לישראל דרושה תפיסת ביטחון מעודכנת
קריאתו של ז'בוטינסקי לכונן "קיר ברזל" שיביא להשלמה ערבית עם הימצאותו של העם היהודי בארץ ישראל תקפה גם כיום, אך לא השכלנו לתרגם אותה אל המערכה מול הטרור
"עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא 'בשום אופן לא' את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות.
"ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהא נתון לשום השפעות ערביות, כלומר, עצם השלטון, שנגדו לוחמים הערבים. במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הנסיונות להגיע להסכם בהווה".
את הדברים הנוכחים הללו, המדברים בפני עצמם, פרסם זאב ז'בוטינסקי לפני יותר מ-90 שנה. דוד בן-גוריון, שעיצב את תפיסת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל, יישם באופן מעורר כבוד את עיקרון "קיר הברזל" של המדינה הצעירה, הקטנה ומוקפת האויבים. יישום זה עסק בעיקר בהתמודדות עם מדינות ערב סביבנו, וכלל, בין היתר, את הקמתו של כור גרעיני, פיתוח יכולות מכה שניה ושמירה על מדיניות של עמימות.
אלא שיישום זה תאם בעיקר את המציאות הביטחונית של המאה ה-20, בה אויבי מדינת ישראל היו מדינות ריבוניות או כוחות גרילה הפועלים מטעמה. מציאות זו השתנתה עם הקמתה של הרשות הפלסטינית בעקבות הסכמי אוסלו. לראשונה הוכנסה לזירה יישות שאינה ריבונית באופן מלא ועל כן יכלה לשחק משחק כפול של התנגדות אלימה ללא נשיאה באחריות. במצב זה, מדינת ישראל התקשתה לגבות את המחיר הנדרש כדי לשמר את תפיסת 'קיר הברזל'. מצב חדש זה הקצין עוד יותר לאחר היציאה מלבנון, והשתלטותו של חיזבאללה על דרום לבנון.
מגמה זו לא כוונה רק נגד מדינת ישראל, אלא נגד המערב כולו. על בסיס אותה דוקטרינה, הוקמה ופעלה גם אל-קאעידה במרכז אסיה אחרי קריסתה של ברית המועצות. נסיגת הכוחות האמריקאיים מעיראק, והאביב הערבי שיצר כאוס שלטוני ברחבי המזרח התיכון, נתנו רוח גבית לתנועות הטרור הפועלות בשטח ללא מפריע.
דרך הפעולה ברורה: כל ריכוז אוכלוסייה מוסלמי בו הריבונות הממלכתית נעלמת, הופך לכר פורה לצמיחתם של ארגוני טרור דתיים קיצוניים. ארגונים אלה אינם מתיימרים, לפחות כרגע, לשאת באחריות כלפי תושבי האזור, אלא מבקשים להילחם במערב. מי שצופות בדאגה על התפתחות תנועות הטרור האיסלאמסטיות, הן מצרים וערב הסעודית, שיודעות היטב שהן עלולות להיות הבאות בתור.
למי שלא הספיקה האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה, הגיעו בתשע השנים האחרונות שמאז תכנית ההתנתקות שורת מבצעים צבאיים נגד פעילות חמאס בעזה, והוכיחו כי תפיסת הביטחון הקלאסית של מדינת ישראל אינה יודעת להתמודד עם ארגוני טרור. אינדיקציה אחת לכך היא שראשי המדינה אינם יודעים להגדיר את מטרות מבצע 'צוק איתן'. זה התחיל עם "מיטוט שלטון החמאס", המשיך עם "הריסת תשתית המנהרות", עבר ל"הבאת שקט ליישובי הדרום" וכרגע עומד על "תמרון לקראת הסדר מדיני".
בעשרים השנה האחרונות, טרם נמצא בן-גוריון החדש שהשכיל ליישם את קיר הברזל מול ארגוני הטרור.
התחלה של כיוון נרשמה בעת מבצע חומת מגן, כשמדינת ישראל הוכיחה את הזיקה בין יאסר ערפאת, אז ראש הרשות הפלסטינית, לבין מעשי הטרור, ופעלה בהתאם כשהורתה לצה"ל להחזיר את השליטה בשטח לידיו. מרכיב הכרחי נוסף, בתפיסת הביטחון הנדרשת, הוא רדיפתם וחיסולם של ראשי פירמידות הטרור. מחסן נסראללה בצפון, דרך חאלד משעל ממזרח ועד מוחמד דף בדרום.
אך שני רכיבים אלו, של שליטה בשטח ממנו יוצא הטרור וסיכולים ממוקדים נגד מנהיגי הטרור, אינם מספיקים. יוכיח מבצע 'צוק איתן' הבלתי-נגמר, וזאת למרות התמיכה הציבורית חסרת התקדים של החברה הישראלית בו. על מנת לעצב תפיסת ביטחון לאומי רלוונטית, יש בראש ובראשונה לקחת בחשבון את האויב עמו אנו מתמודדים. התחלה טובה יכולה להיות להפנים את הכתוב באמנת החמאס, ולהבין שכל משא ומתן עם ארגון טרור לא יכול להיות חלק מתפיסה כזו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם