רופא שמטפל בחיילים: "מפחדים לחזור הביתה"
פצועים רבים שנפגעו במהלך "צוק איתן" עדיין מאושפזים בבתי החולים. זרם המבקרים נחלש, והמשפחות מספרות על הליך השיקום הקשה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אך ארבע משפחות הפצועים המאושפזים במחלקת טיפול נמרץ מנסות לעבור עוד יום ועוד יום, בתקווה שהבנים יצאו מכלל סכנה. כבר חודש ימים ששמעון שלו היה סמוך למיטת בנו שחר בבית החולים 'סורוקה'. שחר, לוחם ביחידה מובחרת בצנחנים, נפצע בחאן-יונס. כוח צנחנים נכנס לתוך מבנה ממולכד, מטען רב-עוצמה הרג את סגן פז אליהו, סמ"ר לי מט וסמ"ר שחר דאובר. 18 חיילים נפצעו, שחר שלו הובהל ל'סורוקה' במצב אנוש. הוריו, נעמי ושמעון, תושבי אלוני-הבשן שבצפון, קיבלו את ההודעה והגיעו במהירות לבאר-שבע אותה עזבו רק ביום רביעי האחרון כשבנם הועבר באמצעות מסוק לבית החולים 'רמב"ם' בחיפה.
"במהלך התקופה היו שינויים קטנים לטובה, אבל הוא עדיין בסכנת חיים. אנחנו מקווים שתתחיל התאוששות", אומר האב. השבוע בשל זיהום, נאלצו הרופאים, בלית ברירה, לכרות את רגלו של שחר, בתקווה שלאחר מכן הגוף יתאושש והוא יתעורר. למרות התקופה הקשה וחוסר הוודאות, האב שומר על רוח טובה. "אנחנו משתדלים לשמור על אופטימיות", הוא מחייך. "נכון שהעסק לא קל, אבל מבחינתנו, זו הדרך היחידה. זה לא יעיל, לא לנו ולא לאף אחד אחר, לשקוע בדיכאון", הוא מסביר.
באותה מחלקה מאושפז סמל יהודה יצחק הישראלי. הוא הבכור מששת ילדיהם של איריס ודוד, תושבי עפרה. לצדו שוהים אשתו ריבקי ובתם התינוקת, בת שבעה חודשים. הישראלי, לוחם גבעתי, נפצע מרסיס שחדר לראשו במהלך הלחימה לאחר חטיפתו של סגן הדר גולדין ז"ל. לאחר ארבעה ניתוחים שעבר, הרופאים הפסיקו את ההרדמה, וכעת המשפחה מחכה שהוא יתעורר. "אנחנו מחכים לתגובות מצדו", מספרת האם, איריס הישראלי. "כל הזזת אישון משמעותית מבחינתנו. בהתחלה אמרו לנו שצריך המון סבלנות לפגיעות ראש. עם כל יום שעובר, אנחנו מבינים מה המשמעות של סבלנות.
"זו פגיעה שדורשת זמן רב של החלמה. עדיין לא מדברים על המשמעות שלה, אלא על השלבים הבסיסיים. הוא עדיין בטיפול נמרץ, ויש תהליכים שמתרחשים ואנטיביוטיקה שצריכה לעבוד. צריך המון כוח". יהודה למד בישיבה 'מעלה אליהו' בתל-אביב, ושמר על קשר עם המקום גם לאחר הגיוס. "יהודה הוא בחור מלא שמחה, מלא ערכים. יש לו מוסר גבוה מאוד. בחור מקסים", מספרת איריס. "הוא בחור שאוהב את המשפחה, מחובר לישיבה ולשירות בצבא".
כשהחל המבצע, יהודה היה בהכנה לקורס קצינים. הוא היה מתוסכל מכך שבהיותו בקורס, לא היה עם הצוות שלו, שנכנס לעזה. הוא שמח כשקראו ליחידה שלו להצטרף ללחימה. "מה שמחזק אותנו ונותן לנו כוחות זה התמיכה מאנשים. הגיעו לפה מאות מבקרים, מהארץ ומחו"ל. ילדים קטנים עם צ'ופרים, אנשים שמתפללים. הם נותנים תחושה שאנחנו לא לבד בסיפור הזה.
"יהודה לא ראה בצבא משהו פרטי שבו יוכל לפעול ולהתקדם, אלא שליחות בשביל עם ישראל, וראה בעצמו אחד מהשליחים. זה נותן המון כוח. דרך אגב, אנחנו מרגישים את זה מהצוות הרפואי, שמבחינתו החיילים הלכו להגן גם עליו. הם נותנים את כל כולם בשביל החיילים". לצד החיבוק מעם ישראל, יש רגעים קשים. "ברור שיש רגעים אישיים שלנו ופחד מהלא נודע. אבל אנחנו, וגם אשתו, מקבלים חיזוק שיש פה משהו גדול, ובעזרת ה', הוא ייתן את הכוח לבן שלי להתמודד". ההורים איריס ודוד עוסקים בהוראה, ועוד לא יודעים איך יפתחו את שנת הלימודים. "אנחנו מרגישים שאנחנו חיים עכשיו את כל מה שהאמנו בו וכל מה שלימדנו את הילדים והתלמידים שלנו. ואנחנו חיים את זה בלב שלם".
בבית החולים השיקומי שיבא רוכזו כל החיילים הפצועים שנשלחו לשיקום. כשנכנסים למחלקת אורתופדיה, אפשר לרגע להתבלבל מהאווירה העליזה. הדלתות מכוסות בדגלים של היחידות השונות, החדרים פתוחים לחצר, ובכל מרפסת יושבים חבר'ה צעירים עם גיטרות, שותים בירה ומעשנים סיגריה. האמן אריאל זילבר יושב ליד מיטתו של מרדכי ימין, ושר שירים. ימין, שהלסת שלו מקובעת מזה כשישה שבועות, מצטרף לשירה באמצעות צפצפה – הוא נושף דרך הפה.
ימין הוא הפצוע הראשון במבצע 'צוק איתן'. במהלך הפסקה מעבודתו כנהג D9, הוא נפגע מפצמ"ר והובהל במצב קשה ל'סורוקה'. הרסיסים הגיעו לכל מקום בגוף, פגעו בעורק ביד, וגרמו לפגיעה רב-מערכתית. נשקפה סכנה לחייו. "היו הרבה ניסים", אומרת היום בהקלה אמו, ברכה ימין. אביו ניצן מספר על התמיכה שהם קיבלו מהמבקרים הרבים: "התחושות מעורבות, כי אנחנו גם מלאי תודה והוקרה לעם ישראל ולקב"ה על כך שמרדכי יצא מכלל סכנה, אבל יש דברים שעדיין זקוקים לתפילה. זו עבודה סיזיפית. אנחנו מחוברים אליו כמו אינפוזיה. כשהוא למעלה, גם אנחנו למעלה. כשהוא במצב רוח קשה, אז גם אנחנו. מרדכי הוא ילד של חופש, של טבע, של הרים. להיות סגור כאן עם מוגבליות זה לא קל.
"בחודשיים הראשונים, כשכל עם ישראל היה איתנו באהבה ובתפילות, היינו באופוריה. עכשיו, כשברוך ה' כולם חוזרים לשגרה, אנחנו צריכים יותר כוחות". ברכה וניצן הם הורים לעשרה ילדים. הניתוק הפתאומי משגרת החיים היה קשה. ברכה: "כולם משלמים את המחיר. מרדכי, אנחנו, הילדים שנשארו לבד בבית בחופש הגדול. ההקרבה ברורה לנו. כחלק מעם ישראל, אנחנו צריכים להקריב, בשביל החוסן הלאומי. יש קושי, ועם זאת אנחנו מרגישים עוצמה".
בתקופה זו, בה חיילי המילואים משתחררים הביתה ורוב אזרחי המדינה חוזרים לשגרה, היא למעשה תחילת הדרך לשיקום של החיילים הפצועים. "כשאנחנו שומעים בחדשות שהיו כמה פצועים, אנחנו חושבים לעצמנו 'איזה מזל שהם לא נהרגו'. וכשמדווחים שהם פצועים בינוני-קל, אנחנו מדמיינים כמה פלסטרים", אומר ד"ר יצחק זיו-נר, מנהל המחלקה לשיקום אורתופדי בשיבא. "אבל מאחורי הדיווחים מסתתרים אנשים שייקח להם זמן רב להשתקם. לחלקם חודשים ולחלקם שנים, אפילו עד סוף ימיהם.
"אנחנו עוקבים אחרי פצועים ממלחמת העצמאות, בני 80–90 שנה. החלק הנפשי שמלווה את הפציעה לפעמים קשה יותר מהחלק הפיזי. יש חיילים שלידם נהרגו חברים שלהם מהיחידה, והם קודם כל מתאבלים על לכתם. אך לכל אחד שאיבד רגל או עין או יכולת כלשהי יש אבל פרטי על עצמו, שהוא חלק בלתי נפרד מהשיקום. הם צריכים לעבור את השלבים המקובלים: אבל, כעס של 'למה זה קרה לי', ואז השלמה, קבלה והתמודדות. אין קיצורי דרך. באווירת החיילים הגיבורים שיש במחלקה הם מרגישים שזה לא בסדר להרגיש את הרגשות האלה. "חייל אמר לי לפני כמה ימים: 'לקחתי אופטלגין, והיו לי סיוטים בלילה'. וזה אחרי שהוא גירש את הפסיכולוגית בבוקר. אופטלגין לא גורם לסיוטים. הפצועים צריכים להתמודד איתם".
ד"ר יצחק זיו-נר מוסיף כי בתחילת המבצע כולם היו בעין הסערה. "המשפחות מברכות על כך שהבן הפצוע לפחות נשאר בחיים. עכשיו, כשהמבצע נגמר, אנחנו בשלב המעבר. האסימון נופל, ומתחילים להתמודד עם קשיי היום-יום. מי שמצבו משתפר נשלח הביתה לחופשת סוף שבוע, כדי להיפגש עם הקשיים ולחזור למחלקה ולהתמודד איתם. יש כאלה שלא רוצים לצאת הביתה. קשה להם לחזור לחיים הקודמים לאחר שהכול בעצם השתנה. במחלקה יש אחווה של החבר'ה, כולם עוברים אותו דבר. העצמאות שבחוץ מפחידה".
זרם המבקרים העצום שפקד את החיילים הפצועים מתחיל להידלדל. אלה שמקפידים להמשיך לבוא הם נכי צה"ל ותיקים. המפגשים עם אנשים מכל הגילאים ובוגרי כל המלחמות, קטועי גפיים ובעלי תותבות שהקימו משפחות וחיים חיים מלאים ועשירים, הם משמעותיים עבור החיילים שמתקשים לשאת את הפציעה. במבקרים הללו גם עשהאל לובוצקי, קצין נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה. כיום הוא נשוי ואב לשניים, סטודנט לרפואה. ספרו 'מן המדבר והלבנון', על חוויותיו מהמלחמה והשיקום מהפציעה, היה לרב-מכר ומהווה השראה לחיילים שנפצעו.
הוא זוכר שכפצוע, השיחות עם פצועים ותיקים ממנו היו משמעותיות, ולכן מקפיד לבקר פצועים. הוא עשה זאת גם במבצע 'עמוד ענן' וגם ב'צוק איתן'. "במפגשים אישיים, אחד על אחד, עולות שאלות של איך ממשיכים הלאה. יש שאלות רבות.
הוא מבקש להעביר מסר לפצועים: "אני אומר הרבה פעמים לחבר'ה, שיש הרבה שלבים של אתגרים במהלך הפציעה. יש הקושי של ההתמודדות בבית החולים, יש השלב של היציאה מבית החולים. אתה חוזר לחיים נורמליים, אבל אתה סוחב את המוגבלויות והצלקות, ואתה צריך להיות כמו כולם.
"למשל, התחלתי ללמוד באוניברסיטה שנה ראשונה אחרי הפציעה. ואתה צריך ללמוד את החומר, לעבור את המבחנים כמו כל אחד אחר. ואז אתה מבין שהפציעה היא לא תוכן החיים. היא נדבך נוסף שנותן פרספקטיבה אחרת. לפעמים יש אתגרים מקומיים שצריך לעבור אותם, כמו מבחן או הקמת עסק. אבל הם מתגמדים לעומת הפציעה. עברתם דברים קשים יותר, אז גם במבחן מסכם של שנה א' תעמוד".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם