מארבעה יוצא אחד: מי יהיה הרמטכ"ל הבא?
בקרוב מאוד יצטרך שר הביטחון להמליץ על יורש לרמטכ"ל גנץ. הבחירה לא תהיה פשוטה ותדרוש חשיבה יצירתית, וגם תעמיד למבחן את ההליכה המשותפת של יעלון ונתניהו
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
עם המטען הזה, כשהוא מוכן לכל אפשרות, נכנס יעלון לפגישה ההיא עם נתניהו. הפעם ראש הממשלה לא לקח ממנו את התפקיד ברגע האחרון. במקום זאת הוא העלה עניין אחר לגמרי. נאמנות. מוחלטת. את המילים המפורשות איני יודע אבל את המסר בהחלט כן. "באשר אלך תלך, באשר אלוּן תלוּן, לא תסור ממני ימין ושמאל". זו הייתה האווירה. במילים אחרות, נתניהו הזהיר את יעלון שלא יעלה על דעתו אפילו קצה מחשבה לקרוא תיגר על מנהיגות נתניהו. הרי שר הביטחון הוא בעל המשרה השני בחשיבותו בישראל, ונתניהו, שכבר נפל פעם בגלל שר ביטחון עוין, ידע על מה הוא מדבר.
שיחת ההתרעה הזו לא נולדה מהאוויר. אמנם יעלון, איך נגיד בעדינות, הוא לא בדיוק קילר פוליטי. מדובר גם באחד הפוליטיקאים הישרים־יחסית במקומותינו. אבל בינו לבין נתניהו יש היסטוריה לא פשוטה. השקפת עולמם דומה מאוד. שניהם, למשל, מזהירים כבר משנות ה־90 מפני הגרעין האיראני. אבל בתחילת חייו הפוליטיים אמר יעלון שבעתיד הוא עשוי להתמודד על ראשות הליכוד, אפילו מול נתניהו, ואת התוספת האחרונה הזו יו"ר הליכוד המכהן לא אהב.
התפנית ביחסיהם הגיעה רק ב־2011. אז ציין השר לעניינים אסטרטגיים בריאיון שהצהרת ההתמודדות שלו נגעה לליכוד שאחרי נתניהו. רק אז אולי יטען לכתר. ההצהרה הזו הסירה את המחסומים באחת. נתניהו קירב אותו. פתאום יעלון הוזמן לפגישות, לטקסים ולצילומים. ככה ייעשה לאיש שהמלך חפץ ביקרו.
כל העלילה הזו נמתחה לאורך כהונת ממשלתו השנייה של נתניהו. כעת, עם הקמת הממשלה השלישית, כשיעלון כבר שר ביטחון מיועד, ביקש נתניהו לשוב ולוודא שבוגי זוכר את הכללים. הוא דרש נאמנות מלאה ותמיכה במדיניות, תהא אשר תהא. הוא לא הסכים שכמו בעסקת שליט למשל, שר הביטחון יעקוף אותו מימין, ובכלל רמז שמוטב לו לשמור על פרופיל לא גבוה. זה היה המסר. זו הייתה ברכת הדרך. כך נכנס יעלון ללשכה הנחשקת.
ואכן, ב־19 החודשים שחלפו מאז, לא נרשמו תקריות או מתיחויות בין השניים. זאת אף שבחלק מן הנושאים הבוערים שמר יעלון על קו עצמאי, במיוחד בנושא המשא ומתן עם הפלשתינים. בעת שנתניהו רקד את מחול השלום של קרי, שר הביטחון שלו לא היסס לומר שהשיחות מתקדמות - רק בהילוך סרק, והאשים כזכור את קרי ב"אובססיה ומשיחיות". נתניהו ביקש ממנו אז להתנצל, ומכל מקום התקרית לא הפכה לעימות פוליטי - מה שאי אפשר לומר על המתיחות הקבועה עם ליברמן או בנט.
בהעדר מתיחות אישית, ומשום שהשקפת עולמם קרובה כל כך, שיתף נתניהו את יעלון ברבים מהדיונים וההחלטות המדיניות. עוד קודם למלחמה הייתה מעורבותו של יעלון גדולה מכפי שהצטיירה בציבור. במלחמה, כידוע, הברית ביניהם התהדקה שבעתיים ולמעשה גורלם הפוליטי נכרך יחדיו. שיתוף הפעולה ההדוק נמשך גם לאחר שוך האש. השבוע, בעצה אחת ובתיאום, הם יצאו למסע הסברתי־דיפלומטי משותף נגד קטאר ותורכיה.
אלא שכעת, ליתר דיוק לאחר החגים, מגיעה לפתחו של יעלון אחת ההכרעות המשמעותיות של הקדנציה שלו – מינוי הרמטכ"ל הבא. רא"ל בני גנץ, שכהונתו כבר הוארכה בשנה, אמור לפשוט את מדיו באמצע חודש שבט. יעלון יצטרך הרבה קודם לכן להודיע על זהות מחליפו. מאגר המועמדים אינו גדול, אך עוד בטרם ניכנס אליו השאלה היא האם נתניהו יאפשר ליעלון להחליט לבד. החוק היבש והמסורת שהשתרשה קובעים ששר הביטחון הוא זה שמאתר וממליץ לממשלה על זהות הרמטכ"ל החדש. נתניהו, שבשנותיו המצטברות בראשות הממשלה אישר מינוי של שני רמטכ"לים, נהג עד היום בממלכתיות.
אלא ששני המקרים, זה של שאול מופז ב־97' וזה שנגמר בבני גנץ ב־2011, לא עברו בשקט. בשנות ה־90 הגדיר המועמד המפסיד מתן וילנאי את מינוי מופז כ"מעשה נבלה", וחולל סערה. מינוי גנץ היה כזכור מוצא של הרגע האחרון כתוצאה מהקרב המלוכלך בין אשכנזי לברק ופרשת האחוזה של יואב גלנט – שתי פרשיות שעדיין מטילות צל על מסדרונות השלטון בכלל ועל צמרת צה"ל בפרט. ויש מכנה משותף נוסף בין שני המקרים: אי־התערבותו של ראש הממשלה נתניהו. היא בלטה מאוד על רקע התנהלותו של ראש ממשלה אחר, אריאל שרון. ב־2004 הוא קיצר במהלך חסר תקדים את כהונת הרמטכ"ל יעלון לטובת דן חלוץ. שר הביטחון דאז שאול מופז ("הקמב"ץ", כפי כינויו אז) נשלח על ידי שרון להוריד על יעלון את הגיליוטינה. יהיה זה צחוק הגורל אם הפעם יעלון כשר ביטחון יהיה הקמב"ץ של נתניהו בבחירת הרמטכ"ל הבא.
ובחזרה לנתניהו. בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה הוא אִפשר לשר הביטחון דאז יצחק מרדכי לבחור במועמד שיחפוץ. במקרה גלנט־גנץ, נתניהו ישב מן הצד בעת שאשכנזי וברק הטיחו זה בזה בוץ במרומי מגדל הקריה. אי־ההתערבות נגמרה לא רק בהמלצה להעמיד לדין את אשכנזי ואנשיו, אלא גם בהחלטת ממשלה מביכה למנות את גלנט לרמטכ"ל, החלטה שנפסלה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, וגרמה להקפצתו של האלוף המשוחרר בני גנץ היישר לקומה ה־14 במגדל צה"ל בקריה.
הפסיביות של נתניהו עוררה עליו את מבקר המדינה יוסף שפירא, והוא כתב כי "ככל שהלך המשבר והחריף, תוך שעניין זה תפס גם ממד ציבורי רחב בתקשורת, מצופה היה מראש הממשלה להתערב במשבר ולהביא לפתרונו ללא שיהוי נוסף". כלומר, הניסיון המצטבר של נתניהו אמור להוביל אותו להיות קצת יותר מעורב בבחירת הרמטכ"ל. ובכל זאת, לא ראוי שידרוך על שר הביטחון שלו. מצד שלישי, אולי נתניהו כראש הממשלה ימנע החלטה פחות נכונה שבוגי עלול להניח לפתחו. נכון להיום אין מידע ממשי על כוונה של נתניהו להתערב בהליך הבחירה. אצל יעלון משוכנעים שהדבר גם לא יקרה. אבל לאור ההיסטוריה, לאור האישית הלוחצת של ביבי על בוגי, ולאור הפגיעה ביוקרתו של יעלון בשל התנהלותו במבצע 'צוק איתן' – יש יותר מסיבה אחת לחשוב שנתניהו ישנה גישה.
שכן נתוני הפתיחה של המרוץ הנוכחי לא פשוטים ונראה כי קרבות הבוץ עלולים לחזור, אולי לא כמו בסיבוב הקודם אבל גם לא מאוד רחוק משם. המועמדים הרשמיים הם שני הסגנים של גנץ לאורך ארבע שנותיו, האלופים גדי אייזנקוט ויאיר נוה. מצטרף אליהם יואב גלנט, שרואה עצמו מועמד אף ששוחרר משירות.
אייזנקוט, בן 54, לשעבר מח"ט גולני, איש ספרא וסייפא, הוא חסיד התפיסה של הפעלת כוח רב מהאוויר כאמצעי הרתעה נגד הטרור. במלחמת לבנון השנייה היה בין הדוחפים להפצצת רובע דאחייה בביירות ובין המתנגדים גם אז לפעולה קרקעית. אפשר לראות שהגישה הזו יושמה במלחמה הנוכחית. צה"ל, שביקר את עצמו קשות לאחר מלחמת לבנון, סבור כיום שתוצאותיה עלו מעל לכל הציפיות. "אם 'צוק איתן' ייתן לנו שמונה שנות שקט כמו בלבנון – דיינו", אמר לי יותר מקצין בכיר אחד.
ועדיין, לאור התגלגלות מבצע 'צוק איתן' והתמשכותו הלא רצויה, ראוי לשאול האם השיטה הניבה את התוצאות המבוקשות. האם אי־אפשר היה להגיע לפחות לאותה תוצאה בזמן קצר יותר ובדרכים מתוחכמות יותר?
אייזנקוט היה חלק בלתי נפרד מהצמרת הצבאית שניהלה את המלחמה. בדיוק כמו גנץ, הוא לא שלל תמרון קרקעי אבל בהחלט לא נטע בדרג המדיני את הביטחון שצה"ל יעשה את העבודה. אדרבה, אייזנקוט מנה הרבה "קשיים" שחמאס צפוי להעמיד בפני ישראל ופחות דרכים מקוריות להתמודד איתם. אמנם לא נעים לעסוק בפרסונליזציה אבל יעלון, ואחריו נתניהו, צריכים לשאול את עצמם האם התפיסה הזו היא הטובה ביותר שצה"ל יכול לנפק.
גם יאיר נוה, 57, הוא יוצא גולני, אולם הוא נחשב מתוחכם מעט יותר מאייזנקוט. לאחר שחרורו הזמני מצה"ל בשנת 2010, הוא נדהם מפעולת צה"ל נגד ספינת מרמרה. "היה פשוט בהרבה לשלוח את הקומנדו הימי שיארגן תקלה בספינה, במקום הפעולה הרועשת", אמר אז לכמה חברים. שנה אחר כך, כששב לצה"ל כסגן רמטכ"ל, נאלצו יוזמי המשט השני לבטל אותו כתוצאה מ"תקלה טכנית", שפקדה את האנייה. אולי בזכות נוה. אולי לא. אגב, אייזנקוט מצוטט גם בתמלילי השיחות שנחשפו השבוע מלשכת הרמטכ"ל כאומר שבפעולת המרמרה נעשו טעויות.
נוה, בניגוד לאייזנקוט, חלש ביצירת קשרים בחלונות הגבוהים, לא מתחכך עם פוליטיקאים ולא טוב בתקשורת. הוא פשוט בא לעשות את העבודה. אין זה מקרי שאייזנקוט היה מעורב בפרשת גלנט־אשכנזי־הרפז (הוא העביר את 'מסמך הרפז' לאל"מ גדי סיבוני שבלא ידיעתו הדליף אותו לאמנון אברמוביץ'), בשעה שנוה נותר נקי מרבב. אם לנוה יש חיסרון זהו הגיל המבוגר. גנץ מונה לרמטכ"ל כשהוא בן 51. אשכנזי היה בן 53. בוגי היה בן 52. דן חלוץ, לעומתם, מונה לרמטכ"ל בגיל 57.
הגיל בהקשר זה הוא לא עניין ביולוגי או ביוגרפי אלא שאלה מבצעית. תופעה רווחת בצה"ל, אולי גם בצבאות אחרים, היא התרוקנות האדרנלין הלוחמני עם ההגעה לתפקידים הבכירים בגילאים מאוחרים. ב'צוק איתן', ב'עמוד ענן', ב'חומת מגן', ואפילו בששת הימים, הקצינים הצעירים היו חדורי רוח קרב ושועטים ללחימה, בעוד הדרג שמעליהם, המבוגר והמאוזן, היה מהוסס ומאופק. אפילו בקבינט הנוכחי החלוקה הזו פחות או יותר עובדת. בנט וארדן הצעירים האמינו ביחידות הלוחמות ודחפו להסתער קדימה. ביבי, בוגי, לבני ולפיד המבוגרים יותר, הובילו את הקו המאופק (היוצא מן הכלל הוא ליברמן בן ה־56), לטוב ולמוטב.
יעלון יתחיל בריאיונות רק לאחר החגים, ומן הסתם יידרשו לו כמה שבועות כדי לקבל החלטה. השאלה היא רק אם יקבל אותה לבד. שמועות עקשניות אומרות שאייזנקוט הוא המועמד המועדף עליו. אישור לכך לא הצלחתי לקבל. אותן שמועות טוענות שלמועמד החיצוני יואב גלנט אין סיכוי אצל בוגי מפני שהיה מזכירו הצבאי של שרון. ספק אם יש בהן ממש. בספרו 'דרך קצרה ארוכה', יעלון לא מהסס לנקוב בשמות הבעייתיים בעיניו בפורום החווה: וייסגלס, עמרי שרון, מרטין שלאף. לגלנט, לפחות בכתובים, יעלון לא ייחס תככים. או בניסוח אחר, אם גלנט פסול בגלל מניפולציות שנעשו בעשור הקודם בלשכה סמוכה לחדרו, אזי אייזנקוט צריך להיות פסול בדיוק באותה מידה.
וזו בדיוק הבעיה עם גלנט, עם אייזנקוט ועם נוה. החלטה למנות כל אחד מהם תצית מחול שדים. כל אחד משלושתם, בצדק או שלא בצדק, סוחב חבילות מן העבר. אם יעלון, ובעקבותיו נתניהו, יאשרו מי מהם, עתירה לבג"ץ תהיה שאלה של זמן. עם העתירה תבוא המבוכה ואולי הסקנדל, כאשר כלל לא ברור אם דווקא השמות האלה טובים לצה"ל. אצל יעלון אומרים בתגובה שבכל מקרה תתקיים בדיקה מראש כדי לוודא שהמועמד המועדף על יעלון יקבל הכשר בבג"ץ. "כמה ימים התיק יהיה בבג"ץ ואחר כך יאושר. אז מה", אומר מקורב לשר הביטחון. אולי כן ואולי לא. הרי גם גלנט קיבל כזכור את החותמת של ועדת טירקל ובכל זאת נפסל. כך שדי קשה לדעת מראש מה יאמר בג"ץ.
לכן, בהתחשב בצירוף הסיבות והנסיבות, אולי הדבר הנכון הוא לסרוק מחדש את המטה הכללי ולחפש שמות רעננים, עם פחות קיטבגים על הגב ויותר אדרנלין בראש. אולי, כמו לאחר מלחמת יום הכיפורים, נדרש לטלטל את צה"ל עם רמטכ"ל שיודע את העבודה אבל מגיע מכיוון טיפה אחר. אז נכון שאין דמיון בין צה"ל שאחרי 'צוק איתן' לבין זה של מלחמת יום כיפור, אבל אז, כשהוא בן 44 בלבד, הוקפץ מוֹטַה (מרדכי) גור מעל דור שלם של מפקדים, כדי לשקם את צה"ל שפוף הגו. גור לא מילא לפני כן תפקיד רוחב מטכ"לי, וגם לא היה סגן רמטכ"ל. כנראה שדווקא משום כך העז להוציא את צה"ל למבצע אנטבה שהקנה לישראל תהילה עולמית, וגם למבצע ליטני שבו הדף צה"ל בהצלחה ארגון טרור שירה טילים על ישראל – אז היה מדובר בפת"חלנד בלבנון.
אם מחפשים בימינו מועמד דומה, צעיר יחסית, ישר דרך, נקי מפוליטיקת הדרגות הגבוהות וחדור רוח לחימה, השם המזדקר לעין הוא האלוף יאיר גולן (52), מפקד פיקוד הצפון היוצא. נכון שגולן לא מילא תפקיד רוחב מטכ"לי, אבל הוא נמנה על הקצינים שדחפו לפעול נגד מקורות הטרור באינתיפאדה השנייה ולא חששו להיכנס למרכזי הערים. כמפקד אוגדת איו"ש, הפעיל את נוהל שכן (וספג על כך הערה ביקורתית מהרמטכ"ל אשכנזי). גם בצמתים אחרים הפגין אומץ וחשיבה מחוץ לקופסה. בוגי יעלון העריך בשעתו את תעוזתו של גולן. עליו ועל דומיו הוא כותב בספרו "דרגי השטח היו בטוחים בעצמם ונחושים". כעת יעלון יכול לחרוג מתלם הקיבעון והקיפאון שהיה בעוכריו ובעוכרי הצבא ב'צוק איתן'. טוב יעשה אם במקומם יטלטל קלות את צה"ל עם רמטכ"ל קצת יותר לוחמני ויצירתי. למהלך נועז שכזה גם נתניהו לא יתנגד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם