איתנו במותם: סיפורם של החיילים הבודדים
נפילת שלושה חיילים בודדים השבוע בעזה הפנתה את הזרקור אל אותם צעירים שמתנדבים לשרת בצה“ל ועוזבים לשם כך חיי נוחות בחו“ל. "האהבה שלהם לישראל מדהימה ומעוררת השראה"
לרוב הם לא מקבלים קרדיט על התעוזה שלהם, החיילים הבודדים, הרי אולי יצחקו על המבטא שלהם. הם גם בטח יעשו טעויות מצחיקות בעברית. אבל הצעירים האלה הם בדרך כלל ציונים ופטריוטים יותר מחבריהם הישראלים.
סמ“ר מקס שטיינברג, בן 24 במותו, הגיע מלוס־אנג‘לס. הוא ביקר בישראל לראשונה בשנת 2012, אז הצטרף לאחיו ואחותו שהגיעו במסגרת קבוצת ‘תגלית‘. בהתחלה מקס לא רצה להגיע, כך מספרים הוריו, אך לאחר ששני אחיו הצעירים ממנו נדנדו לו, הסכים.
חודשים לאחר מכן הוא כבר היה בצה“ל, בגדוד 13 של חטיבת גולני. הוא שירת במסגרת מח“ל – מתנדבי חוץ לארץ, מסלול שבו משרתים יהודים מהעולם שאינם אזרחי המדינה. שטיינברג סגר מעגל. הוריו סיפרו בראיון לתקשורת האמריקנית כי דווקא כשהיה בהר הרצל, במסגרת פרויקט ‘תגלית‘ שבו השתתף, החליט לעלות לישראל. אך האתר הספציפי שבו החליט לעלות הוא מצמרר: על קברו של חייל צעיר שנפל אף הוא, מייקל לוין ז“ל, שהפך לסמל בהיותו עולה חדש מארצות הברית שנהרג במהלך שירותו.
מתן, חברו של מקס שהכיר אותו במסעם המשותף בפרויקט ‘תגלית‘, סיפר בהלוויה: “מקס אמר לי לאחרונה שהוא רוצה לצאת שוב לתגלית, הפעם כחייל שמלווה את הצעירים. הוא אמר: ‘אני אהיה שם אגדה‘. אז אמרתי לו שהוא יהיה כמו מייקל לוין. ואז הוא ענה לי: ‘אני אהיה כמו מייקל לוין, אבל חי‘“.
ב‘תגלית‘ קיימת תוכנית שמחברת בין חיילים ישראלים לבין החניכים מרחבי העולם. במקרה של מקס ומתן, הקשר נמשך כמה שנים אחרי. מקס הוא בוגר ‘תגלית‘ היחיד שנהרג כחייל בצה“ל. אך בארגון מנסים שלא למנף את הטרגדיה להידור שמם, כדי לא לגרום לחניכים בחו“ל לבטל את הגעתם לארץ.
הלחימה הנוכחית ב‘צוק איתן‘ מבליטה, בעקבות מקרה טראגי, את החיילים הבודדים. תוך ימים ספורים נהרגו שלושה חיילים בודדים. סמ“ר נסים שון כרמלי מטקסס שבארצות הברית הוא אחד מ־13 חללי גולני שנפלו בלחימה הקשה בעזה באותה יממה. חבריו חששו כי בשל היותו חייל בודד, לא יגיעו די אנשים להלווייתו. הם סיפרו שחברם שון היה אוהד של מכבי חיפה. הקבוצה החליטה, במחווה מרגשת, להפיץ את דבר היותו חייל בודד שהלווייתו צפויה להיות דלת־משתתפים באינטרנט, בתקווה שיגיעו עשרות אוהדים, אולי אפילו מאות, שיחלקו לו כבוד אחרון.
להלוויה הגיעו כ־20 אלף ישראלים, רבים מהם אינם אוהדי קבוצת הספורט – אלא פשוט ישראלים שרצו לחלוק כבוד אחרון לחייל הבודד. להלווייתו של סמ“ר ג‘ורדן בן־סימון, לוחם יחידת אגוז מאשקלון, שעלה לארץ מצרפת ונהרג בהיתקלות בעזה, הגיעו כ־6,000 איש, למרות הירי הבלתי פוסק מעזה והנחיות פיקוד העורף. אחוז ניכר מבאי ההלוויה היו עולים מצרפת אשר רואים בבן־סימון סמל, נציג שלהם בצה“ל.
“הכרתי אישית את שלושתם“, מספר מי שמכוּנה ‘האבא של החיילים הבודדים‘, איש התנועה הקיבוצית צביקה לוי. “יש לי תמונות איתם כשחילקתי להם מגבות ותחתונים בתחילת המבצע“.
על מקס הוא מספר שמהרגע הראשון רצה לשרת בגולני, ושעשה כל שביכולתו לסייע לו להגיע לחטיבה. לוי עובד עם חיילים בודדים מהתנועה הקיבוצית מזה 20 שנה, “אבל אני עובד עם כולם“, הוא מבקש להדגיש. עוד הוא מוסיף: “התואר ‘האבא של החיילים הבודדים‘ שווה לי יותר מכל תואר אקדמי“.
צביקה לוי מספר שהוא אינו ישן בלילה מרוב דאגה לחיילים הבודדים. “זה כמו דאגה של אב לבנו. אמנם הצבא עושה דברים יפים מאוד למען החיילים הבודדים, אבל הצבא לא יכול לעשות את מה שאני עושה, אז אני עוזר עם מה שצריך“. לטענתו, מדור הת“ש (תנאי שירות) לא יכול תמיד לדאוג לצרכים הקטנים אך המשמעותיים של חיילים שאין להם בית בארץ, וכיוון שהוא מכיר את העולם הזה טוב כל כך, הם נעזרים בשירותיו.
“החיילים האלה, העולים, מביאים את הצבעים לצה“ל, ממש כמו קשת בענן בחורף גשום. זה משנה לך את כל החיים. אפשר להסתכל מהצד עליהם ולהגיד ‘וואו, איזה יופי‘. יש בהם אהבת הארץ וציונות כמו שאין בשום מקום אחר“. לדבריו, הם מגיעים אליו, והוא מצדו מנסה לעזור להם בכל בעיה שתצוץ, ובעיות לא חסר: “הם נוחתים בארץ ואומרים להם שהאדם היחיד שיכול לפתור את הבעיות שלהם זה צביקה, אז הם פונים אליי. אני עוזר להם להתגבר על ביורוקרטיה, מייעץ להם כיצד לפנות ללשכת גיוס, ועובר איתם את תהליך הגיוס כך שלאט־לאט אנחנו בונים יחד תיק גיוס. אנחנו דואגים להם לאולפן לעברית, ואני דואג לבקר אותם“.
איך אתה עוזר להם במהלך השירות?
“אני מקשיב להם. אוזן קשבת זה המון. הם רואים אדם מבוגר, לא ילד בן 20, שמייעץ להם“. ב‘צוק איתן‘ התגייס לוי לטובת מאות “חייליו“ ברחבי הארץ: “דאגתי לכל אחד לגופייה, חולצת טריקו, מגבונים, מברשת שיניים. לא אוכל וכל השטויות האלו. לא חסרים שם חטיפים כמו במבה וביסלי, חסרים דברים בסיסיים יותר“.
לדבריו, מי שיש לו אמא או אבא בארץ יקבל חבילה מההורים, אך לחיילים הבודדים אין מי שישלח חבילה מפנקת של חום ואהבה. “אחרי שנהרגו שלושת הבנים האלה, מקס, שון וג‘ורדן, שלהלוויית כל אחד מהם הגיעו אלפים, גברה ההתעניינות בחיילים הבודדים“, אומר צביקה.
“אנחנו הישראלים אוהבים לקלוט עלייה, אבל גם להקשות. הצבא עושה עבודה מעולה בקליטה, ולדעתי למחנה מחו“ה אלון (מרכז חינוך והשכלה ע“ש יגאל אלון) מגיע פרס ישראל“. לוי מסייע למאות חיילים בודדים באופן קבוע, ומהווה גם קו פתוח שאליו מתקשרים הורים מודאגים מחו“ל שבניהם משרתים בארץ.
בתקשורת הישראלית חיבקו את החיילים הבודדים השבוע, בתקשורת היהודית האמריקנית התייחסו יותר לשון ומקס, מטקסס ומקליפורניה, שנהרגו בלחימה בעזה.
הרב אריק סלומון מקהילת ‘בית מאיר‘ בראלי שבצפון־קרוליינה, נמצא בימים אלה בישראל. “קיבלתי המון פניות מחברי הקהילה שהתקשרו לדרוש בשלומי, וגם לספר כמה הם התרגשו מהמחויבות של שני החיילים האמריקנים שנפלו“, הוא מספר. “האהבה שלהם לישראל היא מדהימה, והעובדה שהם קיבלו החלטה כה גדולה ומהותית בגיל כה צעיר מעוררת השראה“.
הרב סלומון אומר שמכיוון ש‘צוק איתן‘ הוא מלחמת אין ברירה, “יש יותר קונצנזוס סביב המלחמה הזו מאשר סביב המבצעים הקודמים בעזה שהיו לישראל בשנים האחרונות“. עם זאת, נראה לו שקיימת כעת גם תחושת פחד בקרב היהודים האמריקנים. “כשאתה רחוק ולא מבין מה קורה, התקשורת יכולה להגזים ולגרום למצב להיראות הרבה יותר רע מכפי שהוא באמת. הסיפור של שני החיילים היהודים־אמריקנים הכה אותם במקום מוכר פחות. פתאום זה קרוב להם יותר“. סיקור נפילת החיילים האמריקנים נרחב יותר מסיקור של כל סיפור אחר במהלך ‘צוק איתן‘, ודאי מסיקור נפילתם של חיילים אחרים.
האם זה ישנה את דעתם של יהודי התפוצות על החיילים הבודדים?
“זה מורכב. מצד אחד, מעריכים מאוד את התופעה – הם הרי גיבורים של ממש. מצד שני, רוב יהודי התפוצות חוששים לביטחונם. אני חושב שזה כמו שהורה ישראלי גאה בילדיו, אבל מפחד כשהם בצבא. אין ספק שנפילת הבנים תוסיף חשש ללבבות של יהודי ארצות הברית“.
החייל משה הירט מניו־ג‘רזי שבארה“ב נפצע השבוע כשקיר התמוטט עליו במהלך הלחימה. משה, שהתגייס במסגרת ישיבת ההסדר במעלה־אדומים שבה למד, משמש מפקד כיתה בצנחנים. הוא הועבר לבית החולים שיבא בתל־השומר, ושהה בו יממה אחת. הוריו, שביקשו להגיע בדחיפות כדי להיות איתו, לא הצליחו בשל שביתת חברות התעופה. משה ביקש לשוב לעזה ללחימה.
“תמיד חלמתי להגן על עם ישראל, לשרת בצבא“, אמר השבוע. “כך גדלתי וכך חונכתי בבית, מילדות ועד ישיבת ההסדר. אמנם אני מוגדר כאן חייל בודד, אבל בארץ אני מרגיש בבית. אמא שלי שמעה שיצאתי מעזה ושמחה, אבל אני רוצה לחזור. בשביל זה הגעתי לכאן, זה היה החלום שלי“, סיפר בבית החולים, כשעשרות אזרחים שלא הכירו אותו הגיעו לבקרו.
גלעד גרוס, מנהל הישיבה במעלה־אדומים שליווה את משה עם פציעתו, אומר: “עם ישראל יכול להיות גאה בחיילים כמו משה. הם חולמים ולוחמים למען עם ישראל. אנחנו רואים איך אהבת התורה, אהבת עם ישראל והציונות מוליכים את הבחורים האלה מהנוחות בחו“ל לקו הראשון בארץ“.
למרות נפילתם של שלושת החיילים הבודדים, וייתכן שגם בעקבותיה, השבוע הגיעו לישראל 228 עולים חדשים מארצות הברית ומקנדה, בטיסה מיוחדת של ארגון ‘נפש בנפש‘.
בנוסף ל־100 הילדים שעלו עם הוריהם כמשפחות, הגיעו בטיסה גם 54 רווקים, ורבים מהם מתכוונים להתגייס לצה“ל ולשירות לאומי. 20 מהם הם חברי גרעין ‘צבר‘, וממש בקרוב הם צפויים להתגייס יחד לצה“ל, ובמקביל לחיות בקיבוצים ברחבי הארץ.
ליאן סיאמה (18) מעיר אבנטורה שמצפון למיאמי, היא בת להורים ישראלים שהחליטה לחזור לישראל ולהתגייס לצה“ל. באופן מקרי, היא תגור עם חבריה בקיבוץ מגן, בחבל אשכול שבעוטף עזה – מקום שסובל כבר זמן רב מנפילות קסאמים וחי תחת ‘צבע אדום‘.
“כשגיליתי איפה הקיבוץ שלנו ממוקם, הבנתי שאני לא צריכה להתבאס. אין מה לעשות, זה המצב כרגע בארץ, וצריך להתמודד עם זה“. ליאן עוד לא יודעת לאיזו יחידה תתגייס, אך חושבת על תחום ההדרכה. “כשישראלים שומעים שאני עוזבת את מיאמי ועולה לארץ, הם בהלם. חושבים שאני משוגעת. אני רק יכולה להגיד להם שאמריקה זה לא מקום כזה טוב כמו שהם חושבים“.
מה עוד את יכולה לומר לאלה שאינם מבינים למה את עולה לארץ?
“תעריכו את מה שיש לכם. תעריכו את מה שיש בישראל. הרי יהודים לא עולים לארץ סתם, יש משהו מיוחד בישראל. החמימות, למשל,
רֵעֶה פלג בן ה־18 עלה השבוע לארץ מבולדר קולורדו, מצפון לעיר דנוור. גם הוא בן לישראלים שמתגוררים בארצות הברית, ואביו אף שירת בשייטת. "אני צריך לעשות משהו כיהודי וכבן לישראלים. אני רוצה לשרת את עם ישראל".
גם אחותו שירתה בצה"ל – היא התגייסה לפני ארבע שנים לתותחנים. "אני מת לשרת בשייטת, כמו אבא. בתקופה האחרונה התאמנתי המון בחדר כושר וגם למדתי אגרוף. בתיכון השתדלתי לעשות מה שיותר ספורט כדי שאהיה בכושר לקראת הגיוס".
"המצב בארץ רק מחזק את ההחלטה שלנו", אומרת חברת גרעין נוספת, כליל עדן מלוס־אנג'לס. "חלקנו כבר היינו במצבים כאלה בארץ, אבל אנחנו מבינים שהמקום שלנו בישראל", היא אומרת בלי למצמץ. גם הוריה עזבו את ישראל, והיא מצדה החליטה שכאן מקומה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם