב האחורי לידו, ירוי וכפות באזיקונים. אם היו לו חלומות על נקמה, כרגע הם התגשמו.
הם הסיעו אותי למרפאת שדה לטיפול. נראה היה שהם נחושים להשאיר אותי חי. אלא הכה אותי לכל אורך הדרך לשם. הוא החזיק את ראשי ביד אחת וחבט בו בשנייה. עם כל חבטה נאנח בהנאה. מעולם לא שמעתי מישהו נהנה כל כך להכאיב לזולת. ראיתי את סילוני הדם שלי ממלאים כל פינה במכונית, ואת שערותיי התלושות נופלות מסביב. מדי פעם הצטרף למכות אחד הנוסעים האחרים.
לא יכולתי לעשות כלום. אני נוטה לחשוב שניהלתי את הסיטואציה לא רע. לא צעקתי, לא ביקשתי רחמים, הקולות היחידים שהשמעתי היו “אוף“ ו“אהה“ כדי לתת להם את הסיפוק שהם אכן מכאיבים לי, שלא ייטרפו לגמרי ויכו אותי חזק יותר. בסוף נעצר הרכב מחוץ למרפאת השדה. גררו אותי מהרכב והכריחו אותי לעמוד. בשלב זה ההלם מהירי הרדים את רגל שמאל שלי מהברך ומטה. לא יכולתי ללכת.
המעשה האחרון של אלא - נגד שבוי כפות וירוי - היה להרים אבן גדולה ולהכות בי בראש.
בתוך הקליניקה איש רזה הוריד ממני את הנעל בבעיטה. אני שכבתי על הרצפה. האיש הרזה ואדם נוסף, כל אחד בתורו, בעטו ודרכו על הקרסול הירוי. נראה היה שהם לא מסוגלים לעצור בעד עצמם, באותו אינסטינקט שגורם לכלבים לטפס לזרים ברחוב על הרגל. קשה לי להיזכר ברגע הזה ולכתוב עליו אפילו עכשיו. זה גורם לנשימתי להיעתק וממלא אותי רצון עז לחבוט במישהו.
אחר כך העלו אותי על אלונקה וחתכו ממני את הבגדים. שכבתי עירום למעט תחתוני בוקסר ואזיקים, הדם שהציף את פניי החל להיקרש. חובשים סורים האירו בפנסים אל תוך האוזניים שלי, כנראה חיפשו שם משדר מיקרוסקופי של מרגלים. לאחר זמן מה הם הורידו ממני גם את התחתונים.
אבל הם לא היו נבזיים (ובכל זאת, בכל התהליך עמדו ברקע אבו־תאופיק וכמה מחברי כנופייתו של חכים, כמו עורבים המחכים למצוא הזדמנות פז בסיטואציה). הרופאים והחובשים עמדו מעליי ושאלו שוב ושוב מי אני. על פניהם היו הבעות של דאגה וחוסר נחת.
ואז הופיע איש בבגדים אזרחיים. קטן קומה, מחויך, הוא נעמד לראש האלונקה. “זה בסדר“, אמר. “אנחנו יודעים מי אתה. אתה בטוח עכשיו“.
בן רגע השתנתה האווירה. הרופאים נרגעו. אבו־תאופיק נראה בודד פתאום. הגיע איש נוסף, מפקד מהחזית האסלאמית, ארגון מורדים חזק בצפון סוריה. איש גבוה, בעל זקן עבות. הוא בהה בי זמן מה, ואז הורה לאנשיו לחתוך ממני את האזיקונים.
אבו־תאופיק חיפש דרך אחרונה להחזיר את הנכס הכספי האבוד של חכים, פסע צעד קדימה והחל להתווכח איתם. המפקד סילק אותו מהחדר בתנועת יד אחת, כאילו הוא מסלק זבוב טורדני. הוא הסתכל עליי שוב וצחק. “אנחנו מצטערים שזה קרה לך“, אמר. “אבל בעבודה שלך, כמה צלקות מגניבות הן לא דבר רע“.
כמה גברים הסיעו אותי מזרחה, לבית החולים במריאה. בעודי בוהה בתקרת האמבולנס דרך עין אחת, נהניתי מהתחושה הייחודית הזו של הינצלות פתאומית ולא צפויה מגורל איום: ישועה כשנראה שהכול אבוד. מאוחר יותר הבנתי שיש לתחושה הזו מחיר. כשדאעש התחילו לרצוח שבויים מערביים הקיץ, הרגשתי אשם - לא אשם בכך שברחתי, אלא בכך שהשבויים האלה לא הצליחו גם הם לברוח. למה לא הם? האם הם לא זכאים לחיים ולחירות כמוני? זעם נקמני קטע את השאלות הללו, אבל זה כבר יקרה מאוחר יותר.
וכך מצא אותי הרופא במריאה. הוא, עם הנימוסים שלו, המורפיום שלו והשאלות.
“אתה חושב שתעמוד בזה?“
חשבתי על ההצעה שלו והרהרתי: זו לא באמת שאלה על כאב. זו שאלה על תרבות של בחירה, שאלה שפותחת חלון לעולם שהכרתי, עולם שבו יש לאדם הכבוד העצמי הכרוך בכך שעומדות בפניו אפשרויות שונות. לענות תשובה לא נכונה יהיה כמו לסגור צוהר למקום שאליו אני הכי צריך לחזור.
“תודה, דוקטור“, אמרתי לאחר כמה דקות. ניסיתי להישמע שמח ומחושב. “אני לא רוצה את המורפיום שלך. אני אעמוד בזה“.
הבנו זה את זה. וכך, חזרתי הביתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם