למרות הסמים והאלכוהול: ככה מתחילים מחדש
גיבורת הסרט על חוות "גינת עדן" מספרת על הקשיים שהובילו אותה לשימוש בחומרים, על ההחלמה ועל החזרה למקום שהציל את חייה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל טריטות עיניים לא נראית אצלה כשהיא צועדת לעברי בצומת מורשה, יפה וגבעולית. רק לאחרונה פרשה מהעבודה בחנות הבגדים, במסגרת פרויקט חברתי שמעסיק נערות המתקשות להתמיד בעבודה, ועכשיו בבקרים היא ישנה. הפרדה מהמשרה הראשונה שהחזיקה בעשרים שנות חייה לא מסתמנת כטרגדיה, ותהילה עזבה אותה בידיעה שהייעוד לא נמצא שם.
בזמן האחרון הבינה שאולי הגיע הזמן לחזור לרקוד, כישרון מולד שהמירה באלכוהול וסמים. אף שגדלה בסביבה חרדית, כבר בגיל שמונה רשמו אותה הוריה לחוג בלט. "עכשיו התוכנית היא לחזור לזה, להירשם ללימודים", היא מקשיבה לעצמה בזהירות. "אני באמת נמצאת במקום מעולה, אבל ברור שיש קשיים ושדים שאני צריכה להתמודד איתם".
את האבולוציה הגדולה בחייה היא תולה בחוות "גינת עדן", אי ירוק בתוך ים של צהוב מדברי. "אני מודה שלא הגעתי לחווה כי רציתי עזרה, אלא כי רציתי להיות במקום שאני יכולה לעשות בו מה שאני רוצה, ולהיות מנותקת מהסביבה הטבעית שלי. שמעתי שיש בחווה עוד בנות יצירתיות שמתעניינות באמנות, במחול ובדברים שמעניינים אותי, ולא היה לי שום אינטרס אחר. אבל יצאתי משם אדם אחר לגמרי".
אחרי תקופה ארוכה של התמודדות עם שדי ההתמכרויות שלה, כולל שנה וחצי במרכז הפסיכולוגי לגמילה ‘רטורנו‘, יצאה תהילה למפגש דרסטי עם מכבש המציאות. ניסתה לצייר, לצלם, להצטלם, להצטרף לקרקס ולנטוש, להיפרד מהחיים ולחזור אליהם שוב, עד שהתייצבה.
"בפרויקט התעסוקתי בנו לי תכנית פחות תובענית, הפחיתו לי את המשמרות לפעמיים בשבוע ונתנו לי להיות הצלמת של החנות כדי לפרסם אותה. אבל מבחינתי לאסוף את עצמי בכל בוקר ולקום לעבוד זו מלחמה. בכל חודש רציתי לעזוב, ובסוף הגענו להחלטה שהמסגרת בחנות לא מתאימה".
מאורבניות צפופה מתחלף המראה הנשקף מהחלון בנוף הסלעי של השומרון. עד שהוא ייצבע בצהוב הבקעה, ייווצר חלון זמן ארוך לשמוע על היעד, גינת עדן, ועל החיבה היתרה לשעות הלילה. “גם אמא שלי ישנה בכל יום עד שתיים בצהריים. היא סופרת, והיא כותבת בלילות וישנה בימים, אז אני בחברה טובה“.
בגיל 15, כתלמידת תיכון, ניצלה תהילה את הלילות כדי לשוטט ברחובות ירושלים עם האנשים הפחות נכונים. בקבוק הוודקה היה לה לחבר קרוב, ופעם בחרה לבלות איתו באיזו פינה עד שפגשה ברצפה מטווח קצר. איתרע מזלה ומנהלת התיכון עברה ברחוב במעקב אחר בנות סוררות, וחזתה בה בפעולה.
“המנהלת העיפה אותי, כי זה שם רע לבית ספר, וזה יכול להשפיע על התלמידות האחרות“, משחזרת תהילה. “הייתי אז בכיתה ט‘, תמיד ברדיפה אחרי משהו שירגיע אותי, לאו דווקא דברים ממכרים. הייתי רגישה ופגיעה, ואיך שנחשפתי לשתייה עפתי על זה. אני עוד זוכרת את ההרגשה הראשונית של האלכוהול, את הידיעה שאלה יהיו החיים שלי עכשיו, שזה תואם את המצוקה שהרגשתי ומשכיח אותה“.
לבית הספר לא חזרה. השמועות על חווה הקולטת נערות דתיות פליטות־מסגרת עשו להן כנפיים גם מחוץ למבואות יריחו, ותהילה נאספה לשם, אל המקום הייחודי שהקימו הזוג נאוה וניר אפרתי. בגינת עדן פגשה בעטרת, נערה קצוצת שיער בת 17, שעזבה משפחה אדוקה ומרובת ילדים כבר בגיל 13 כי “גם ככה לאף אחד לא אכפת“.
גם קולטה בת ה־16, עטורת רסטות בצבע בלונד, הועפה מאולפנה בגיל 14. בחווה שפעה עצות לכל מי שגילה עניין: איך להחדיר סודה לשתייה מתחת לציפורניים כדי לעבור בהצלחה בדיקות שתן, איך לפתח אופוזיציה נגד קימה מוקדמת לעבודת הדיר, ואז - איך לקום בהכנעה בחמש בבוקר ולצאת למרעה.
שלוש הבנות הפוטוגניות תפסו את תשומת לבה של יהודית כהנא, בימאית וצלמת צעירה. היא נכנסה עם מצלמה לחווה למשך תקופה ארוכה, וכמו סוכן סמוי הפכה לחלק בלתי נפרד מחבורת הבנות, למעט העובדה שהן ידעו את זהותה וניהלו דיאלוג ער עם מצלמתה.
כהנא, בת אלון־מורה, יצאה מגינת עדן עמוסה מלוא הטנא חומרים מצולמים, הטומנים בחובם תיעוד אינטימי של הנערות ושל הניסיון הכן שלהן לבנות חיים הכי רחוק מנקודת המוצא. הסרט הדוקומנטרי, ששמו גם כן ‘גינת עדן’, הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה ועלה לשלב הגמר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר של פרסי אופיר. בעוד יומיים ייערך טקס הענקת הפרסים במשכן לאמנויות הבמה באשדוד (ויוקרן בערוץ 10).
אהבת את הסרט? אני מתעניינת, כששלט הפנייה לתפוח מתקרב. “האמת שכן“, אומרת תהילה. “אהבתי מאוד, גם אם היה לי קצת קשה איתו. לא בגלל החשיפה, אלא כי הרגשתי שלא נחשפתי נכון. אני יוצאת טוב, אבל אני לא באמת חושבת שמישהו הבין את הסיפור שלי עד הסוף. מצבי היה זהה למצב של הבנות האחרות, הבור היה אותו בור, רק שלא רציתי שיצלמו אותי בסיטואציות האלה. לא ידעתי אם יום אחד אתחרט על התמונות, אז הסכמתי שיצלמו אותי מדברת, אבל לא לוקחת טריפ או שיכורה“.
מי שכן נראית על המסך מתנדנדת ברחובות עיר הקודש היא עטרת. מישהו הרי היה שם לצלם אותה, ואני תוהה בקול למה הבימאית לא בחרה להסיט את המצלמה ולתת יד, במקום לשמור אמונים לתיעוד. כהנא נמצאת בימים אלה בהודו, ותהילה נחלצת להגנתה. “אני לא חושבת שזה משהו שאפשר לעזור לך לשלוט בו. כשיש לך מטרה, לא משנה כמה אנשים ינסו לעצור אותך. יהודית ניסתה לעזור עד כמה שהיא יכולה. היא הפכה להיות חברה, אפילו הייתי אמורה להצטרף אליה בהודו וזה בוטל מסיבות טכניות“.
גינת עדן הוא לא מוסד סגור, ולא מרכז גמילה טיפולי דוגמת רטורנו. הבנות יוצאות לסופי שבוע וחוזרות בימי ראשון, ובינתיים ניר, נאוה ושאר הצוות יודעים היטב מה קורה לקומץ בנות כשהן לא בתחומי החממה שמספקת להן החווה. תפילת הדרך שחלקן יגידו בנסיעה החוצה לא תמנע מהן להתיישב יחד במרכז העיר, למהול אלכוהול במיץ אשכוליות, ולדון למי “נתפס הראש“ מהר יותר ולמי פחות.
“לגינת עדן באו בנות עם בעיות, והמטרה הייתה כל הזמן להתקדם, כל הזמן לספק תחליף לדברים האלה וליצור נתק בריא מהסביבה הזאת“, אומרת תהילה. “אני בטוחה שהם ידעו שברגע שאנחנו יוצאות אנחנו בורחות למקומות המוכרים. הרי רואים בסרט שסמים ואלכוהול הבאנו בשושו גם לחווה עצמה. את כדור האסיד הראשון שלי לקחתי שם“.
חיפושים תדירים בחדריהן של הבנות לא היו, לפחות לא בזמן השהות של תהילה בחווה. הייתה תקופה של בדיקות שתן, שקולטה כאמור לימדה איך לצלוח אותן בשלום. הצוות מתשאל, יודע היטב על הנפילות, אבל מוביל את הנערה הספציפית להודות בהן בעצמה.
בסרט רואים שניר מאמין בכן, כל הזמן מדבר בגובה העיניים, ואתן מאכזבות אותו בלי סוף. “אני בטוחה שאכזבנו אותו, והיו מקרים של בנות שנשלחו למקום אחר, כי הוא הבין שאין לו כלים בשבילן. אבל בשורה התחתונה, האמון שנתנו בנו היה נכון. כשהבנתי שנותנים בי אמון ואני לא מסוגלת לתת אותו בחזרה, הכרתי בזה שאני צריכה טיפול. ההחלטה ללכת לרטורנו הייתה שלי, אבל בחיים לא הייתי עושה בחירה כזו לולא הייתי שם.
“אני חושבת שלמדתי בגינת עדן שההתמכרות שלי עד אז נותחה לא נכון. זה לא שהייתה לי ‘בעיית סמים‘ או ‘בעיית אלכוהול‘: יש לי מספיק חברים שמעשנים ושותים ומנהלים חיים נורמטיביים, מחזיקים משרות, זוגיות. אבל אצלי אישית הבחירה בחומרים האלה התיישבה על מקומות פגועים, על המצב הנפשי הלא־מאוזן שלי. מגיל צעיר אני מטופלת בכדורים ואצל פסיכולוגים, והאלכוהול הוא רק תסמין. הייתי ילדה חרדתית, ברמה שלא נכנסתי לבד לשירותים או לחדר המדרגות, גם בבית של ההורים שלי. לפני מבחנים הייתי היסטרית ובוכה“.
היה טריגר לחרדות? אני שואלת בזהירות. היה, היא מספרת. היו כמה. פגיעות מיניות שטופלו, ותהילה נמצאת היום הרבה אחריהן, במקום טוב יותר. התוקף כבר בא על עונשו, בדרך כזו או אחרת. כיאה למראה האירופי שלה, תהילה נולדה לאם ממוצא בריטי, “למרות שהמבטא שלי אמריקני“.
האם עלתה לארץ בגיל 27, אחרי שבאה לטיול והחליטה להישאר. היא ובעלה חזרו בתשובה ונעשו הורים לארבעה. הבן הגדול פקד גם הוא את רטורנו בתוכנית האמבולטורית, שבה מופעל מרכז יום ללא לינה. “גם הוא היה מכור לאלכוהול, כנראה זה בא בגנים“, תהילה משתעשעת.
בילדותה הייתה חולנית וסבלה מהיעדר נוגדנים. עד גיל עשר נעה בין בתי חולים, עברה ניתוחים ואשפוזים, ונעדרה ממושכות ממסגרות הלימוד. “הייתי פוגעת בעצמי“, היא יורה פתאום. “מגרדת את הגוף, יוצרת פצעים ואז לא הולכת לבית הספר מבושה. אלה מקומות שהסמים רק התלבשו עליהם. כשגדלתי היו לי חיי חברה רחבים, אבל תמיד הרגשתי לבד, לא משנה כמה אנשים היו סביבי. היום יש לי מעגל חזק, גם אם מצומצם. יש לי חברות מגינת עדן“.
בואי נדבר על דברים שמחים יותר, כמו איך מישהי שלא יודעת להשכים קום מגיעה לעזים לפנות בוקר.
“פשוט מאוד, לא קמתי. אלה היו סבבים - הייתה תקופה שהייתי במטבח, והייתה תקופה שעבדתי בסוסים. הסיבה היחידה שלא הייתי עם העזים הייתה שצריך לקום מוקדם ולצאת למרעה“, היא צוחקת.
הווייז מתחיל לקרטע, קריינית הרצף שלו מתחילה לגמגם. כן ייטב, לא מעלה־אפרים, כן עוג‘א, לא פצאל. סוף־סוף מישהו הצליח לשים קץ לזחיחות שלה. אזור דרום בקעת הירדן הוא כנראה לא כוס התה של המתכנת. תהילה מתחילה להימתח, התרגשותה חותכת את האוויר המהביל.
“כשבאתי לרטורנו, היו לי מלא תלונות על גינת עדן. ‘הם לא משגיחים עליי, הם לא רואים אותי מספיק‘. היום אני מסתכלת בהתפעלות - זה מקום שהוא לא מרכז גמילה, זה בית חם, זה משפחה. האומץ שקיבלתי פה, הביטחון ועמוד השדרה, זה כלי שמשמש אותי“.
כמעט שנה לא דרכה בחווה. עכשיו היא מתחילה לנוע בחוסר נוחות.
מה זה, את רועדת?
“לא, אני מתרגשת. אם עכשיו היו אומרים לי שאני יכולה לחזור לשם, הייתי חוזרת“.
אין צורך לעשות תוק־תוק־תוק על שערי גן עדן. ניר אפרתי, בזקן ובחיוך הלבבי שנצרתי מהסרט, פותח את שער הברזל ולוקח אותנו בשביל שמשני צדיו מרחבי ירוק. החום צורב בשעות הצהריים, כנראה גם לפניהן, אבל בת שחושקת בבריזה תוכל ליהנות מכמה פינות זולה החבויות מתחת לעצים.
שולחנות פסיפס וכיסאות אבן שהכינו הבנות בעצמן עומדים לרשותן בשני מוקדים. מבנה בוץ שבנו במו ידיהן משמש חדר אמנות פעיל. שורת צימרים מחוברים, שמתבררת כמגורי הבנות, נמצאת מימין. המטבח ניצב אחרי משטח דשא גדול, בקצהו ספה שתהילה עוד תתקשה להיפרד ממנה לפני סיום. והנוף, הו הנוף. סוכה חדשה נבנית בסמוך למגורים, למי שלא מסתפק ב־360 מעלות של נוף תנ“כי. הצלמת, פעורת פה, כבר זוממת על מגורי קבע בחווה.
השביל נעצר בקרוואני ברונזה בצורת ח‘ - מבני הצוות וכיתות הלימוד - ובמרכזם מזרקת מים וברכה מזוותת, אובייקט חדש שלא נראה בסרט. “אנחנו תמיד בהקמה. כל הזמן מכניסים דברים חדשים“, ניר מסביר. פסקול הפכפוך לא מסתיר את ההתרגשות ההדדית מהמפגש. עוד בטלפון סיפר לי ניר שהוא מופתע ומאושר מכך שתהילה הסכימה לבוא.
“הפתעת אותי בהגעה שלך, אני חייב להיות כן“, הוא פונה אליה. “אני מרגיש שזו אמירה משמעותית. זה לא היה קורה לפני שנה. היכולת לומר ‘הנני‘ כלפי המציאות מראה שאת פתוחה למקום חדש, שהתקדמת, וזה לא פשוט“. תהילה מצליחה כרגע רק לסנן “נכון“. בהמשך יבקש איתה רגע לבד, עם נאוה אשתו ובלי הצלמת, שגם ככה מחפשת כנראה מודעות להשכרה.
“יש הרבה בנות שלא מסוגלות לחזור, כי לחזור זה קצת לסגור מעגל עם מקומות קשים“, אומרת נאוה, שמחכה בתוך הקרוואן. כמנהלת המקום היא מנווטת סביב הלו“ז היומי בזמן שהיא משוחחת איתנו. סרט נע של אנשי צוות ופתיחת דלת עתידים להפריע לנו בראיון. יום חמישי הוא יום של ישיבת צוות, סיכום שבועי, תיאומים.
הבנות נמצאות בשלב ב‘ של היום, שלב הלימודים בכיתות. חליבה ופסטור הרי לא יניבו תעודת בגרות, גם אם העז מחוננת. הלימודים בכיתות הברונזה איכשהו לא מעלים בי שמץ זיכרון מהתיכון. כיתות אינטימיות, יחס אישי, והדבר החמקמק הזה שנקרא התחשבות בצרכים. מי שחושקת בסדנת צמחי מרפא, תיאטרון, ציור, מוזיקה או קרמיקה, תוכל להשתתף בה ולהשלים את השיעור מאוחר יותר במרכז הלמידה.
היום מתחיל הרבה קודם, השכמה ברבע לשש. לפי תורנות שנקבעה מראש הבנות מחולקות למשימות. בתפריט: בישול, האכלת סוסים, תרנגולות ועזים, ויציאה למרעה. “כולן עושות הכול, אבל אוטומטית יש לכל אחת נטייה טבעית, וזה המקום שצריך עין מבקרת, מתי נכון להיות כל הזמן במטבח ומתי כדאי לשלב משהו אחר“, מבהירה נאוה. כשקולטה מכריזה שהיא לא קמה לדיר כי אין לה כוח, ניר משיב לה בסבלנות שלפעמים עושים דברים בלי כוח. “אין לי כוח לעשות כלום־כלום־כלום“, היא מתעקשת, אבל גם הוא: “את מבינה שאם לך אין כוח, לי אין כוח. רק את יכולה לעזור לעצמך, אני לא יכול להמציא את זה“.
ברגע אחר בסרט נראה ניר מנהל שיחת בירור עם עטרת, אחרי שיום קודם נמצא בקבוק בחדרה. “אתמול?“ היא שואלת אותו, ונראה שמי שלומדת היום משחק לא מאמינה למשחק של עצמה. “זה חדש לנו שאת לא אמינה“, הוא אומר, “הבאתְ משהו?“ “לא“, היא עונה. ניר נועץ בה מבט. “בסדר, בסדר, עד היום לא“, עטרת כמעט משועשעת, יחסית למי שנתפסה על חם.
הנטייה הטבעית של קולנוענים לבחור במקרי קצה ברורה. האמנות הרי מתבססת על יוצאי דופן. תהילה בעצמה הודתה בפניי ש“היינו בלגניסטיות, וזה מצטלם טוב“. אבל במהלך הצפייה עולה התחושה החמצמצה של עבודה סיזיפית, קשה ולא פעם כפוית טובה, לא משנה כמה טוב הסוף. אני פותחת בשאלה קשה.
ניר, אתה כל הזמן נדרש להצמיח בהן כוחות, והן נופלות. איך לא מתייאשים?
“שאלה לא פשוטה. אני חושב שהתשובה מתחילה בשאלת הבסיס - מי הבנות הללו. בהתחלה חשבנו שאנחנו עובדים עם נוער בסיכון, חומר אנושי שזקוק להכלה ולאנשים נורמטיבים שיחברו אותו אל המציאות. במשך השנים קלטנו שזה בדיוק הפוך, וככל שעובר הזמן זה יותר בהיר לנו. אנחנו עובדים עם נוער שזכה במשהו שלא כל אחד זוכה בו. אלה בנות כישרוניות שחווות את העולם הזה בתדרים נוספים ושומעות קולות שאחרים לא שומעים. יש כאן נגיעה שמוציאה את הבנות מסדר היום הרגיל, וקוראת להן לא לשקוע במציאות הרגילה.
“תשמעי, הן גאוניות הבנות האלה. בגינת עדן לא תפגשי בנות נורמטיביות. הן יצירתיות מאוד, אמנותיות, כולן פה מבחינתי - וסליחה על המילים הגבוהות - בעלות פוטנציאל של רוח הקודש. ההיסטוריה הראתה שגאונים סבלו כי אף אחד לא הבין אותם. אנחנו מנסים לזהות את זה. אם התפיסה הנורמטיבית אומרת לנערה כזאת ‘בואי נחזיר אותך להיות נורמלית‘, אצלנו האמירה היא אחרת: ‘זכית, את לא בשטף הרגיל, אז בואי, קחי את המתנות האלה ותעשי איתן דרך‘. לא תמיד יש הצלחות, אבל אם יש כאלה אז זה כמו, זה כמו - “
“ללטש יהלום“, משלימה אותו נאוה.
“בדיוק“, הוא ממשיך. “לימדתי במסגרות רגילות, ושם אתה כל הזמן עובד ונע על אותה רמה. זה נחמד, זה חשוב, אבל זה לא בשבילי. פה יש תהום ותוהו, אבל אם הצלחנו כאן עם בת, הפכנו את השיגעון לגאון. כאן לא תמצאי גורם משותף של בנות שבאות מרקע סוציו־אקונומי נמוך. תמיד יש מוטיב נוסף שמושך אותן, איכות פנימית שקשורה במוזיקה, באמנות, בתנועה ובכלל ברגישות ופגיעות רבה“.
הם משלימים זה את זה במהלך הראיון. היא מאתרת את המילים שהוא בורר ולהפך. מאור הפנים של שניהם, לעומת זאת, לא פועל בתורנות ומתקיים עצמונית. נאוה היא זו שעובדת מול הצוות ואחראית לתפעול, ניר עוסק באדמיניסטרציה: הוא מנכ“ל העמותה ומתנהל מול משרד הרווחה. שניהם פנויים תמיד לבנות, והחיבה שהם מעתירים על תהילה - שבינתיים יוצאת להסתובב ולהיזכר בחדר המגורים שלה - נוגעת ללב.
אל ששת הילדים בבית במצפה־יריחו, לשם עברו לפני שנתיים ממבואות־יריחו, חוזרים ניר ונאוה ביחד. זוהי השנה ה־11 לגינת עדן. 223 נערות עברו במקום עד היום, ולדברי ניר 189 מהן סיימו בהצלחה, “כלומר עם יציבות נפשית וחברתית, והבעיה שהן הגיעו עמה לא מפריעה היום להתנהלות חיים תקינה“. 34 סיימו או עזבו באופן שדורש המשך עבודה צמודה, חלקן במסגרות טיפול. החווה מתוקצבת ומפוקחת בידי משרד הרווחה, לצד תרומות מ‘קרן טורונטו‘ ומהפילנתרופית צ‘רנה מוסקוביץ‘ מפלורידה.
הרעיון להקמת גינת עדן נולד אחרי שהאולפנה לנערות בסיכון במישור־אדומים, שנאוה חינכה בה, נסגרה. “כבר בהתחלה הבנתי שזה התחום שלי, שאני שוחה באזורים האלה“, היא מספרת. “הרגשתי חיבור לסוג הזה של אנשים שבוחרים להתמודד ולא ליפול, שמבקשים לא ללכת לצד החיים אלא בתוכם. כשהאולפנה נסגרה, התחיל להתבשל הרעיון. בהתחלה חשבנו שנהיה שלוחה של מקום קיים. נוצר קשר עם מישהו, אבל הוא נבהל וירד מזה. אני חשבתי בכיוון של פנייה לנוער גבעות, להציע להם מקום שמכיל את האתגרים שהם מחפשים, את הרפואה האלטרנטיבית, את הדיר והחלב והגבינות. בסוף התבייתנו על נערות“.
בשביל ניר, אז אב לארבעה, היה מדובר בסיכון - עזיבת עבודה בטוחה כר“מ בישיבה, למען עתיד לא ידוע. בתחילה לא עמד מאחוריהם אף גוף. את הבנות אספו בעצמם מירושלים, הסתובבו לא מעט במקומות המועדים.
דרישות מקדימות לא היו, מי שרוצה מוזמנת. עם הזמן למדו על בשרם שכללים הם חלק ממערכת בריאה. השינויים שעבר המקום במהלך שלוש וחצי השנים שחלפו מאז החלו צילומי הסרט לא קשורים רק בקרוואן חדש וירוק שהובא למגורי משפחה שתשתלב בגינת עדן, או בהטבת התנאים לגדיים בדיר. שיטת הטיפול והקווים האדומים עברו שיוף. בעבר נעו הבנות ביודעין בתחום האפור - למשל כששתו בין כותלי החווה - מה שגרם לצוות לחשוב שוב על קווי היסוד. דבר אחד לא השתנה: האמון שניתן בבנות.
“בשלבים הראשונים של גינת עדן, יחד עם הניסיון להביא לידי ביטוי את הכישרון של הבנות היו מקומות אפורים, אבל היום אנחנו מציבים גבולות והבנות מקבלות אותם חד־משמעית“, אומר ניר. “היו פעמים שוויתרנו והכלנו, אבל קיבלנו את הביטחון לעשות את ההפרדות, מה כן ומה לא. ברגע שהנקודה החיובית הולכת ומתחזקת, כשהשגרה נבנית והן עסוקות בה יותר, באופן טבעי הצורך בדברים אחרים, פסולים, קטן יותר. היום בשעה שבע בבוקר כולן ערות, כולן מצויות בעבודה.
“כשתהילה אומרת לך שהיא רוצה לחזור לכאן, זה נובע מאמון גדול גם אם היא עזבה אותנו באמצע התהליך. כבר משיחת הטלפון איתה, ולמרות הקושי וההתמודדות היומיומית שלה, אני שומע שהיא רוצה לפתוח דף חדש. היא חושבת על לימודים במכללה, וזו הצלחה. זה לא משנה אם היא תסיים את הלימודים או אם היא בכלל תתחיל, מה שמשנה הוא שזו הראייה שלה. היא נדבקה במה שניסינו להדביק אותה בו. אנחנו מנסים...“ הוא נעצר לחפש את המילים.
“להדביק אותן בחיים“, משלימה אותו נאוה. “שיחזרו להיות שייכות. אתה מגיע לגינת עדן כשאת לא שייכת - לא לבית ספר, לא לחברה, לא לחיים - ובעבודה כאן אנחנו מכניסים אותך בחזרה לחיים. קחי את תהילה, שאהבה כאן את המטבח, שאהבה אמנות והייתה מציירת ציורים מדהימים. בשבילה זה לא שיעור בישול. צריך שיהיה אוכל כי זה מה שהחיים מכתיבים. החיים מלמדים והחיים מרפאים“.
מתי אומרים די, מכאן מרימים ידיים, הנערה הספציפית צריכה מקום אחר?
“במשך השנים זה השתנה. הרף כאן עלה כי יש הבנה משמעותית שככל שהמקום יהיה מכובד ונקי יותר, כך יהיו יכולת ופנאי ומרחב לעבודה, ולכן צריך להיות חדים. צעדנו בתחילת דרכנו באהבה ללא תנאים, ולאט־לאט למדנו שצריך לקבוע איפה די. הרף החיצוני עלה, אבל באופן פנימי אנחנו לא באמת נפרדים מהבת.
אנחנו צועדים איתה ומנסים לחבר אותה לעצמה. יש מגבלות חיצוניות - אם המקום שומר על קווים אדומים מסוימים והמצב שלה בנקודת הזמן הזו - שתייה בתדירויות גבוהות למשל - לא תואם את הקווים האלה, אנחנו מפנים אותה למקום שיכול להכיל את המציאות שהיא מצויה בה. אבל נקודת המוצא היא שזה לא ש‘המקום ההוא יכול לעזור ואנחנו לא‘. אנחנו מאמינים שגם גינת עדן וגם כל מוסד אחר לא יכולים לעזור. היחידה שיכולה לעזור היא הבת עצמה, ואנחנו יכולים להזמין אותה לעבודה, להיות איתה עד שהמקום הזה שבה יתעורר.
“אהבתי בסרט שהוא עדין מאוד בפרשנות שלו להצלחה. הערכתי את זה שאבי (בוחבוט, מפיק הסרט - י“א) הצליח להעביר את הנקודה. אנשים רוצים לראות הצלחות. עיתונאי פעם אמר לי, ‘זה לא שמישהי כאן קיבלה תעודת עורכת דין, אז איפה ההצלחה‘. הראייה הזו לא נכונה. אם גם אחרי שהמצלמה כבה הנערה מצליחה לעמוד על הרגליים, עובדת ולא שוכבת כל היום במיטה, נאמנה לחבר אחד, מתחברת לעצמה, בוחרת כיוון ומתמידה בו, זו הצלחה“.
“ישיבת צוות“, מכריזה העובדת הסוציאלית, ונאוה מצטרפת אליה.
ניר ונאוה, ביחד ובנפרד - נעים וזעים מישיבה לישיבה – מאיצים בי לפגוש את “סוד המקום“, את הדוקטור. פעמיים בשבוע יוצא ד“ר ישראל רפאלוביץ‘ מביתו בגבעת החרסינה שבקריית־ארבע ונוסע לגינת עדן. את הדיפלומה כנוירולוג ילדים מסנט־פטרסבורג הוא משאיר ממוסגרת בבית. בשנת 1989 הוא עלה לארץ, עבד כנוירולוג וכרופא ילדים, והיום עוסק ברפואה אלטרנטיבית. מההתחלה היה שותף להקמה של גינת עדן, משך בחוטים, ייעץ, נתן גב בימים הקשים של הלא־נודע. “הוא היה רופא הילדים של הילדים שלנו, ונוצר חיבור טוב“, מספרת נאוה.
תהילה נכנסת איתי לתוך הקרוואן שבו ד“ר רפאלוביץ‘ יושב, מקבל בנות לשיחה, משתתף בהתייעצויות ומנפק עצות פרקטיות - שאותן הוא שואב גם מהעולם האלטרנטיבי, למרות שהוא מתעקש שאינו אוהב את שם התואר הזה. “את תהילה אני זוכר טוב, אולי אפילו כפספוס אישי שלי מהבחינה הזאת שלא הצלחתי ליצור הידברות“, הוא אומר בדיבור ספרטני ובמבטא כבד. “את היית סגורה מאוד“.
לא יצא לכם לדבר?
“בעיקר הייתי מדבר, היא הייתה שותקת. הגיל יוצר סגירות, אני יודע. אבל היו בנות שאיכשהו הצלחתי ליצור איתן קשר הדדי. בוודאי שזה לא אומר שתהילה לא קיבלה משהו מהמקום. היא קיבלה הרבה, אבל נדרשת כימיה בין אנשים כדי לדבר. אז כנראה לא נפגשנו מספיק“, הוא מחייך. “אני נוטה לשיטות רציונליות בפסיכותרפיה. אם יש שיח בין האנשים, באות המילים הנכונות שחודרות ללב של הבחורה. אפשר לדבר שעות וימים בנושא מסוים עד שהבן־אדם אומר ‘כן‘ על איזושהי טענה, וזו נקודת המשבר לטובה. סוף־סוף הנפש שלו אומרת כן על הדבר הנכון שיכול לשנות את החיים שלו“.
שיח בלבד יכול להציל מהתמכרות?
“התמכרויות של בנות הן קשות. זה לא עניין שוביניסטי, אלא פיזיולוגי: הגוף של נשים מגיב חזק יותר לאלכוהול, ולכן לנשים קשה יותר להשתחרר מהתמכרות. אנחנו עובדים כאן בעבודת צוות מלאה, בשילוב של שיחות, לפעמים תרופות הומיאופתיות שאני מביא. לפעמים נדרשת התערבות של פסיכיאטר“.
גם הוא מציין את הייחוד של נערות גינת עדן. “כל הבנות שהיו פה, כולל תהילה, הן גאוניות, וככאלה הקונפליקט הפנימי שלהן מול העולם החיצון חזק מאוד. לכן חופש הביטוי פה גדול במידה רבה מבמקומות אחרים“.
רפאלוביץ‘ מעורב בהחלטה הקשה להפנות בנות למסגרות חלופיות, “אם אנחנו מרגישים שבת פוגעת בעצמה ברצינות, ולעתים גם בקבוצה. החשיבה שלי היא רפואית: הבחורה הזו צריכה טיפול אחר, טיפול כירורגי קיצוני יותר, שאנחנו לא יכולים לתת פה“.
עד כמה המדבר משחק תפקיד בריפוי?
“המדבר מוסיף לתהליך. נחסך מהבת הניגוד הכבד בין העולם החיצון לחווה, ובעל כורחה היא מתחילה לראות את עצמה. יש לה עולם שמספיק לה, רגוע ורחוק מהלחץ. הבידוד הוא כמובן אתגר גדול. לי אישית קשה עם החום, פיזית“.
בסרט נראים בני הזוג אפרתי וד“ר רפאלוביץ‘ דנים עם תהילה על המשך דרכה במקום. “את צריכה ללמוד לאהוב את עצמך ממש (במלעיל)“, מייעץ לה הדוקטור. עכשיו הוא שואל אותה האם הפנימה את עצתו. “למדתי לעשות את זה יותר מפעם. אני ממשיכה ללמוד כל הזמן“, היא עונה.
כשניר עורך לי סיור בחווה, הוא קורן מגאווה. בצדק. האסתטיקה של המקום מרשימה בהחלט. תהילה שוב אצה להיזכר, בחדר האמנות הפעם. אני מחכה שתתרחק ושואלת אם למי שעברה חוויות שמספיקות לכמה גלגולי חיים, יש סיכוי אמיתי לצאת מזה.
“התשובה העמוקה היא שלא בטוח שצריך לצאת מזה. ניקח אדם שעבר את הטראומה הכי גדולה שיש, השואה, ואת בעצם שואלת איך אנחנו מגיעים למצב שהוא לא עבר אותה, ואם אפשר שהדור השני לשואה לא יהיה דור שני. זו לא השאלה הנכונה. מצינו אנשים שלאורך שנים השאירו טראומות מאחוריהם, ומצינו כאלה שזה כל הזמן צף ועולה אצלם באופן מתמיד. אין לנו בעלות על הדברים הללו, ואני לא יודע אם למישהו יש, אבל יש לנו יכולת לנסות לבחור בחיים בכל רגע מחדש.
“אי אפשר למחוק את המציאות, וזו לא מטרה שצריך לשאוף אליה. המטרה היא, באותה נקודת זמן של ציפה, לבחור כל פעם בחיים. אם נערה פה הצליחה בזה והיא מביאה את זה לביטויים מעשיים - בהקשר של תהילה זו הבחירה לרקוד – עשינו את שלנו“.
תהילה מצטרפת אלינו, מתנשפת אחרי צעידה בחום הצחיח: “היה מדהים“. “תהילה, בדיוק התחלתי לדבר עלייך“, אומר ניר. “אם יקרה מצב שבעוד שנתיים עדיין יהיו דברים שיצופו וידרשו התמודדות, אז הם ידרשו. ואם הם לא יצוצו, אז הם לא יצוצו. העניין הוא...“
“מה אני בוחרת לעשות עם זה“, תהילה מדקלמת.
“בדיוק. את ניצבת מול הקושי בעיניים פקוחות, וזה חשוב יותר מהכתבה הזאת“ (בשלב הזה אני מנסה להזכיר שגם כתבות חשובות ליקום, אבל מתקשה להפר את האידיליה). “אני לא מאמינה, דז‘ה־וו. וואו, אני חוזרת לשיחות עם ניר, כמו פעם“, אומרת תהילה.
ביציאה אני שואלת אותה אם היא מרגישה שאפשר להתרומם מהבורות שהיא נפלה אליהם. “בטח, הדבר שהכי מחזיק אותי הוא האמונה. אם תדברי איתי ברגעים שנורא קשה לי אלה יהיו רק דיבורים של ייאוש, אבל בזמנים שאני מתחילה להרים את עצמי אני מדברת אחרת. אם לא הייתה לי אמונה כבר לא הייתי פה, זה ברור לי. כבר הייתי מצליחה להתאבד. מי שרוצה מצליח, זה לא כזה קשה“.
היא פורשת בטבעיות למטבח, מתיישבת על הספה עם הספל והסיגריה, ומבקשת כמה דקות. אני נפרדת לשלום ממכניסי האורחים הלבביים ומכוונת את הווייז. נראה אותו בחזור.
המכונית מטפסת בעליות בחזרה לכיוון מעלה־אפרים. מעלה־עקרבים הוא כביש שש לעומת הכביש הפתלתל שמתעלל בנו. גם הפעם חייבת משאית להתמקם לפנינו ולהכריח אותנו לנסוע במהירויות מבישות. זמן זחילה הוא זמן טוב לסיכומים. תהילה נראית מותשת. “היה ממש מרגש. המפגש הזה החזיר אותי אחורה והראה לי איפה אני היום, וזה מה־זה־כיף. מצד שני אני מתגעגעת נורא לחופש הזה בחווה לעומת החיים בחוץ, לאין דאגות. נולדתי לחיות במקומות כאלה, הנפש שלי נרגעת בטבע הזה, אני מרגישה בן־אדם אחר“.
הדירה השכורה בתל־אביב היא האנטיתזה לחדר החמים בגינת עדן, אבל תהילה מבינה שזה רק אמצעי בדרך אל היעד. “אני מרגישה שהשיח הפנימי שלי מתחבר לשורשים שלו כשאני לבד ולא בתוך מעגל של לחץ בחברה ביקורתית. כמו שרפאלוביץ‘ אמר, חופש הביטוי בעיני עצמי הוא דבר גדול. עזבי אחרים, אני מבינה את עצמי“.
יש כעס על מה שנדרשת לעבור?
“אני לא מסכנה. לפני כל הטיפול והעבודה העצמית הייתי ממורמרת ומלאת רחמים עצמיים, וחשבתי שהכול מגיע לי. היום אני נמצאת במקום שדורש מעצמי, מקום של הבנה שמה שעברתי הוא לא תירוץ לכלום, לא הופך אותי למישהי אחרת. אני רוצה להשתלב בחברה הנורמטיבית, לדרוש מעצמי כמו כל בן־אדם אחר. אני בתחילת דרכי, אבל זו השאיפה“.
את יכולה לשים את האצבע, מה בגינת עדן הצליח לגרום לך את כל אלה?
“העובדת הסוציאלית המליצה לי בשלב הנוכחי בחיי ללכת לקיצוניות מהבחינה של להיות בסביבת אנשים שלא דורשים ממך.
“יש לי עולם רגשי גדול ולפעמים הוא שולט על העולם השכלי, הוא רחב מאוד אבל הוא לא מפותח. אולי אני אפילו קצת נכה, ולא קוראת את הרגישות שלי נכון. לרגש הזה יש מקום בדיוק במקומות המבודדים יותר - באמנות, בטבע, ובדיוק לא בחנות הבגדים. החלומות שלי מקבלים פסים מעשיים, מי היה מאמין“.
והיא שוקעת אל חלום. הצלמת ואני שוקעות בוויכוח עמוק אם עברנו כבר בכוכב־השחר, או שהצהוב מטשטש. קריינית הרצף של וייז מתעוררת לחיים, יהירה ורעננה מאי פעם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם