אסירי ציון: חשיפה חדשה בפרשת עסק הביש?
מסמך של אגף המודיעין, שנחשף כאן לראשונה, מאיר באור חדש את ההתעלמות השערורייתית מאסירי ציון במצרים בזמן שנמקו בכלא המצרי. 60 שנה אחרי 'הפרשה', מעיד אחד מגיבוריה על ברית מפתיעה בינם לבין האחים המוסלמים, שמהם יצא חמאס
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
“הפרשה“, שהחלה להתגלגל מיד לאחר מכן, הכילה את כל הרכיבים של סיפור מסעיר: הקרבה, ציונות, שרלטנות, יומרה, חובבנות, כשל מבצעי, בגידה באדם, בגידה במדינה, שקרים ונטישה, מוות וטרגדיות אישיות של רבים ושל מדינה שלמה, זיופים ותככים, מערכות יחסים קשות בקהיליית המודיעין ובמערכת הפוליטית, התחמקות מאחריות, הדחות, ועדות חקירה ומשפט, חשאיות לצד הפקרת חיילים בכלא, פיטורי שר ביטחון, חזרה והתפטרות של ראש ממשלה, אנשים טובים ותמימים. אברי אלעד הואשם אפילו בבגידה.
משה דיין עם פנחס לבון
צילום: לע''מ
גם אז עמדה במוקד הדברים מערכת יחסים משולשת – בין ישראל, מצרים וארצות הברית. הרעיון שעמד מאחורי יוזמת ישראל לבצע פיגועים באתרים במצרים המזוהים עם ארצות הברית היה לפגוע ביחסים שבין המדינות. מאז עברו הרבה מים בנילוס, והברית המשולשת מנסה לייצב את המצב ברצועת עזה. כעבור שישה עשורים, ישראל מצאה את עצמה תלויה בניסיונותיה של מצרים לכפות הפסקת אש על תנועת חמאס בעזה, שנולדה מתוך ארגון האחים המוסלמים במצרים.
מסמך של אגף המודיעין (אמ“ן), שנחשף כאן לראשונה, מאיר באור חדש את האופן שבו התייחסו, או ליתר דיוק בקושי התייחסו, לחברי הרשת בזמן שנמקו בכלא המצרי. ואחד מהגיבורים שנותרו עדיין בחיים חושף ברית מפתיעה, דווקא עם האחים המוסלמים.
אבל עוד לפני הברית הזאת: את הסיפור יש להתחיל בקיץ 1951, אז הוקמה הרשת המצרית על ידי רב־סרן אברהם דר, איש יחידה 131 של אמ“ן. דר נשלח למצרים בזהות בדויה של איש עסקים בריטי ששמו ג‘ון דארלינג, כדי להקים את בסיס הפעילות במצרים. הוא גייס קבוצת יהודים מצרים, הקים שני תאים, בקהיר ובאלכסנדריה, חזר לארץ והתנתק מהמבצע עד שלבים מאוחרים הרבה יותר. אחריו, הופקד על הרשת אברי אלעד.
מעצרו של נתנזון, לאחר פיצוץ המטען בכיסו, מוטט את הרשת כמו מגדל קלפים. לאחר כשישה חודשים של עינויים בכלא בקהיר (בתקופה זו התאבד מקס מאיר בינט, שנעצר עם חברי הרשת למרות שלא היה קשור אליה, בשל מידור לקוי), התקיים המשפט שבו הוחלט על הוצאתם להורג של שני ראשי התאים בקהיר ובאלכסנדריה: ד“ר משה מרזוק והמהנדס שמואל עזר.
גזר הדין בוצע ב־31 בינואר 1955. על שישה מחברי הרשת נגזרו עונשי מאסר עם עבודת פרך: ויקטור לוי, פיליפ נתנזון, רוברט דסה, מרסל ניניו, מאיר זפרן ומאיר מיוחס. השישה ננטשו בכלא המצרי למשך 14 שנה. הם ומשפחותיהם אמנם קיבלו סיוע כספי מדי חודש, אך ניתן להתרשם כי מדינת ישראל עשתה כמעט הכול כדי שיישארו שם ובלבד שעשן ‘עסק הביש‘ לא יגיע לתל־אביב.
וכך, למרות שאלפי חיילים וקצינים מצרים נפלו בשבי ושוחררו, גורלם של “נידוני קהיר“ כלל לא עלה על שולחן הדיונים לאחר מבצע קדש ב־1956 ולאחר מלחמת ששת הימים ב־1967. למעשה, עד ימי כהונתו של האלוף מאיר עמית כראש המוסד, איש לא פעל למען שחרורם.
המסמך
על פרשת ‘עסק הביש‘ פורסמו ספרים, אולם רובם התמקדו בשאלה “מי נתן את ההוראה?“. הספר הטרי ביותר יצא השנה על ידי ידי ד“ר יוסף מרזוק, אחיו של עולה הגרדום משה ז“ל. המסמך מאותם ימים, שנחשף כאן לראשונה, באדיבות ארכיון צה“ל, הוא מ־20 בינואר 1957, שנתיים לאחר המשפט, כאשר חמשת הגברים נמקו בכלא טורה בתנאים קשים של עבודת פרך, ואילו מרסל ניניו הוחזקה בכלא הנשים בקהיר.
ד''ר מרזוק במהלך המשפט
צילום: לע''מ
המסמך נשלח אל יחידה 131, שבאותו שלב ניסתה להבין מה מצבם. חתום עליו איש היחידה עזריאל הראל, שניסיונות מאוחרים להתחקות אחר תפקידו באותם ימים לא צלחו. ניתן לשער שהוא השתייך לאחד הגופים החשאיים יותר שהיו אז. הראל השתמש בתואר “אסירי ציון במצרים“, ולמרבה הפליאה טען שגזר הדין, שניתן בינואר 1955, ניתן ב־1954. במכתב הוא מפרט את שמות האסירים וכתובות משפחותיהם בקהיר ובאלכסנדריה, למעט מרסל ניניו.
על המצב בבית הכלא טורה, שבו הוחזקו הגברים, כתב, בין השאר: “לאסירי ציון מעמד של אסירים פליליים, ובהתאם לכך זכויותיהם מוגבלות. הם מועסקים בפרך במחצבות... שלטונות בית הסוהר מתייחסים לאסירים באכזריות, ושוללים מהם זכויות אלמנטריות...“. כמו כן נטען שמרסל זכתה בתנאים נוחים יותר.
במסמך מצוין שמשפחות האסירים חיות בפחד מתמשך מרדיפת השלטונות. הכותב מציין כי לכל אחד מהאסירים הגברים מועברת לכלא קצבה ממדינת ישראל בסך שלוש לירות מצריות בחודש, ולמרסל עשר לירות. במקביל, לכל אחת ממשפחות האסירים במצרים מועברת תמיכה של עשר לירות בחודש. כן נטען במסמך כי “נעשים כל המאמצים להקל על האסירים תקופת מעצרם“, אך מיד גם מצוינת האמת המרה: “זה זמן רב שאין לנו ידיעות על שלום האסירים, וכל הניסיונות לקיים עמם מגע כלשהו העלו חרס“.
60 שנה אחרי, מ“אסירי קהיר“, שכולם קיבלו דרגות קצונה, נותרו בחיים רק שלושה: מרסל ניניו, רוברט דסה ומאיר זפרן. מאיר זעפרן, בן ה־87 מתגורר בחיפה. מרסל ניניו, האישה היחידה ברשת, כבר בת 85, ולדבריה זיכרונות בית הכלא המצרי מלווים אותה בסיוטי לילה עד עצם הימים האלה. סרן בדימוס רוברט דסה, בן 81, חושף בשיחה במלאת 60 שנה ל“פרשה“ ברית מפתיעה בכלא המצרי: עם האחים המוסלמים.
“בארץ התעסקו עם השאלה הלא נכונה: מי נתן את ההוראה?“, אומר דסה. “השאלה האמיתית הייתה צריכה להיות: איזו הוראה ניתנה? שכן אותנו הכינו לריגול, לאיסוף מודיעין. לא לפעולות חבלה“. דסה מספר על החברים המפתיעים שפגש בכלא המצרי: “עד שנכנסתי לבית הכלא, לא נתקלתי ב‘אחים המוסלמים‘. הם היו פעילים, אך לא הייתה מצדם התנכלות של ממש כלפי יהודים. “הפעם הראשונה בה פגשתי אותם באופן אישי הייתה בתקופת המעצר וההמתנה למשפט בכלא הצבאי. באותה תקופה נעצרו מאות אנשי ‘האחים המוסלמים‘ בעקבות ניסיון התנקשות בנשיא מצרים, ג‘מאל עבד אל־נאצר.
חבריי, האחים המוסלמים
"כמו שעינו אותנו, כך עינו גם אותם" נזכר דסה. "למזלי, הייתי חולה, היה לי חום גבוה, אז עשו לי טובה: יכולתי לצאת מתא הכלא, ולקחו אותי לסייע בהגשת האוכל (מהדלי) לתאים, ואחד הסוהרים לקח אותי לעזור בטיפול באסירים. באותה תקופה הוצאתי רבים מאנשי 'האחים', כולל המנהיגים שלהם, מהתאים בהם שכבו עם דם, מלוכלכים וסובלים, על רצפת התא, כדי לנקות את הדם, לטפל בפצעים ולהסתובב מעט בחוץ.
המסמך הסודי על גורל חברי הרשת שנשלח לאמ''ן
צילום: באדיבות ארכיון צה''ל ומערכת הביטחון
לא הפריע לי שהם אינם אוהבים אותנו. זה היה טיפול אנושי לאדם במצוקה. הם שאלו אותי לשמי, והבינו שאני יהודי ועל מה אני יושב. לאט לאט נודע שמי כמי שאחראי לסייע להם. בין השאר, טיפלתי גם במנהיגים שלהם דוגמת סייד קוטוב, הודייבי ועוד רבים אחרים, שחלקם נתלו למוות מאוחר יותר.
"לאט לאט, בתנועת האחים המוסלמים למדו להעריך את היחס שנתתי לאנשיהם. כך, באחד הימים, בכלא טורה, שם התנאים היו קשים מאוד וכללו עבודת פרך, באו אליי ושאלו אותי: 'אתה רוברט?'. התברר לי שידעו עליי ושהנהגת האחים המוסלמים נתנה הנחיה למאות אנשיה להתייחס לאסירים היהודים כאילו היו חלק מהם, נתנו להם הטבות בחלוקת סיגריות ומזון מהקנטינה ושמרו עליהם".
עוד מספר דסה כי במסגרת יחסי האחווה, התנהלו בינו וחבריו לבין מנהיגי האחים המוסלמים שיחות רבות, והוא גם ארגן פעילויות תרבות וספורט משותפות כמו קבוצת כדורסל משותפת בכלא, שהיו בה יהודים לצד חברי 'האחים'.
הקבוצה אפילו זכתה בגביע בטורניר ארצי של בתי הכלא, שהתקיים פעם בשנה. בבני שיחו של דסה היה סייד קוטוב, מייסד האחים המוסלמים, שלדבריו הביע הערכה רבה ליישוב היהודי בשל אופן התמודדותו עם המנדט הבריטי. ממנו הבין דסה שהאחים המוסלמים ראו במאבק היהודי בארץ ישראל מודל לחיקוי. לצד העינויים הפיזיים, שאותם דסה אינו מעוניין לפרט, היה לשלטונות בית הכלא עינוי מקורי בשביל האחים המסלמים: "מדי יום הם השמיעו להם ברמקולים, בקולי קולות, שיר של אום כולתום על הינצלות נאצר מנסיון ההתנקשות בחייו".
האידיליה הסתיימה כאשר מנהיגי האחים המוסלמים הכריזו על שביתת רעב במטרה לשפר את זכויותיהם. המחאה הסתיימה בטבח. "באותו יום הייתי חולה ולא יצאתי לעבודה", מספר רוברט דסה. "נשארתי בכלא, וראיתי איך נכנסים שוטרים לתאים, ויורים בכל אנשי האחים המוסלמים ששבתו רעב.
אחר כך זרקו את כל החפצים מהתאים, כדי ליצור מראית עין של התקוממות אלימה שהיה צריך לדכא". את מי שנותר בחיים העבירו לכלא אחר. כך הסתיים הרומן בין האחים המוסלמים לבין אסירי ציון בכלא בקהיר. את 14 השנים שריצה בכלא ניצל רוברט דסה גם לציור רישומים שמנציחים תמונות שונות בכלא. הוא הצליח להבריח אותם מהכלא וגם פרסם אותם בספר 'בחזרה לקהיר'.
איך הברחת?
"היו לי כל מיני שיטות", הוא מגיב, וגם 60 שנה אחרי אינו מוכן לחשוף.
המחווה של סאדאת
לדסה יש תרעומת קשה, ככל חבריו, על הממסד ועל ה"התחמקות מאחריות" ובעיקר על הסבל והמחיר היקר שבני המשפחות שלהם שילמו. "לא ציפיתי לכך", הוא אומר, ומציין שכאשר עלו בני משפחתו לארץ, והוא עדיין היה בכלא המצרי, אמר להם: "כשתגיעו, יש לנו חברים טובים – הם יטפלו בכם". אך ה"חברים" לא חיכו להם ולא טיפלו. ובהקשר זה הוא מזכיר את תגובת דוד בן־גוריון לאסירי הפרשה, שנפגשו עמו והלינו: "מכרו אתכם...". לצד זאת, מדגיש דסה, הוא "מעדיף להסתכל על הצד החיובי של חבורת אנשים שנותנת מעצמה למען המדינה". לדבריו, "למרות הכול, כשחזרנו לארץ, חזרנו עם שמחה".
דוד בן גוריון
צילום: לע''מ
מאז עלה לארץ ב־1968, היה רוברט דסה, במשך עשרות שנים, עיתונאי. בין השאר שימש ככתב הטלוויזיה הישראלית לענייני ערבים. "עשיתי הרבה כתבות על מצרים, על מנת להביא זוויות אחרות על החיים שם חוץ מהסרטים של יום שישי לישראלים". הוא פרש לגמלאות ב־1994. בניגוד לחלק מאסירי 'עסק הביש', כשעלה לארץ נותרו שם כמה מבני משפחתו, והיה חשוב לו לחזור למצרים כדי לפגוש אותם. לאחר שהחלו שיחות השלום עם מצרים ב־1977, ביקש לצאת ככתב. אך לדבריו, המוסד מנע זאת ממנו.
הוא ניצל הזדמנות כאשר ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל טס לשיחות האוטונומיה באלכסנדריה. בגין איפשר לו להתלוות אליו, ואילו סאדאת איפשר לו להיפגש עם בני משפחתו, ואף להתארח בארמון באלכסנדריה. סאדאת גם איפשר לבני משפחתו לטוס לביקור בישראל.
"זו הייתה מחווה יוצאת דופן של סאדאת וחוויה מרגשת עבור כולנו", הוא אומר, ומספר שנסע כמה פעמים למצרים עם ילדיו, ופעם אחת גם הצטלם לסרט ליד חומות הכלא בקהיר. מבחינתו, רצח סאדאת היה "רצח של השלום". מאז גם השתנה היחס, ונסיעותיו למצרים הצטמצמו. בהקשר זה הוא מעיד כאיש מקצוע על "ידידיו לשעבר" מהאחים המוסלמים: "כל ההיסטוריה שלהם זה רצח או ניסיונות רצח של מנהיגים. כך זה היה מאז 1928, ורוב הזמן הם מצאו את עצמם מחוץ לחוק".
על המשא ומתן עם חמאס בקהיר הוא אומר: “אני אופטימי לגבי היכולת של מצרים להצליח נגד חמאס. הם לא עושים זאת בגללנו ולמעננו. הם עושים זאת לשם חיזוק מעמדם מבית ובעולם הערבי, והם יצליחו“.
סא"ל מיל' גדעון מיצ'ניק היה ממונה על המורשת באגף המודיעין
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם